פייר, צריך להיות אמיתי – כשהתחלתי את יומן האליפות הזה, חשבתי שהוא יסתיים במקום השלישי או גג השני. קטן אמונה הייתי. לא חשבתי שגרמניה הצעירה בשלה לזכות בגביע העולמי על אדמת אמריקה. לא כשהטורניר משוחק בביתה של נבחרת הכדורגל הגדולה ביותר. לא כשכוכב העל של שכנתה בשיא הקריירה.

אבל זה קרה ויואכים לב יכול לצעוק לאמא שהוא הביא גביע. ג-ב-י-ע!!!

*

משחק הגמר התחיל באופן צפוי. גרמניה החזיקה בכדור, ארגנטינה ניסתה להאט את הקצב ולהעביר את הכדור קדימה בכדורים ארוכים, כאשר היא מרוויחה אותו בנקודות מפתח. במשך דקות לא מעטות, קראמר ניצב על המגרש בשל הפגיעה שספג בלסת והדבר אפשר לארגנטינה לתרגם את החילוצים במרכז להתקפות מסוכנות. החילוף של קראמר בשורלה הוליד 2 מגמות: השליטה במרכז השדה התאזנה וארגנטינה החלה להחזיק בכדור וגרמניה החלה לשחק הרבה יותר מהר ולייצר התקפות מסוכנות בעצמה.

במהלך 90 הדקות המשחק היה די שקול, כשארגנטינה מסוכנת יותר. כפי ששיערתי בפריוויו למשחק, ההארכה היתה במעמד צד אחד. שחקני ארגנטינה נפלו מהרגליים וגרמניה היתה עדיפה בהרבה (למרות שגם ארגנטינה הצליחה להגיע למצב מסוכן). הדבר נבע הן מיום מנוחה עודף, הן מכך שגרמניה גרמה את הסיפור בחצי הגמר במחצית הראשונה וארגנטינה נדרשה לפנדלים והן בשל כושר גופני עודף.

בתמונה בראשית הטור ניתן לראות ששחקני גרמניה רצו בממוצע יותר מקילומטר וחצי מאשר שחקני ארגנטינה, פר שחקן, ויותר מ-12 ק"מ בסך הכל.

המצטיינים במשחק הם שניים: באסטיאן שויינשטייגר וג'רום בואגנג.

שוייני שלט התקפית והגנתית במרכז המגרש. שיחק מצוין גם בהנעת כדור איטית וגם במשחק המעבר. בשלב כלשהו היה נדמה שהארגנטינאים קלטו וזאת וניסו- באמצעים יפים יותר ופחות – להוציא אותו מהמשחק, אך ללא הועיל. היה נדמה שהוא אומר לשאר השחקנים: "אני מפה יוצא לבית חולים או עם הגביע."

בואטנג נוטה לשדרג את משחקו שנותנים לו שחקן מטרה. זה לא שהוא שומר אישית את כוכב היריבה – ממש לא. אבל כשהוא חדור מוטיבציה לגבי שחקן מסוים, הוא יוריד את יכולתו הממוצעת של היריב. שני שחקני ההתקפה שנחשבים להכי טובים בעולם לא ליקקו דבש כשפגשו בו.

*

שחקני הטורניר: מנואל נויר ותומאס מולר.

בעוד שלגבי הראשון קיים קונצנזוס רחב לעניין היותו אחד מהשוערים הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם, השני מעט פחות מוערך. כל מי שחושב שמולר מוערך יתר על המידה, ראוי שיסתכל על הקילומטרז' שלו ואז וחווה דעה.

אין הדבר אומר בהכרח שהשנים הנזכרים לעיל היו השחקנים האיכותיים ביותר, אך הם היו מאד איכותיים לאורך כל הטורניר. הדבר נובע, בין היתר, מכך ששחקנים אחרים לא שיחקו בעמדה הטבעית משך כל הטורניר (להאם ובואטנג) או החסירו משחקים בעקבות פציעות (שויינשטייגר והומלס).

וזה גם המקום לתת מילה לטובה למי שלדעתי הוא מאמן הטורניר – יוגי לב. זו לא רק ההכנה המצוינת של הנבחרת והחילופים המוצלחים, אלא רוטציה חכמה שהוכיחה את עצמה. שוייני לא הגיע בכשירות מלאה? נשלב אותו לאט. קלוזה מבוגר? נשמור אותו לשלבים המכריעים. הומלס חזר ממחלה? נוציא אותו במחצית נגד ברזיל. בלי חילופי פאניקה ובלי תלונות לשופטים. הכל בצורה מחושבת, מקצועית ותרבותית.

השחקן "השישי": אנדרה שורלה.

כל פעם שנכנס כמחליף הביא לשינוי לטובה במשחק. בשתי הארכות, כבש ובישל את השערים הראשונים.

התקפה: יותר מ-2.5 שערים למשחק מספרים את כל הסיפור.

הגנה: קצב ספיגה של קצת יותר מחצי שער למשחק הוא לא רע, אבל כשלוקחים בחשבון ששניים מהשערים (שניהם בשלבי הנוק-אאוט) היו חסרי משמעות לחלוטין, רואים שגרמניה בעצם ספגה רק 2 שערים בעלי משמעות, במשחק בודד, בשלב הבתים. גם הנוכחות של נויר עושה את שלה, כשבמשחק אתמול, בנוסף ללחץ, גם המחשבה על נויר בשער גרמה לארגנטינאים לא להצליח לייצר ולו בעיטה אחת מסוכנת לעבר המסגרת.

