היום יום השנה ה-50 לפטירת אשתי רינה ז"ל / מנחם לס

1. איך עברו/חלפו ביעף 50 שנה מאז אשתי היקרה רינה, אם בנותי סיגל ואפרת, הלכה לעולמה

אני כותב פוסט זה עבורי, לא פחות מאשר עבור קוראי היקרים

אני חייב להתחיל במסר שבתי סיגל כתבה היום ב-FACEBOOK:

It’s hard to believe it’s been 50 years since my biological mom, Mommy Rina, died. In this picture she already had leukemia and was very sick, but she was trying every possible trial medication, and surely because of her and others like her back then, people nowadays can live. She was an incredible woman, a beauty queen, smart, talented, the one everyone in Tivon wanted to be. My parents moved to the states because SHE got a university scholarship. When she first got sick, I was 4 and Ephrat was 1. She fought till the end, and I simply can’t imagine what she felt knowing she wouldn’t be around to see her baby girls grow up, just 6 1/2 and 3 1/2 when she died (although we feel she’s always with us). She was a child psychologist and told my dad to mourn her now, because Sigahli and Ephraty will need a mother and he couldn’t wait too long. What an incredibly brave and selfless thing. And when our angel mom, Gail, came into our lives, and married my dad and adopted Ephraty and I, I have no doubt she was hand picked by Mommy Rina because a better mom we couldn’t have dreamed of. People ask me how much I remember. I’m not sure what I remember and what I remember because of all the stories her family and best friends always told me, but I know that she lives in my heart, forever. Rina Brandes Less 

❤️

אשתי רינה קיבלה איתי את ה-PH.D שלה מ-PENN STATE UNIVERSITY, אני בביומכניקה והיא בפסיכולוגיה קלינית. לי היה כבר ג'וב מוגן בהוראה בישראל, ואחרי רינה טסה לישראל לבחון הצעות עבודה עבורה. היא קיבלה הצעת עבודה מבית חולים אברבניאל (או משהו כזה), ועמדה לבלות עוד כמה ימים עם הוריה רחל ונחמיה ברנדיס בקרית-טבעון, אבל הטלפון מצלצל ורינה אומרת לי שהיא לא מרגישה טוב ומקדימה את טיסתה לישראל.

אני הייתי בארה"ב עם הנכדות סיגל שהייתה בת 3.5 ואפרת שהייתה בת 6 חודשים.

כשראיתי אותה בשדה התעופה זרועותיה היו מכוסות כתמים כהים, וכן מקומות אחרים בגופה והיא אמרה לי, "מנחם, יש לי סרטן דם". שאלתי אותה אם רופא אמר לה זאת והיא ענתה, "לא, אבל אני יודעת".

בבוקר מיהרנו לרופא אונקולוגי של דם ורקמות רכות שלקח בדיקת דם, וכעבור שעה ניכנס לחדרו עם פנים קודרות, ולפני שהוא פתח את פיו רינה אמרה: "אני רוצה לדעת את כל האמת".

הוא היסס לרגע ואז אמר: "את חולת סרטן דם הנקרא 'ACCUTE MONOSETIC LEUKEMIA'. תוחלת חייך עכשיו במקרה הטוב היא חצי שנה, אבל כנראה פחות. התקווה היחידה שלך היא להצטרף לקבוצת מחקר לניסויים כימיים שזה עתה התארגנה בבולטימור בבית החולים של IOS. לפני שנכנסתי לחדר צלצלתי ושאלתי אם יש מקום לחולה נוספת, וקבלתי אישור".

העברנו את הבנות לישון אצל שכנה, מרי קיהו, ובבוקר ב-6 יצאנו עם הרכב לבולטימור וב-10 כבר היינו בבית החולים.

הם הצליחו להשאיר את רינה בחיים כמעט שלוש שנים. רבים בקבוצת המחקר הלכו לעולמם לפני רינה. לכל חולה היה סיפור אחר אבל הדבר היחיד שהיה קבוע לכולם היה סוג הטיפול שקיבל, וכמותו. זה סיפור מסובך שלא אכנס עתה אליו.

מיד הוסבר לנו שהכימו-טרפיה מטרתה להכניס כל חולה ל-REMISSION – 'הפוגה' במחלה. תקופות של REMISSION , ה'הפוגות' הן תוצאה של כימו-טרפיה המחסלת את מיח העצמות, והמיח החדש שהגוף יוצר הוא 'נקי מסרטן', אבל הבעייה של סרטן דם אקוטי היא שכעבור כמה חודשים סרטן הדם חוזר למיח העצמות. כל 'הפוגה' היא קצרה מקודתה -לדעתי הבלתי מקצועית סרטן הדם מסוג מנוסטיק – וכל סוג אחר של סרטן דם המוגדר כ-ACCUTE – 'מתרגל' לכימיות המוזרקות למיח, והסרטן חוזר להרוס, ואפילו באגרסיביות גדולה יותר). בתקופה ההיא 5 'הפוגות' היו המקסימום הידוע.

