הימים ימי גביע כדורגל וימי עוטף עזה כשמתחברים חזרה למציאות.

זה מה שקרה כשהם חוברו להם יחדיו לפני שהכרנו את המושג "ירי תלול מסלול".

סיפור קצר על טורניר קצת יותר חשוב מהמשחק על המקום השלישי.

תבלו.

***

קיץ 1999 – החופש הגדול.

תם המונדיאל והפנים היו נשואות לעבר הטורניר הגדול הבא – טורניר של 4 ישובים קטנים במועצה האזורית אשכול (קיבוץ עין השלושה, קיבוץ סופה, קיבות חולית ומושב שדה ניצן, כאשר האחרון נבחר היות והיה מולדתו של המייסד) או כמו שיקרא בדברי הימים של המועצה: "הטורניר על שם אייל שמיר".

*

לקבוצות הוקצו אחד משלושת צבעי היסוד והצבע הלבן. עין השלושה מיהרו ובחרו בלבן. מרגע זה הטלתי וטו. אני לא אלבש חולצה בצבע אדום או צהוב. הואיל ולתת ללבנבן שכמותי לשחק בעור חשוף, בצהרי חודש יולי, זו הפקרות לשמה, כולם התיישרו והוחלט שנשחק בכחול. קיבוץ סופה, על שלל אוהדי מכבי תל אביב, בחרו בצהוב, וכך נותר מושב שדה ניצן עם הצבע האדום.

*

הכללים היו פשוטים:

1. משחקים על חצי מגרש (לרוחב) עם שערים מעט גדולים משערי קט-רגל.
2. 6+שוער.
3. הטורניר הוא עבור גילאי חטיבת הביניים, כאשר ניתן לשתף שחקן אחד מגיל תיכון. (בסגל ניתן שיהיה יותר מאחד, אך רק אחד על המגרש, בכל רגע נתון.)
4. משך כל משחק – חצי שעה. כך שכל קבוצה תסיים, הלכה למעשה, משחק כדורגל שלם, קרי 90 דקות.

*

אנחנו, ללא כל צל של ספק, היינו הקבוצה החלשה ביותר. לא זו בלבד ש"התברכנו" בהכי מעט כשרון, אלא גם הכושר הגופני והנתונים הפיסיים לא היו משובחים.

המטרה של טורניר שכזה ברורה לכולם – להנות. לא עבורי! על ניצחון אפילו לא העזתי לפנטז, אבל היה לי חשוב שלא נעשה בושות. בהתאם לזאת, הצבתי את ההרכב הבא:

שוער: אלכס פריד (ט').

הגנה: טל קורנגולד (לימים שוהם) (ח'), אביעד קון (ז'), דור אזולאי (ז') ורוסן מירצ'ב (לימים פינחס) (ז').

קישור + התקפה: מתן גילור (ט') וליאור קליימן (י"ב).

הטקטיקה היתה ברורה. רבעיית ההגנה עושה רק הגנה ומעיפה כדורים למעלה. ליאור ואני, באמצעות המהירות שלו והדריבל שלי, ננסה לייצר מצב אחד בכל משחק ונקווה שהאלים יהיו בצד שלנו.

הואיל והיינו הקבוצה החלשה ביותר והואיל ואייל שמיר, מייסד הטורניר והשופט הראשי, נהג לפקוד את מגרש הדשא בקיבוצנו כל יום ראשון, נוצרה בינינו מערכת יחסים טובה שאפשרה מעט שחיתות. כך אושר לי לייבא את בן דודתי (אותו אייל הכיר מכדורגל בחופשים) החיפאי (י'), אשר מעבר לעיבוי הסגל היה לו תפקיד חשוב בעצירת הכוכב של הטורניר, אריק מעין השלושה (אליו נגיע בהמשך).

*

במחזור הראשון הוגרלנו לשחק נגד הנמסיס, קיבוץ סופה.

