הקדמה:
לאורך היסטוריית ה NBA היו כמה וכמה קבוצות ששלטו בליגה ביד רמה למשך זמן ממושך.
בשנים הללו הקבוצות זכו במספר אליפויות והגיעו לגמרים נוספים.
המטרה שלשמה התכנסנו היא לא כדי לאמוד את איכות הקבוצה, אלא כדי לבדוק עד כמה היא שלטה בליגה, מהם הסיבות לשליטתה באותן שנים והאם היו לה יריבות משמעותיות שהקשו עליה, או שמא היא ניצלה וואקום שהיה נתון באותה תקופה.
שיטת הבדיקה:
1. הקבוצות שיימדדו הם כאלו שיצרו שושלות, הנחשבות לקבוצות שזכו ב 3 אליפויות ומעלה באותה תקופה סביב שחקן מוביל או סגל מוביל שרץ יחדיו. לדוגמא: הלייקרס של שאקובי לא יישולבו עם האליפויות של קובי לבדו בסוף העשור, מכיוון ששאקיל (שהיה ה-שחקן ב3 אליפויות הרצופות), לא היה חלק מהן, ולכן אין להחשיבן ביחד.
אבל מנגד הספרס ייחשבו שושלת שכוללת את האליפות ב2014, מכיוון שהשלישייה הגדולה (דאנקן,פארקר,מאנו), הייתה רלוונטית מאוד עוד מהאליפות ב 2003 (שגם רובינסון היווה שם חלק חשוב), ועד האליפות האחרונה ב2014, שגם שם היו השחקנים המובילים בקבוצה (ביחד עם קוואי).
2. על מנת לאמוד את רמת התחרות שהייתה לקבוצה יש להתייחס לפלייאוף בלבד שבסופו הקבוצה זכתה בתואר האליפות.
3. במשך תקופת שליטתה של הקבוצה, החשבתי רק סדרות שהגיעו למשחק 7 או לחילופין למשחק 5 (בעבר היו סדרות מוקדמות ששוחקו במתכונת של הטוב מ 5), ששם הקבוצה הנתונה עשתה צרות לאלופה שבדרך, היוותה לה יריב שקול, בעצם זה שהיא הביאה אותה למשחק אחד מכריע שממנו אפשר לעוף הביתה.
כמובן שהיו סדרות לאורך השנים שהסתיימו לפני והן גם היו תחרותיות, אבל רק משחקים שהגיעו לאפשרות של סכנת הדחה ממשית, יכולים להיחשב בוודאות לקבוצה שהיוותה יריב שקול ביותר לקבוצה האלופה שהתמודדה מולה.
היו גם עונות גדולות שבהן קבוצה עברה בדרך כמה יריבות חזקות ושוות כוחות לה, שלא הגיעו לגיים 7, אבל בגלל שאנו בודקים שושלות (קבוצות שלקחו לפחות 3 אליפויות), טווח הטעות הוא נמוך, ובמידה וקבוצה בריצת פלייאוף אחת פגשה קבוצות חזקות שוות כוחות לה, ובמקרה לא הגיעה לגיים 7 באף סדרה, בעונה שלאחריה (עם אותן יריבות חזקות), היא תגיע לסדרה אחת כזו ואולי אף ליותר מאחת.
** משחקים ששוחקו בשיטת הטוב מ5 שהגיעו למשחק מכריע, אציין שהם שוחקו בשיטה זו (בסה"כ 2 משחקים בלבד).
השושלות
בוסטון של ביל ראסל (1957- 1969) – 11 אליפויות.
ב7 מתוך 11 אליפויות, הקבוצה התמודדה עם סדרה אחת שהגיעה למשחק מכריע.
ב2 אליפויות נוספות היו 2 סדרות שהגיעו למשחק מכריע בכל עונה.
רק בשני ריצות הפלייאוף שהסתיימו באליפות, אף קבוצה לא גררה אותן לסדרה קשוחה על משחק מכריע.
בסך הכל היו לקבוצה 11 משחקי הדחה ב11 אליפויות (שרק אחד מהם התבצע בשיטת הטוב מ5).
תובנה:
בוסטון בניצוחו של ביל ראסל נתפשת בתודעה כשושלת מפלצתית ובלתי מנוצחת, וזה אכן כך הן מבחינת הסגל הסופר איכותי של הקבוצה לאורך השנים (האולסטארים בוב קוזי,ביל שרמן, טום היינסון, סם ג'ונס, ג'ון האבליצ'ק), והן מבחינת התוצאה הסופית. (11 אליפויות ב12 עונות). אבל הסלטיקס היו פחות עליונים על היריבות שלה מכפי שנדמה.