הטיפולים הכימוטרפיים יכולים להיות מזעזעים. אני זוכר ימים שרינה הקיאה – או ניסתה להקיא – ימים שלמים. הכל היה 'נסיוני' ולכן היו כימיקלים שלא הסתדרו עם מכניזם העיכול של הגוף, וכמובן שכמות הכימיקלים הייתה קטנה מדי או גדולה מדי. אבל הדבר היחיד שנתן לה כוח להילחם הייתה התקווה שימצאו את הכימיקלים הנכונים בכמות הנכונה להביא אותה לתקופה של 'הפוגה', בה תוכל להיות עם הבנות כמה שיותר .

כשרינה חלתה הייתי כמעט בסיום סמסטר הסתיו. למזלי היה לי חודש וחצי חופשה לסדר ולארגן את חיי עם הבנות כשרינה הייתה בתקופת RELAPSE וחייבת הייתה לשהות בבית החולים עד שהצליחו להביא אותה למצב של הפוגה. לעתים זה לקח שבועיים-שלושה, וכל RELAPSE הזמן להביאה למצב 'הפוגה' גדל עד שלבסוף היא הייתה ב-RELAPSE בבית החולים כמה חודשים רצופים.

בשנתיים הראשונות של הטיפולים בבולטימור גרתי עם הבנות בביתנו בגארדן סיטי ליד האוניברסיטה. הייתי מעמיס את הבנות והבייבי סיטר שלהן על הסטיישיון וואגן שלי אחרי שסיימתי להרצות את הקורס האחרון לשבוע ביום חמישי ב-22:00, מסיע את הבייבי-סיטר הבייתה, ומתחיל נסיעה של 4 שעות למלון בבולטימור אותו שכרה IOS עבור רינה, וחולים אחרים מקבוצת המחקר. שהינו עם רינה'לה בחדרה עד יום שלישי ב-4 בבוקר, לנסיעה חזרה לגארדן סיטי בלונג איילנד, ישר לגן ולגנון (או מטפלת ביתית).

כראש מחלקה לביומכניקה סידרתי לי את שעות ההרצאה כך שיהיה לי כמה שיותר קל. הקושי היה בחודשי הסתיו בהם אימנתי כדורגל את קבוצת הכדורגל של אדלפי יוניברסיטי. היו לי עוזרי מאמנים – רובי יאנג ואייב ריס – שמילאו את מקומי כשהייתי חייב להחמיץ אימון. כשהבנות סיימו את הגנון או הגן הייתי מביא אותן איתי לאימונים והן הפכו לקמע הנצחון של הקבוצה. שתי בנותי התבגרו כצורך הזמן הרבה מעל גילן. כשסיגל הייתה בת 4 היא מילאה תפקידי בייבי סיטר עם אפרת בת השנה כאילו הייתה בת 5 או 6. בנסיעות לבולטימור עם הסטיישיון וואגן (שאירגתי בו שקי שינה עבור הבנות) היא הייתה זו שטיפלה באפרת כשהיא בכתה כאילו הייתה בייבי סיטר.

המשחקים היו אחד באמצע השבוע והשני בשבת. למשחקי אמצע השבוע לקחתי את שתי הבנות מאז שאפרת הייתה בת שנה וחצי או שנתיים. תמיד היו סטודנטיות שהתנדבו לשמור על הבנות. הבנות למדו לשבת וליהנות ממשחקים מגיל צעיר מאד.

ומה בקשר למשחקים בשבת בבית או בחוץ? לכל משחק – ביתי או משחק חוץ – הייתי מגיע מבולטימור בטיסה עם הבנות. למשחק ביתי היינו טסים לשדה התעופה קנדי ושם חיכו לי עוזרי המאמן, או שחקן מתנדב. אותו דבר במשחקי חוץ: מטוס עם הבנות, ואז מונית למגרש. בצורה כזאת הצלחתי להיות עם קבוצת 1972-3 בין עשרת הראשונים בארה"ב. השחקנים כולם קיבלו את הבנות בחיבוקים ונשיקות.