היות ולסופה היתה הגנה חלשה מאד, על אף שהחזיקו בכדור מרבית הזמן, דווקא אנחנו היינו אלה שסיכנו את שערם פעם אחר פעם, אך שערים אין. לקראת סיום המשחק, חדר כדור מהמשחק המקביל לחצי המגרש של סופה. שוער סופה, יותם, יצא משערו, על מנת להחזיר את הכדור. ליאור זיהה זאת, לא התבלבל, ובבעיטה שטוחה מחצי מגרש כבש את השער היחיד במשחק.

במשחק המקביל, ניצח קיבוץ עין השלושה את מושב שדה ניצן 1-2.

*

הוחלט שמנצחות המחזור הראשון תשארנה במגרשן "הביתי" והמפסידות יחליפו צד, כלומר אנחנו מארחים את מושב שדה ניצן.

החשש הגדול שלנו היה מאחיו הצעיר של אייל שמיר (ח'), שלא רק שהיה שחקן מוכשר, אלא היתה לו מוטיבציה יוצאת דופן להצליח בטורניר שאחיו הגדול אירגן.

ליאור היה עייף מהמרחק הרב אותו גמע במשחק הראשון, ולכן ביקש להתחלף עם בן דודתי החיפאי, זיו כהן.

יצויין, שזיו היה מהיר וחזק מליאור, אך חוסר אמביציה התקפית ורצון עז לשחק כדורגל של מסירות קצרות מרגל לרגל, במקום להיכנע למגבלות הסגל, הפכו אותו לשחקן התקפה בינוני ביותר, בהתחשב בנסיבות.

בניגוד למשחק הקודם ובעיקר בשל העדרו של ליאור, לא הגענו כלל למצבים. שדה ניצן החזיקו בכדור כמעט כל הזמן, אך לא הצליחו לפרוץ את הבונקר החוליתי (או קו חוליתו, אם אתם בקטע של היסטוריה).

ככל שנקפו הדקות, הם שלחו עוד ועוד שחקנים למעלה והפקירו את ההגנה. לקראת הסיום, לחשתי על אוזנו של בן דודתי: "אני עולה למעלה. תסתדרו בלעדי. יש לנו הזדמנות. הם חשופים מאחור."

לא חלפה לה ולו דקה תמימה וזיו חילץ כדור במרכז המגרש. מיד הוא שלח מסירה ארוכה לעברי, שהתבררה כחזקה מדי בעיקר עבור שוערה של שדה ניצן, שביציאה פזיזה תפס אויר והשאיר אותי מול שער ריק – שער הנצחון. הדבר הבא שאני זוכר, הוא ריצה לעבר יניב, מדריך הנעורים שלנו, על מנת שיתן לי חיבוק מפנק ובעיקר מים לשתיה. הואיל והתוכנית 'פרפר לילה' שודרה באותם ימים, שחררתי לאוויר צעקת שמחה "איי-פאפי".

במשחק המגביל, ניצח קיבוץ עין השלושה את קיבוץ סופה 0-4.

*

במחזור השלישי, נתחיל עם המשחק המקביל והלא רלוונטי, בו ניצח מושב שדה ניצן את קיבוץ סופה 1-6.

עקב התעקשותנו, עקב כך שלעין שלושה לא היה אכפת וכן הואיל והיה לכולם ברור שהם הפיבוריטיים הברורים, נקבע כי "גמר הגביע" יערך "במגרשנו הביתי".

בעין שלושה שיחק אריק.

אריק היה השישיסט היחיד בכל שש שנותי בבית הספר 'מעלה הבשור', שהשתייך לסגל נבחרת הקט-רגל של גילאי התיכון. לא זו גם זו, הוא זכה ללבוש את חולצת ההרכב. בשנה העוקבת, על אף היותו שביעיסט, בליגה בה החלק הארי של השחקנים היו שמיניסטים, היה השחקן היחיד אי פעם (ככל הידוע לי), אשר הצליח להעלות את קבוצת הנוער של 'הפועל אשכול' מהליגה האזורית (הרביעית והאחרונה) לליגה המחוזית. (שנה לאחר מכן, היה שותף לירידה, חזרה לליגה האזורית.)

אריק היה הסיבה העיקרית שזיו נקרא לדגל. זיו היה מהיר מאריק, חזק מאריק, ממושמע מאריק ובעיקר שחקן הגנה מעולה. כזה שלא שולח רגליים סתם ונופל רק כשצריך.