בכמעט כל ריצות האליפויות שלה (9 מ11 ליתר דיוק), נתקלו בדרך בלפחות יריבה אחת כל פעם, שכמעט והדיחה אותה.
בוב פטיט וההוקס, אוסקר עם סינסינטי, אך בעיקר אלו ווילט בכל קבוצותיו השונות (ווריורס, פילדלפיה והלייקרס), וג'רי ווסט בשילוב אלג'ין ביילור (שיחקו יחדיו בלייקרס כל הקריירה), שעשו לבוסטון את המוות לפני שנוצחו על ידם בקושי רב.
הלייקרס של מג'יק וקארים (1988-1980) – 5 אליפויות.
באליפות אחת הקבוצה הגיעה ל 3 סדרות שבהן התרחש משחק הדחה (1988), אבל פה זה נגמר. בארבעת האליפויות הקודמות לה, הקבוצה לא הגיעה לגיים 7 אחד.
תובנה:
ההצלבה בין הנתון שב 4 ריצות הפלייאוף הראשונות שהסתיימו באליפות הקבוצה לא הגיעה למשחק מכריע בשילוב עם הנתון שהלייקרס העפילו ב7 מתוך 9 השנים הללו לגמר, מוכיחות עד כמה המערב היה חלש באותן שנים.
בוסטון של לארי בירד (1986-1981) – 3 אליפויות.
אליפות אחת עם שני סדרות שהגיעו למשחק מכריע (ניקס בסיבוב השני והלייקרס בגמר)
אליפות אחת עם סדרה שהגיעה למשחק מכריע (פילי בגמר המזרח).
אליפות אחת ללא אף סדרה שהגיעה למשחק מכריע.
סה"כ 3 משחקי הדחה ב3 אליפויות.
תובנה:
ניתן לראות בבירור שהקונפרנס של בוסטון היה משמעותית חזק יותר מהקונפרנס של הלייקרס באותן שנים, שרק באליפות האחרונה, הקבוצה לא נדרשה להגיע לגיים 7.
אמנם היא הדיחה את פילי של הד"ר ב 7 משחקים בגמר המערב ב81', אבל פילי (עתורת נסיון במעמדים גדולים), גמלה לה ב82' ועוד קודם לכן ב80'.
שיקגו של מייקל ג'ורדן (1991- 1998) – 6 אליפויות.
2 אליפויות שבכל אחת מהן הגיעה הקבוצה לסדרה אחת על משחק מכריע. (ניקס בסיבוב השני ב92' וגמר מזרח עם אינדיאנה ב98').
בשאר העונות אף קבוצה לא גררה אותן לסדרה קשוחה על משחק מכריע.
סה"כ 2 משחקי הדחה ב 6 אליפויות.
תובנה:
הליגה שאחרי ירידת בוסטון,לייקרס ודטרויט הגדולות, נמצאה בוואקום עצום, שרק שיקגו נכנסה אליו ושלטה בליגה ללא רבב. היו בעשור זה שחקנים גדולים (יואינג, האקים, רובינסון, פייטון, בארקלי, דרקסלר, שאקיל, סטוקטון, קארל מלון), אך אף אחד מהם לא היה משופע סביבו בסגל מספיק חזק ועמוק להתמודד באופן שווה ועקבי עם הבולס האימתניים. (האקים ודרקסלר הספיקו לקחת אליפות אחת, אך זה היה רגע לפני הירידה וגם שם לא פגשו את שיקגו. בארקלי בהמשך הצטרף אליהם, אך הם היו כבר מעבר לשיאם ולא השכילו להגיע לגמר פעם נוספת).
ספרס של טים דאנקן (1999- 2014) – 5 אליפויות.
2 אליפויות שבכל אחת מהן הייתה סדרה אחת שהגיעה למשחק מכריע (דטרויט בגמר ב 2005 ודאלאס בסיבוב הראשון ב 2014).
מעבר לכך, בשלושת האליפויות הבאות, אף יריבה לא משכה אותן לסדרה צמודה על משחק מכריע.