דצמבר 28, 1973. יש לנו משחק שמינית גמר NCAA בספרינגפילד, מסצ'וסטס, נגד ספרינגפילד קולג'. אנחנו מנצחים 0-2. מתחבקים וצוהלים, ולפתע מגיעה מכונית משטרה וקצין משטרה אומר לי שהוא קיבל טלפון מבית החולים בבולטימור, ועלי למהר להגיע לבולטימור כי אשתי גוססת.

בחודשים האחרונים לחייה של רינה רחל, אמה של רינה, ואמי, הגיעו מישראל לבולטימור, כי רינה נמצאת ב-RELAPSE משך חודשים אחרי ההפוגה החמישית, והיא חולה מאד. אני הגעתי למשחק עם מכוניתי ולא עם האוטובוס שהסיע את שחקני כי ידעתי שבתום המשחק אני ממהר ישר לבולטימור.

אני טס 80 מייל לשעה. ב-BALTIMORE BELT לפתע עוקבת אחרי מכונית משטרה עם רמזורים. אני אומר לקצין שאני ממהר לאשה גוססת. הוא אומר לי' סע אחרי'. ואחרי מכונית משטרה עם צופרים ואורות אני טס מאחורי השוטר. בית החולים הוא בדאונטאון בולטימור אבל לנסוע מאחורי המשטרה היה כאילו לנסוע בכביש פתוח.

מגיעים לבית החולים והקצין מאחל לי גוד לאק.

אני ממהר לקומה הרביעית, ואני רואה את חברי הטוב ביותר, ילד שכשהיינו תינוקות חילקנו את לול הפעוטות וכל צעצוע – יצחק (שהיה בשליחות הסוכנות בבולטימור). אני רואה ממבטו שאיחרתי. השעה הייתה 02:52 והיא ניפטרה ב-29 לנובמבר ב-01:12. אמה של רינה מיהרה למלון חצי שעה אחרי שישבה ליד רינה ז"ל, אחזה בידה, ודיברה אליה לפני שחזרה עם מונית למלון שם ישנו סיגל ואפרת, ואמי ששמרה עליהן.

נכנסתי לחדר בו שכבה רינה. הסתכלתי על פניה וראיתי מין מבט של הקלה. לא חיוך, אבל מין מבע של "סוף-סוף נסתיימו כל הסבלים הנוראים". אחזתי בידה. ישבתי שם איזה חצי שעה עם כל מיני מחשבות. הורדתי את טבעת הנשואין שלנו, עצמתי עיני, איחלתי לה שתשכב על מנוחתה בשלום, אמרתי לה שאוהב אותה לעולם ועד, ויצאתי.

אמה של רינה רצתה לטוס מיד ארצה, לשבת שבעה בביתה עם נחמיה בעלה. אני נשארתי עם אמי והבנות, לחשוב כיצד לספר להם שאמא כבר איננה. רינה הכינה את הבנות בצורה נפלאה כזאת שהן ממש ידעו שזה יקרה. שאמא לא תהיה יותר. בבוקר שמתי את שתיהן על ברכי וספרתי להן שאמא הלכה לעולמה, והבטחתי להן שעוד היום אנחנו נוסעים הביתה, לגארדן סיטי, שם ישבנו שבעה. דאגתי שבגארדן סיטי תמיד תהיינה חברות אצלנו בבית, והבנות היו די בסדר.

אצל סיגל האבל בא כשהייתה בת 14. גייל הייתה כה נפלאה איתה. לקחה אותה משך כמה שבועות לטיפול פסיכולוגי, והפסיכולוג הסביר לנו שסיגל כילדה הייתה צריכה להתבגר לפני שתוכל להתאבל. זה קרה, אבל אחרי כמה שבועות היא חזרה להיות אותה ילדה מקסימה. אפרת הייתה צעירה מדי מכדי לזכור.

בשבת אדלפי שיחקה חצי גמר באליפות ה-NCAA בכדורגל דיביזיה II ללא מאמנה מנחם לס, שבנה והכין אותה שלוש שנים מאז פסלו אותנו באמצע מאבקנו לעלות לפיינל פור ב-1970 בטענה שרובי יאנג הוא 'מקצועני'. ב-1970 לא הייתה מקצוענות בכדורגל הישראלי. רוב השחקנים הטובים קיבלו 'מענקים' כמובן, אבל לא היו חוזים מקצוענים. נשיא האוניברסיטה החליט לא להילחם נגד ההשעייה הבלתי צודקת של ה-NCAA מסיבות שהיו ידועות רק לו. אני נשבעתי לעצמי שאני מקים קבוצה חדשה ולא מוותר עד שאנחנו זוכים באליפות המכללות.

הפסדנו את משחק חצי הגמר 2-3 נגד אוניברסיטת לויולה-בולטימור. עקבתי אחרי המשחק ברדיו.