*

מה צופן לה העתיד?

ראשית יש לקחת בחשבון שכמו שהזכיה הזו יכולה להוותר מקפצה לשנים הבאות, כששחקנים יבואו עם פחות לחץ ובלי הקוף על הגב היא גם יכולה להשביא את השחקנים, כפי שקרה לחלק משחקני ספרד אחרי 3 זכיות. רעב בספורט הוא דבר ויטאלי להצלחה.

לפני עשור או שניים, השיא של שחקן כדורגל היה סביב גילאי 28-32. אז הגיע למקסימום המצרף הכולל את היכולות הפיזיות, המנטליות, הניסיון, הבגרות וכיו"ב. בשל הגידול הניכר בקצב המשחקים ובמספרם, בעיקר בצמרת העולמית, השיא היום נע סביב גילאים 26-30, כאשר אצל שוערים זה משהו כמו 28-33. לא לחינם נבחרת שנחשבת לא הכי מוכשרת כמו ארגנטינה הגיעה כל-כך רחוק בגביע העולם. כמובן שגם להגרלה יש חלק, אבל גם לגילאי השחקנים שנעים ברובם באזור 27-28.

בואו נבחן את גילאי חלק משחקני גרמניה בטורניר גביע העולם הבא:

מנואל נויר (32), רון רוברט צילר (29), מארק אנדרה טר שטגן (26), מאטס הומלס (29), ג'רום בואטנג (29), בנדיקט הובדס (30), מרסל שמלצר (30), אילקאיי גונדוגאן (27), טוני קרוס (28), סמי חדירה (31), תומאס מולר (28), מרקו רויס (29), אנדרה שורלה (27), מריו גצה (26), לארס בנדר (29), סוון בנדר (29), קווין גרוסקרויץ (29), אריק דורם (26), קווין וולנד (26) ועוד כמה שבטח שכחתי.

לבסיס הזה ניתן להוסיף מספר צעירים שכבר היום מסומנים, כגון: יוליאן דראקסלר (24), מתיאס גינטר (24), לאון גורצקה (23) ועוד מצבור לא נגמר של שחקנים בגילאים אלה וצעירים יותר.

וכמובן שגם ניסיון ומנהיגות חשובים, אז בל נשכח את: באסטיאן שויינשטייגר (33), פיליפ להאם (34), מריו גומז (33), פר מרטסאקר (33) ולוקאס פודולסקי (33).

מבלי לעשות סקירה דומה על שחקני הנבחרות האחרות, אפשר לומר כבר עכשיו שגרמניה תהיה בין שלוש המועמדות הבכירות לטורנירי אליפות אירופה וגביע העולם הבאים, אם לא הבכירה שבהן.

כמובן שתמיד יש לאן להשתפר, אך העתיד נראה ורד או שחור-אדום-זהב.

הדבר היחיד שיכול להיות בעוכריו של הכדורגל הגרמני הוא חוסר תחרויות בליגה. הואיל ומבנה הבעלות מכתיב מראש תקרת זכוכית למרבית הקבוצות, הליגה הגרמנית צריכה למצוא דרך להגביל את באיירן מינכן מבלי להכשילה באירופה. לא בטוח שדרך כזו בכלל קיימת…

*

בשנת 1841 כתב אוגוסט היינריך הופמן פון פאלרסלבן שיר שביטא את את שאיפתו לקונפדרציה גרמנית שתאחד את כל 16 המדינות בארצה. בכדי לשקף את רצונו לעליונותה של הפדרציה על המדינות המרכיבות אותה ורצונו שאזרחיה יראו אותה כיישות הראשונה בעולם אליה הם משתייכים, המשפט הראשון בשיר הינו "גרמניה, גרמניה מעל הכל, מעל כל דבר בעולם."

מעט לאחר הקמתה של רפובליקת ויימאר התקבל השיר כהמנון הלאומי של גרמניה.

עלייתה של גרמניה הנאצית (יש"ו) עוררה בשומעים קונוטציות מיליטריסטיות, בניגוד לכוונת המשורר.

לאורך כל הטורניר גרמניה היתה מעל כולם. היו רגעים בהם לא הבריקה, היו רגעים בהם לא שיחקה את הכדורגל המושלם, היו רגעים בהם שעממה, אבל לכל אורך הטורניר היא היתה מעל הכל, מעל כל דבר בעולם.

אז אחרי שעברו כמה עשורים, אפשר כבר לשחרר את השיר הזה מעוול ההיסטורי שנעשה לו ולהגיד שלא – אין לו שום קשר לגרמניה הנאצית.

וכן – סוף-כל-סוף, אחרי 24 שנים –

Deutschland, Deutschland über alles, Über alles in der Welt

***

כנסו לעמוד הפייסבוק "הבלוג של מתן גילור", לחצו על like וקבלו עדכון על כל פרסום חדש. אפשר גם בטוויטר https://twitter.com/matangilorblog.