תובנה:
היכולת של דאנקן להישאר ברמה גבוהה לאורך זמן (בריצת האליפות האחרונה ב 2014 הוא קלע 16.3 נק' וקטף 9.2 ריב' עם הגנה נהדרת – ב 2015 עוד נבחר לאחת מחמישיות ההגנה), ולתרום מנסיונו העשיר בשילוב עם מאמן על ומועדון מצליח (שמעמיד לרשותו אחר פרישת דיוויד רובינסון, עוד שחקנים נפלאים בדמות טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי ובהמשך קוואי לנארד), גורם לזה שהספרס צולחים את סימני הזמן בצורה מיטבית, ומנצלים את החלון שבין סיום שושלת שאקובי לבין עליית הלייקרס עם קובי וגאסול ל 3 אליפויות ועוד אחת שהלייקרס של קובי וגאסול יירדה מן העולם.
הלייקרס של שאקיל אוניל וקובי בראיינט (2002-2000) – 3 אליפויות.
אליפות אחת עם 2 סדרות שהגיעו למשחק מכריע (בסיבוב ראשון נגד סקרמנטו- הטוב מ 5 ועוד אחת בגמר במערב נגד פורטלנד).
אליפות אחת עם סדרה שהגיעה למשחק מכריע נגד סקרמנטו בגמר המערב.
אליפות אחת חלקה.
סה"כ 3 משחקי הדחה ב3 אליפויות.
תובנה:
בשני הסדרות שהלייקרס נדרשו למשחק מס' 7, הם היו יותר קרובים לעוף הביתה מאשר להעפיל לגמר.
לרבע הרביעי מול פורטלנד במשחק מס' 7, הם נכנסו בפיגור 13, ורק ריצה משוגעת של 31 -13, הפכה את התוצאה והעלתה אותם לגמר.
בגמר המערב מול סקרמנטו, הם היו בפיגור 2-3, וניצחו את שני המשחקים האחרונים בדוחק רב, שהאחרון נגמר בהארכה.
הלייקרס של שאקובי בראי ההיסטוריה נחשבת לקבוצה סופר דומיננטית בתקופת הטריפיט, אבל צריך לזכור, שהיא הייתה מרחק כחוט השיערה (או המשרוקית), מלעוף הביתה לא פעם אחת. שתיים מהקבוצות היותר אנדרייטד בהיסטוריה, כמעט וקטעו את הטריפיט. אמנם כמעט זה לא נחשב, אבל הדרך הייתה הרבה יותר קשה משנדמה.
גולדן סטייט של סטף קרי (2015- 2022) – 4 אליפויות.
עונה אחת עם משחק שהלך למשחק מכריע (בגמר המערב ב 2018 נגד יוסטון). בשאר העונות הקבוצה לא הגיעה למשחק מכריע כלל.
סה"כ משחק הדחה אחד מ 4 אליפויות.
תובנה:
מעבר להוספת דוראנט (שהיה בזמנו שחקן טופ 3 בליגה), לקבוצה שהייתה כבר מצויינת (בעונה שלפני שברה שיא ניצחונות בעונה הסדירה עם 73-9 והפסידה בפוזשן האחרון בגמר), המהלך הזה פגע אנושות באוקלהומה יריבתה העיקרית, בכך שלקחה לה את כוכבה הגדול, שבלעדיו היא כבר היוותה איום עליה.
ב 3 מתוך 4 ריצות הפלייאוף שהסתיימו באליפות, הקבוצה לא נדרשה למשחק מכריע כלל.
המעבר של דוראנט לגולדן סטייט , תרם בצורה מטאורית לשושלת, שכלל לא בטוח שהייתה קיימת בלעדיו.
מעולה! הייתי מוסיף את השושלת של מיאמי עם לברון ג'יימס.
תודה.
הצבתי רף של 3 אליפויות מינימום כדי לקרוא לקבוצה שושלת.
משום מה חשבתי שהם ניצחו 3
טור מעניין
בתור אוהד נמושות לא זכיתי להיות חלק משושלת אבל מאמין שזה מרגיש מעולה….
🤣
טור מעניין תודה רבה.
+++ כתבה מעולה
ברשימה אין בעתיד הקרוב קבוצה מועמדת להיות שושלת.
בוסטון צריכה קודם כל לזכות באליפות מס 1, כדי להתחיל שושלת.
לייקרס בספק אם יכולה להשיג בקשיש בעידן לברון הקשיש.
ג"ס לא רואה באופק רבע אליפות.
סן אנטוניו- אולי בעתיד הלא קרוב,בינתיים הרצף שלהם מורכב מהפסדים.
שיקגו- אין סיכוי אפילו אחד למליון.
מעניין מאד, תודה רבה נ.ב.א בדם.
.