שנה אח"כ, ואני כבר נשוי לגייל – האשה הנפלאה שפגשתי במסיבה להורים לא נשואים – אני שוב המאמן, ואני טס עם גייל לסיינט לואיס ל'פיינל-פור'.

במשחק הראשון אנחנו מנצחים את אונ' האוארד 0-1, ובגמר את אוניברסיטת סיאטל-פסיפיק (שקבוצת הכדורגל שלה הייתה מלאה בשחקני נבחרת קנדה לנוער, ו'תחת-20') 2-3. אדלפי היא אלופת המכללות – NCAA!

אנחנו אלופי המכללות.

*********

ברצוני לספר על מה שרינה טחנה לי בראש שוב ושוב: רינה הייתה עם דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית לגיל הרך. היא ביקשה שאבטיח לה שאחרי מותה אני מוצא בין ה-DATES שלי אשה שתסתדר הכי טוב עם הבנות ושתראה מיד רגשות חמים לבנות, שהיו בנות 6.5 ו-3.5. היא אמרה לי 'אפילו כמה שבועות אחרי מותי'. הבנות היו קשורות אליה בקשרים הדוקים ביותר. הן שהו שעות בחדרה בבית החולים או במלון, והיה ביניהן קשר מאד מיוחד. היא אמרה לי שאם אני לא מתחתן כמה שיותר מהר, שתי הבנות תיגדלנה עם בעיות נפשיות רציניות לשאר ימי חייהן. "מנחם", היא אמרה, "בוודאי יאשימו אותך שבגדת בי אם כל כך מהר תמצא אשה, אבל אל תשים לב. הבריאות שלהן חשובה יותר". והיא אפילו אמרה: "ואם תמצא נוצריה ובארץ ידברו על מנחם שמצא איזו שיקצה, גם אל תשים לב. זאת מצווה ממני! ובקשר לאהבה, אם אשה תהיה אמא טובה לבנות, תלמד להתאהד בה, ואני מבטיחה לך זאת"

התחלתי TO DATE. הלכתי למסיבות רווקים ורווקות. הבאתי נשים הביתה. סיגל מיד היפנתה את הגב ולא איפשרה כל קשר או מגע עם הצעירה שהבאתי הביתה להכיר אותן. עברו 3 חודשים והחלטתי לוותר: אני לא יכול להכריח דבר כזה. כמה שדברתי עם סיגל זה לא עזר. היא אמרה לי "אני רוצה את אמא ולא אף אחת אחרת" ובזאת תמה השיחה.

יום אחד הלכתי למסיבה של ארגון הנקרא "הורים בלתי נשואים". על הבאר ישבה בלונדינית עם סיגריה בפה, כוסית וויסקי לפניה, וראיתי שגבר אחרי גבר מבקשים ממנה לרקוד והיא מסרבת. החלטתי לגשת אליה ולא לבקש לרקוד אלא לשאול מדוע היא בכלל הגיעה למסיבה אם היא מסרבת לכל גבר. היא ענתה לי שהיא מחכה לחברה שכנראה 'עשתה לה גשם' (לא הגיעה).

שאלתי אם מותר לשבת לידה.

כעבור חצי שעה החזקנו ידיים.

סיפרתי לה על רינה והבנות והיא ענתה לי: "אני עצמי גרושה טרייה עם שני בנים בני 15 ו-12, ואני לא במצב לפגוש את בנותיך".

למחרת שיחקנו טניס.

חודש אחרי – אנחנו כבר זוג ממש – אני אומר לה שבעוד חודש יש לבנות ימי הולדת אחד אחרי השני ובקשתי אם היא יכולה לבוא לעזור לי לארגן את יום ההולדת המשותף לסיגל ואפרת.

היא הסכימה.

אני מכניס אותה הביתה, וסיגל כרגיל מפנה עורף. אמרתי לגייל ולבנות שאני הולך למטבח להכין קפה.

כעבור איזה עשר דקות אני חושב שאני שומע את גייל מקריאה להן משהו בספר. אני מציץ, וכמעט התעלפתי: גייל יושבת על הספה, ושתי הבנות כורעות על ברכיה. סיגל למעשה מחבקת את גייל.

הבאתי את הקפה ואת השתייה לבנות ועשיתי את עצמי כאילו אין לי מושג מה קרה.

חודש אחרי היינו נשואים.

שלושה חודשים אחרי, גייל אימצה את בנותי.

שנה אחרי היא התגיירה (ברצונה היא. אני לא ביקשתי)

היא הייתה האם הטובה ביותר שיכולה הייתה להיות לבנות אחרי כל מה שקרה. אני הסתדרתי מצויין עם בניה ג'סי וקני. גרנו כולנו כמשפחה גדולה בביתי בגארדן סיטי.