ואכן, במשחק עצמו הוא הצליח לעשות מה שאיש במועצה האיזורית אשכול לא הצליח לעשות לפניו – להצר את צעדיו של אריק במשך 25 דקות תמימות.

בדקה ה-25, זיו חילץ כדור במרכז המגרש והחל בדהרה קדימה. שחקן של עין שלושה תיקל אותו בחריפות מאחור, ולכן נשלף לעברו הכרטיס האדום.

יצויין שהסנקציה של כרטיס אדום, לשמחתו הרבה של בני תבורי, היתה השהייה למשך 5 דקות. ברם, המשמעות במקרה הנ"ל הינה שעין השלושה נשארת בנחיתות מספרית עד סוף המשחק.

פה התקבלה על ידי ליאור החלטה זחוחה. הוא החליט שהוא רוצה את התהילה, ולכן החליט להתחלף עם זיו. לא זו בלבד שכל ניסיונות הפריצה שלו נעצרו בעודם באיבם, על ידי אריק, אשר היה לא פחות מהיר ממנו, אלא שהחל מאותו הרגע לא היה מי שישמור על אריק, שעבר את ליאור בקלות, ורק מספר הדקות המועט והתוספת שלי להגנה סייעו לנו לסיים בתיקו מאופס.

*

פה נוצרה בעיה. אף אחד לא העלה על דעתו שמישהו יצליח לעצור את אריק, ולכן לא נקבעו כללים לתרחיש בו שתי קבוצות יסיימו עם מספר נקודות זהה.

שחקני עין השלושה טענו כי ראוי שהפרש השערים יכריע (גם אני חשבתי כך), אך שחקנינו חשבו שיש לעבור לבעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה.

אייל שמיר, הכריז שהולכים לבעיטות הכרעה, 4 לכל קבוצה, תוך שהוא תולה את תקוותיו בכך שעין השלושה תנצח וכך יפתרו כל המחלוקות.

אריק ניגש לבעוט ראשון. בעיטה חזקה לאמצע מצאה את אלכס לא מוכן והכדור חדר בין רגליו.

הבועט הראשון שלנו היה טל קורנגולד. טל היה האנטי תזה למי שאתה רוצה שיבעט עבורך פנדל מכריע. ריצה גמלונית, בעיטת פס חלשה ספק שטוחה ספק מקפצת וחוסר דיוק. אולי זה גרם לשוערים לזלזל בו, אך הסטטיסטיקה אינה משקרת וטל נחשב לבועט בעל אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בקיבוץ. גם הפעם טל לא פיספס והכניע את אריק (שהוצב כשוערה של עין השלושה לצורך בעיטות ההכרעה).

כאשר הבנו שניתן להחליף שוער לצורך כך, ליאור החליף את אלכס ועצר את הבעיטה השניה של עין השלושה. מיד לאחר מכן הוא ניגש לבעוט ובפאלש ברגל שמאל העלה אותנו ל-1-2.

עין השלושה החמיצו גם את הבעיטה השלישית. זיו רץ והניף את רגלו השרירית. מסופקני אם אריק הצליח בכלל לראות את הכדור. 1-3 לנו. הבטחנו את הנצחון.

בשם הספורטיביות, הוחלט שכל קבוצה תבעט גם את הבעיטה הרביעית. עין השלושה החמיצו ואני גילחתי את המשקוף מלמעלה. (האם מישהו מכם היה שם על מנת לסתור זאת ולומר שהעפתי את הכדור מטר מעליו?)

*

עקב קובלנותיהם של שחקני עין שלושה, אייל החליט שהוא יעשה חושבים עם עצמו ויחלט למי ראוי להעניק את הגביע, אם בכלל.

הגביע לעולם לא הוענק, אך מספר פעמים מאז אייל שמיר הודה והתוודה – הגביע הוא שלנו!

 ***

כנסו לעמוד הפייסבוק "הבלוג של מתן גילור", לחצו על like וקבלו עדכון על כל פרסום חדש. אפשר גם בטוויטר https://twitter.com/matangilorblog.