אם אנחנו רוצים למדוד את עוצמת התחרות, נראה לי שהיה מקום להתייחס גם לעונות בהן הקבוצות הללו לא זכו באליפות, אבל התקרבו אליה.
למשל במקרה של הלייקרס באייטיז אפשר לציין שהם הפסידו לפילי, בוסטון, דטרויט ושיקגו בפיינלז – חתיכת תחרות… כנ"ל בנוגע לבוסטון באייטיז עם הפסדים ללייקרס בפיינלז ולדטרויט. הלייקרס של שאקובי הפסידו לספרס, הספרס הפסידו לשאקובי וכו'.
רוצה לומר שאם רוצים ללמוד על התחרות ההפסדים יכולים ללמד לא פחות מהניצחונות.
תודה.
מטרת הפוסט הייתה לבדוק איך נוצרו השושלות (שרק אליפויות יכולות להחשיב אותן לכאלו), ובאיזה תנאים הם קרו,
לכל שושלת היה נרטיב מרכזי ומסויים שאפיין אותה, שרציתי להדגיש אותו, ולא להתעסק בדברים אחרים פחות משמעותיים.
יכולתי להגיד לשיטתך, שהלייקרס הפסידו לפילי,בוסטון,דטרויט ושיקגו בפיינלס, אבל מה עוזר לי שהגיד את זה אחרי שהם טיילו במערב במרבית שנות האליפות. את זה צריך להדגיש לטעמי.
הנרטיב החשוב שצריך להדגיש בשושלת של הלייקרס, הוא היעדר תחרות במרבית שנות האליפות (בעיקר במערב). עד שנת 1988 לא הייתה כמעט ותחרות אמיתית ללייקרס במערב (גם בפלייאוף 89' הלייקרס ניצחה את המערב על ה 0), דבר שהביא אותה שנה אחר שנה לגמר, שכתוצאה מהגעה ממושכת אליו, זכתה בתארים רבים.
השושלת של הלייקרס נוצרה בקלות יתר הרבה בגלל מערב חלש באותן שנים. זה לטעמי המסקנה העיקרית שצריך להביא.
אני נוטה להסכים עם מאנו. אין דין שושלת שלקחה 3 אליפויות רצופות (שיקגו, שאקובי) כשושלת שהייתה דומיננטית לאורך תקופה שבה לפעמים ניצחה ולפעמים הפסידה.
השואוטיים בכלל לא הגיע לגמר חלק מהשנים, למשל הפסד ליוסטון ב84. איך אפשר להגיד שלא הייתה לה תחרות? כנ"ל לספרס שמעולם לא לקחו 2 אליפויות רצופות.
אי אפשר לדבר על שושלת ולהתייחס רק לחלק מהשנים.
לכל שושלת בחרתי להסתכל באור קצת אחר ממה שהיא נראית כברורה מאליו.
דווקא בשושלת שאקובי שנראתה על הנייר כסופר דומיננטית, היא בהחלט יכלה לסיים עם אליפות אחת בלבד, סקרמנטו ופורטלנד בגמרי מערב שונים היו הרבה יותר קרובות להדיח אותה מאשר שהלייקרס יעפילו לגמר. (הסבר הנ"ל).
אצל הספרס ידוע שהם לא לקחו 2 אליפויות, עקב כך שכל פעם קמה קבוצה איכותית אחרת שהפריעה להם במהלך השנים לייצר ריפיט.(פיניקס,לייקרס,דאלאס). רציתי להציג את העובדה שדאנקן הבלתי נגמר בתוספת המועדון המצליח שמביא לו כל כמה שנים עזר כנגדו, דבר שגורם לספרס להיות תמיד תחרותיים, גם אחרי שנים של בצורת, למשך תקופה ארוכה.
כל שושלת מפסידה מדי פעם, אבל אם בסך הכללי, פחות איתגרו אותה, זה דבר שצריך להדגיש.
שיקגו הפסידה לאורלנדו ב95' (מייקל חזר בסמוך לפלייאוף), אבל מהשנה שהיא עלתה לשלטון הליגה (91'), עד סוף השושלת ב98', כמעט ולא היו קבוצות שהיוו לה תחרות, ואת זה צריך לציין.
הלוגיקה שלפיה חוזק היריבות נקבע על פי כמה צמודה היתה הסדרה היא עקומה לגמרי והופכת את כל הפרוייקט ללא רציני.
בעיקרון אם קבוצה היא עליונה ברמה הסטורית, אז לא רק שהגיוני שהיא תנצח יותר בקלות קבוצות אחרות אלא שזה אפילו טבעי ומתבקש.
.