היחידים שלא הסתדרו ביניהם הייתה הכלבה שלי 'ביוטי', והחתול המכוער של גייל 'אושיין'.

הבנות בקשר נפלא עם גייל עד היום. אני מין "דוד/חבר" של בניה. שניהם חולי ספורט וכיף לנו כשאנחנו יחד.

סיגל גרה בישראל בהוד השרון עם שלוש נכדותינו (אחת, דריה, נמצאת בניו יורק ועובדת בחברת היי טק ישראלית, וארוסה לשקד יעקובי שלנו מהאתר. אפרת גרה לידנו באטלנטה עם בעלה ג'ייסון – אוהד כל דבר פילדלפיה – ושתי נכדותנו טלי ושירה. טלי תלמידה ב-PENN STATE ושירה בת ה-17.5 עדיין לא החליטה בין קורנל, פן סטייט, ועוד כמה אוניברסיטאות.

היום הדלקנו נר לזכר רינה כפי שעשו הבנות סיגל בישראל ואפרת כאן, וכן הדליקו נר זכרון חיים ברנדיס, אחיה הצעיר של רינה בקרית טבעון, וחנה ברנדיס-כהן, אחותה הצעירה של רינה במיאמי. גם דריה בניו יורק, ואמי הנכדה האמצאית העובדת עתה בקיבוץ ניר דוד עם חברה עידו, הדליקו נר. רומי, הנכדה הצעירה עזרה עם הנר שהדליקה אמה סיגל.

רינה קבורה בבית הקברות היהודי 'מנורה' בלונג איילנד. שתנוח על משכבה בשלום.

שנת 1996: גייל ובנותי סיגל ואפרת שהיא אימצה אחרי פטירתה של רינה'לה, והפכה לאם אוהבת ונאמנה
גייל ואני לפני חצי שנה

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 71 תגובות

  1. ד"ר פופרס

    30 נוב 2023 06:47:00

    מנחם,
    מאוד מאוד מרגש,עצוב,שמח,קשה,רך.
    מאוד שמח שחילקת את הסיפור הזה.
    אחד הדברים הכי קשים בחיים, מה שעברת.
    לי זה עושה עצירה ומחשבות.
    תודה
    אוהבים אותך

    1. דוקטור רזי הופמן

      30 נוב 2023 07:23:19

      +1966
      יואל, אמרת הכל.
      מדהים איך מנחם מספר כל פעם את אותו הסיפור אחרת ותמיד זה יוצא יותר טוב ויותר מרתק.
      הכישרון של מנחם לכתוב זה דבר נדיר ביותר.

  2. captain beefheart

    30 נוב 2023 07:12:24

    מנחם היקר.
    אני קורא בשקיקה שוב ושוב את סיפוריך המשפחתיים והאישיים. העלילה כבר מוכרת (בכל זאת קורא אותך לפחות 30 שנה) ובכל זאת תמיד נהנה ומתרגש. מאחל בריאות ואושר לך ולגייל ולבנותיך ולכל המשפחה.

  7. IDO

    30 נוב 2023 08:13:52

    אין עין יבשה בקהל.
    אהבה גדולה. אני מקדיש לך סטייק קנגרו במסעדת אאוטבק הקרובה למקום מגוריך, אם הרופאים מרשים.

  8. שדות פופ לנצח

    30 נוב 2023 08:31:21

    תודה מנחם, הזכרונות והכתיבה האישית שלך הם המעורבים הכי מרגשים , למרות שאני מכיר את הפרטים קראתי הכל בנשימה עצורה…איזו נמרה אצילה היתה רינה…. יהי זכרה ברוך

  12. אופיר נ.

    30 נוב 2023 08:55:33

    מנחם,
    למרות שלא מעט פעמים כתבת וסיפרת את סיפור חייה ומותה של רינה ז"ל (אני חושב בסיפורים מהתיבה), אני חושב שזו הפעם הראשונה שסיפרת לנו על המפגש הראשון עם גייל המלאכית, ואני בטוח שבלעדיה מיכל אפרת ואתה לא הייתם האנשים החזקים, הבטוחים והמצליחים עם סיפור חיים לא פשוט ומטלטל.

    הסיפור שלך עצוב, מרגש, ובד בבד נוסך מלא אופטימיות ביכולת של בני האדם להתאושש להשתקם ולהתרומם גם אחרי שפוקדים אותו אירועים קשים וטרגיים במהלך שנות חייו.

    הרבה בריאות ואריכות ימים בטוב ובנחת לך ולגייל.

  14. S&M

    30 נוב 2023 09:21:29

    כואב הלב על כל האנשים שמתו מסרטן בגלל בתי הזיקוק המחורבנים האלה. טבעון היא אזור אסון, עם הכי הרבה חולי סרטן. אני אישית מכיר 3 אנשים מטבעון שנפטרו מסרטן. ואין גנטיקה במשפחה שלהם לסרטן. מספרים מבהילים ממש.
    הבת שלך כתבה מאוד יפה ומרגש.
    אומרים שמי שהייתה לו זוגיות טובה שאבדה בגלל מוות, רוצה ומוצא זוגיות טובה במקומה. היה לכם הרבה מזל.

  16. Ogigi

    30 נוב 2023 09:38:47

    וואו מנחם מרגש. אני מתקשה לכתוב מכמות החול שנכנסה לי לעיניים.
    50 שנה ואתה זוכר וכותב כאילו זה קרה אתמול. מרגש מאוד.
    הכל ,הכל ריגש אבל מה שהכי נגע לליבי היה מה שהיא אמרה לך למצוא אשה כמה שיותר מהר ולא משנה מה זה יגבה ממך ,חשבה על הבנות יותר מהכל. נהרסתי מזה לחלוטין.
    כהורה ל2 בנים אני כל כך מבין את העיניין של לשים אותם לפניי בכל דבר. זאת הורות.
    תודה ששיתפת

  17. אלון אמיר שפר

    30 נוב 2023 09:40:16

    תודה לך
    אתה אדם גדול
    גייל נשמעת כמו מתנה שאין שנייה לה
    ועושה רושם שרינה הייתה אדם מבריק שהעולם כולו איבד בטרם עת, לא רק אתה

  18. Berch

    30 נוב 2023 09:42:11

    תודה מנחם
    סיפור ממש מרגש
    רינה נשמעת אשה חכמה מאוד. מאוד, עם מה שאמרה לך.
    איזה קסם שהצליח לך
    קסם החיים
    🙂

  22. אהרון שדה

    30 נוב 2023 10:40:01

    תודה מנחם
    בזמן המלחמה אין לי חשק לספורט ואיני נכנס כמעט לאתר
    במקרה נכנסתי
    אז כמובן מגיב
    פתאום הבנתי שהיא נפטרה בסמוך למלחמת יום כיפור
    בקיצור עברת דברים לא קלים ועוד לא בארץ.
    לא פשוט
    שנדע ימים יפים יותר.

  23. Dor

    30 נוב 2023 10:45:29

    מנחם היקר, הפתיחות והאופטימיות שבה את כותב על סיטואציה ככ קשה פשוט מרשימה כל פעם מחדש כמו סיפור החיים הנהדר שלך

  24. יהלי אולמר

    30 נוב 2023 10:46:11

    מי חותך בצל בשעה הזו בבוקר? 🙂
    הסיפור המשפחתי שלך מרגש כל פעם מחדש, פשוט מדהים לראות שכולם יצאו מחוזקים מהמצב הקשה.
    מאחל לכולכם הרבה אושר, נחת ובריאות.

  26. PhillySpecial

    30 נוב 2023 11:55:44

    מנחם תודה. זה אחד הטקסטים העוצמתיים ביותר שקראתי, אתה כשרון נדיר בכתיבתך, סיפוריך האישיים מרתקים ונוגעים במעמקי הנפש. תודה

  28. thejanitor

    30 נוב 2023 11:58:50

    ❤️
    .
    מנחם תדע, שאתה מושא להערצה בעיניי, ואת המשפט הזה אני לא ממהר להגיד, ואם זכרוני אינו מטעה אותי אמרתי אותו פחות ממספר אצבעותיי לאורך חיי.
    .
    מרגש מאוד לקרוא, את הכתיבה שלך ואת הפתיחות שלך, לא פחות ואפילו יותר מאשר את המעורבים שלך.
    .
    רק בריאות, ואם יורשה לי להציג משפט מערער, אני אישית מאוד מעורער מהרגע הזה שבו אתה תלך לעולמך, ונשאר כולנו כאן בקהילת הופס בלעדיך. התלבטתי רבות לפני שלחצתי על הכפתור ששולח את התגובה שלי אבל החלטתי לשלוח בכל זאת, כולל פסקה זו.
    .
    מנחם אתה אגדה

    2. דן רוזנבלום

      30 נוב 2023 17:53:47

      כן, זה אמנם מכביד ומאפיל…אך כבני אדם בוגרים חשוב להגיד שביום שמנחם ילך לעולמו יהיו אלפיי אנשים שיבכו את לכתו.
      הוא צנוע ועניו, אך איש ענק שמעורר השראה לרבבות בני האדם.
      אני סבור שהאתר יוצף במאות מאמרים של "מנחם ואני" כאשר כל אחד יספר את הקשר שלו אליו…
      אך הוא כבר מזמן מאס בתחנופים. כזהו אלוף. צריך להתעלות ולהמשיך קדימה…גם אל מול ההישגים הגבוהים.
      –
      אריכות ימים כמובן…ועם לב כזה, אל תהא מופתע אם הוא יכניס איזה מעורב בשנת 2035….