לא יודע מה הקריטריון הנכון – עולה לי בראש מאזן היריבות בעונה הרגילה, אבל אפילו זה לא אידיאלי.
אבל מה שבטוח, זה בטח לא הקריטריון שבחרת שבו אם הקבוצה באמת תהיה דומיננטית עד כדי כך שתנצח את סדרות הפלייאוף שלה בקלות יחסית – במקום שזה ייזקף לזכותה, זה אוטומטית ייזקף לחובת היריבות שלה ויוריד מגודל ההישג.
דדי צודק.
לדוגמא – הניקס שהפסידו לבולס 4:2 ב '93 בגמר המזרח, ב '94 הגיעו לגמר הנ.ב.א ואף לא היו רחוקים מזכיה.
ב94' שיקגו הייתה ללא ג'ורדן, עם ג'ורדן היה סביר להניח שהם לא היו מגיעים לגמר.
מה שניסיתי להגיד זה שהניקס היו קבוצה חזקה ולגטימית, וזה שהבולס ניצחו אותם 4:2 ללא ייתרון ביתיות לא מוכיח שהניקס חלשים אלא את זה שהבולס חזקים.
בדיוק.
הניקס היו טובים אבל בתקופת השושלת, כמעט ולא היו קבוצות שאיתגרו יתר על המידה את שיקגו.
זה לא מדוייק, בוסטון בשנות ה60 שלטה בליגה וזכתה ב11 אליפויות, אבל כמעט בכל שנה הגיעה למשחק מכריע שיכלה לעוף הביתה.
לפי שיטתך בוסטון הייתה צריכה לפרק כל קבוצה בסוויפ, דבר שהתברר כלא נכון.
המטרה שלי לא הייתה לבדוק את איכות האלופה, אלא לבדוק מהן הסיבות שהיא שלטה בליגה.
קבוצה שבמשך שנים זכתה באליפויות רבות ללא משחקים סדרות צמודות, לא זכתה לתחרות ראוייה, וירבותיה לא היו קרובות לרמתה.
שושלת כמו שיקגו (איכותית ככל שתהיה), לא זכתה למספיק יריבות איכותיות ולכן באופן מסויים דרכה לשושלת הייתה קלה יותר.
זה לא אומר ששיקגו לא קבוצה היסטורית, ואחת האיכותיות שהיו, פשוט זה אומר שבתקופה זו, אף אחת כמעט ולא הפריעה לה, והיה לה קל יותר לזכות בתארים. זו עובדה.
הייתי מרחיב את ההגדרה, לקבוצה שהופיעה ב3 גמרים בטווח של כמה שנים על בסיס אותו רוסטר (לפחות 2-3שחקנים מרכזיים), בתנאי שזכתה לפחות באליפות אחת. זה יוסיף לפחות את מיאמי ואת קליבלנד ואת לייקרס של קובי-גאסול, ואולי דטרויט באחת התקופות, ואולי יוסטון של שנות ה90, קבוצות שבאמת כנראה ראויות להיחשב שושלות בגלל התקופה שבה היו כמעט כל שנה בגמר.
זה אבל יוריד מערך של שושלת גדולות שזכו בכמה אליפויות. יש לך לא מעט קבוצות במצב כזה של אליפות אחת וגמרים.
3 אליפויות עם אותו סגל או כוכב מוביל זה הגיוני יותר .
לא הבנתי למה כשמדובר בבוסטון של ראסל יש תחרות כי הגמר (לייקרס) הגיע למשחק 7 וכשמדובר על השואוטיים שלא עלו לגמר בחלק מהשנים אין תחרות כי בשנים שזכו לא הגיעו למשחק 7?
לא הבנת אותי. ברור שהשושלת של בוסטון הייתה דומיננטית יותר.
מטרת הפוסט הוא להציג שושלות באור קצת אחר ממה שנדמה לנו.
ה11 אליפויות מתוך 12 שנים נראים מהצד כסופר סופר דומיננטיים וללא תחרות כלל, אך זה לא בדיוק כך. היו בדרך כמה וכמה יריבות שהיו מאוד קרובות להדיח אותה במהלך השנים.
לשואו טיים של הלייקרס בחלק ניכר מהשנים (88-81), היה פחות תחרות ממה שנדמה. זה פחות היה בתודעה. לא קמו ללייקרס יריבות רציניות במערב עד תחילת שנות ה90 (שמגי'ק פרש בתחילתה). להגיע מהמערב באותן שנים היה הרבה יותר קל מלהגיע מהמזרח.