  29. נועמיקו

    30 נוב 2023 12:18:19

    תודה מנחם, יהי זכרה של רינה ברוך.
    איבדתי את בתי הבכורה ממחלה לפני 15 שנה וכל פעם מפתיע אותי כמה זמן עבר, כמה זה עדיין כואב, וכמה צמחנו מאז..
    הסיפור שלך ושל המשפחה שלך באמת מעורר השראה, וגם אני קראתי בנשימה עצורה למרות שכבר הכרתי את כל הפרטים. הפוסט של סיגל כל כך יפה ומרגש, בנית משפחה לתפארת, וכיף לראות איך אתה מתגאה בכולם.
    מאחל לך רק טוב. ותמשיך לכתוב – אני ועוד מחא אנשים נכנסים לכאן כל יום רק כדי לראות אם כתבת משהו.

  30. Alex Rabino

    30 נוב 2023 12:23:11

    מרגש עד דמעות. אל אחת כמה וכמה שהכרתי את רינה המנוחה אישית וגם חייתי לצידך בשנים המדוברות מעלה. לא אשכח את היום בו קיבלתי את האזרחות האמריקאית כאשר רינה ז"ל ישבה לצידי בטקס כי גם היא קיבלה את האזרחות באותו יום.

  31. עגל

    30 נוב 2023 13:05:33

    מנחם הסיפור שלך מרגש גם בפעם המאה.
    אני לא יודע עד כמה אתה מודע למה שקורה כאן, עם החטופים והנרצחים. הסיפור שלכם משתלב בצורה מוזרה בקונטקסט הזה.

  32. סוסמעץ

    30 נוב 2023 13:08:51

    מנחם יקר, כמו סיפורי חייך האחרים ואף יותר
    מרגש וכתוב נפלא
    ==
    הקמת משפחה לתפארת למרות הכל
    ==
    יהי זכרה ברוך

  34. bobby

    30 נוב 2023 14:35:06

    כתבת יפה מאוד מנחם. נשמע שהיא הייתה אישה מיוחדת מאוד, ומדהים איך היא דחפה אותך להתאושש מזה ולהמשיך הלאה, למענך ולמען הבנות.

  35. Rocky1

    30 נוב 2023 15:51:40

    וואו איזו כתיבה מרגשת מנחם! אפילו שאני כבר מכיר את הסיפור התרגשתי ודמעתי כאילו שמעתי אותו בפעם הראשונה.

  36. תומר

    30 נוב 2023 15:58:20

    תודה על השיתוף והחשיפה הלא פשוטה, סיפור מרגש ועוצמתי
    אתה אחד ממספרי הסיפורים הטובים שאני מכיר, זה המזל של כולנו שבחרת בספורט כמושא הסיפורים

  37. Boston Ami

    30 נוב 2023 16:20:11

    מנחם, עם כל הבכי בשבועות ובימים האחרונים, מסתבר שכן נשארו לי עוד דמעות של התרגשות מהמשפטים הראשונים בפוסט של סיגל, ועד המשפחות טיפ האחרונים בסיפור שלך, שלמרות שהכרתי אותו מסידרת הכתבות שלך, ריגש אותי שוב. כולכם זכיתם זה בזה, משפחה נהדרת על כל חלקיה.
    ואנחנו זכינו בלהיות חלק מהקהילה הזו ובסיפורים שלך. תודה. לא יכולת לבחור דרך טובה יותר מלכבד את זיכרונה של רינה. יהי זכרה ברוך.

  40. דן רוזנבלום

    30 נוב 2023 17:33:45

    מאוד מרגש. תודה על השיתוף.
    סיפור חיים עמוק מאוד…כל הכבוד לך על העבודה הקשה, הדריכות והעשייה למשך כל השנים.
    לאחר פטירה שכזו, רבים היו כאלה שנשברו ושבקו בחייהם…אך אתה עשית ההיפך והמשכת קדימה בכל הכח…
    מעורר השראה. כל הכבוד לך…

    אם היית נולד 2 מטר גובה, אני בטוח שהיית חבר בהיכל התהילה.
    כי יש לך לב ונפש של אלוף ולא רק אלו שמניפים גביעים בעולם…הם הטובים והחזקים ביותר.
    אתה ביניהם.

    תודה על השיתוף וסוף שבוע נעים!
    ת.נ.צ.ב.ה.

    1. דן רוזנבלום

      30 נוב 2023 17:42:23

      אגב, סליחה אם זה בחוסר טעם…אך רינה הייתה שאפה רצינית אה. איזו אישה יפה ומושכת.
      תענוג להסתכל על התמונה שלך עם בנותייך וגייל. בוהקים וסמוקים ואתה חתיך רציני…
      🙂
      שוב, תודה על השיתוף.

  43. John

    30 נוב 2023 18:44:15

    עצם העובדה שאוהד סוניקס מוזר בן 44 יודע מי זו רינה לס ומה היא עברה זו הנצחה טובה יותר מכל מצבה. אני מצטמרר כל פעם מחדש שהקשר שלי לבולטימור היא ילדות מרתקת לעומת אצלך שהיא נקודות המפגש שלך עם המחלה הארורה ההיא והאשפוז של רינה ז"ל. אני מדמיין את הbeltway של בולטימור ואפילו את השוטר התנועה שתמיד טופס נהגים שטסים על הכביש המהיר הזה. אני מדמיין שוטר בעל שפם מרשים בעל אותו המבטא המוזר של בולטימור בעיר שלא ברור אם היא שייכת לדרום או לצפון. מין אדיבות דרומית וחספוס צפוני. אבא שלי נעצר על הביואיק החומה הענקית שלו כמה פעמים על הכביש החגורה הזה וניסה לא פעם להתמחק בכך שהוא רופא וממהר לבית החולים. רק שפעם אחת הוא שכח שהוא נוסע לכיוון ההפוך :).
    .
    בקיצור סיפור שהוא תמיד מרגש איך משפחות מתפרקות וקמות מחדש.

  46. שחר דלאל

    30 נוב 2023 20:50:03

    מל,
    קראתי את הפוסט שלך עד דמעות וקשה לי מאוד לדמיין איך היו החיים באותה תקופה.
    אני שמח שהלכת בעצתה של רינה והיום הבנות רואות בגייל אמא לכל דבר.
    רק בריאות!

  47. the bird

    30 נוב 2023 23:22:00

    מרגש מאוד מנחם,
    כמו שרבים רשמו כבר
    אתה כל פעם מחדש מספר את הסיפור ,
    והוא נשמע כל פעם יותר מרגש מהפעם הקודמת.
    הרבה בריאות ואריכות ימים מנחם
    תודה לך על הכל

  48. דדי

    30 נוב 2023 23:33:49

    מרגש.
    במיוחד בתקופה שהיא גם ככה רגישה.
    שמח בשבילה שהיה לה אותך בחייה ובמותה.
    האופן שבוא המשכת הלאה הוא לא פחות ממדהים.
    הילדות זכו בך ובגייל.

  49. historyteacher

    30 נוב 2023 23:54:50

    מתקשה להיכנס ולהגיב בימי המלחמה האלו, אבל מאוד התרגשתי לקרוא. מנחם – אתה השראה בהרבה מאוד תחומים, ובפרט ביכולת הכתיבה, אך גם ההתמודדות עם משברים ואתגרים והיכולת לצאת מהם מחוזק ומחזק אחרים. בלב מלא הערכה ואהבה למנהיג של קהילת הופס. הסיפור נוגע באירועים סביבנו וביכולת של החיים להתגבר על אתגרים נוראיים – זה מסר פשוט וחשוב ומורכב.
    תודה רבה רבה והרבה נחת ושמחה מהמשפחה

  50. אורן

    1 דצמ 2023 00:51:01

    מנחם תודה.
    קראתי ולמרות שמרבית הסיפור מוכר לי כבר, התרגשתי מאוד.
    נישמע שזכית לחיות לצד שתי נשים מדהימות.

  53. Kareem Abdul-Jabbar

    1 דצמ 2023 06:15:43

    תודה דוקטור על הדברים המרגשים…מלווה אותך בכתבותיך וספריך מעל 35 שנים ותמיד שמח לקרוא את דבריך…
    הרבה בריאות ואריכות ימים לך ולגייל.

  57. ירון, החלום

    7 דצמ 2023 00:17:50

    בס"ד
    תודה רבה מנחם.
    ממש מרגש.
    . עברת הרבה בחיים, וזכית בדברים נפלאים, 2 נשים מדהימות, ילדים ושאר צאצאים., כשרון ועוד.
    דמצדיך לחיות חיים טובים עד 120.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט