סאקטאון בעיר המלאכים מול האגמים / אבי טרכטמן

עברתי מסנטה מוניקה לאורנג׳ קאונטי. עכשיו, לרבים מכם זה לא אומר הרבה, אבל האמת היא שאני אוהב את אורנג׳ קאונטי. שקט, ירוק, יש מיליון חנויות בכל פינה, יש הרבה יותר אטרקציות לילדים מאשר בלוס אנג׳לס פרופר. יש פאב במרחק יריקה מהבית לראות פוטבול ביום ראשון וכולם (בפאב ובכלל) רפובליקנים לבנים בני 60 אז כנראה שאף אחד לא שונא אותי יותר מדי, שזה כבר טוב.

אבל זה רחוק. אם כשגרתי בסנטה מוניקה לקחתי רכבת קצרה לאולם, ובחזור לקחתי אובר זול במיוחד, הרי שהפעם העדפתי גם לקחת אובר בהלוך בשביל שלא אצטרך למצוא חנייה (וגם, אני שונא לנהוג בגשם ובחושך) אבל גם לקח שעה ורבע, וגם הבחור האסיאתי (והאמינו לי, אני יכול לדבר שעות על נהגי אובר אסיאתיים, וכן, יש הבדל) לקח באיזשהו שלב פנייה אל תוך… מסילת רכבת. למזלי הוא קלט את זה מהר מאד, כך שאני עדיין חי, אבל זה גם היה יכול להיות אחרת. מטיפ בכל מקרה, הוא יכול לשכוח.

זה גם אומר שהגעתי הרבה יותר מאוחר לאולם. אם בדרך כלל אני מגיע איזה שעה ורבע לפני המשחק אז הפעם הגעתי חצי שעה לפני המשחק. התחנה הראשונה – חדר האוכל הישן והטוב, זה שהוא גדול פי 4 מכל חדר אוכל אחר שהייתי בו בנ.ב.א (כלומר, מיאמי וצ׳ייס ואורקל), יש בו מיליון מסכים משל היה זה sports bar ולא חדר אוכל, וגם יש בו כל מיני פוסטרים נוסטלגיים של שחקני עבר, ובכלל הכל שם מסריח מנוסטלגיה וקלאסה.

אך אבוי, הם שינו הכל – אולם האוכל הכל כך חביב, נחתך ב 70 אחוז. כל הריהוט הלך והוחלף במשהו קצת היי-טקי כזה (למי שהיה בצ׳ייס, כלומר, שגב מטוס, זה מאד מזכיר את אולם האוכל שם). עשרות המסכים בהם יכולת לראות כל משחק ומשחק, נעלמו. הפוסטרים נעלמו, הייחוד נעלם, ולמעשה גם המקום לשבת שתמיד היה מרווח נעלם. אפילו הנקניקיות הזכורות לטוב נעלמו. אם כי בגדול, אני לא יכול להתלונן יותר מדי על האוכל, רק על החדר המנחם שהכרתי מאז 2018 וגם הוא כמו כל דבר, פינה את מקומו לטובת ההיי-טק.

אבל היי, אני מה אכפת לי – קיבלתי מושב שרק הלייקרס יכולים לתת (כלומר, הקליפרס לא), בערך בסוף הרבע היותר תחתון של האולם, או במילים אחרות – מושב של חמש מאות דולר. מצד שני, כדי לדחוס כמה שיותר כתבים הם לקחו שטח שאמור להכיל מקסימום חמישה אנשים ושמו שם שמונה מושבים. מצד שלישי, בדרך כלל לא כל הכתבים מגיעים, אז עם קצת מזל גב׳ ולנסיה קינג שאמורה לשבת לידי, תמשיך לראות את המשחק מהבית, או מחדר העיתונאים, או מכל מקום שהוא לא קופסת הסרדינים שלידי.

נכון, יש משחק. בחיי שעד שהגעתי לכאן לא זכרתי מי בכלל אמור לשחק היום, אבל סקרמנטו זה סבבה, ראיתי אותם כמדומני רק פעם אחת, וזה היה לפני קוביד, בצ׳ייס. אז נחמד – פוקס, סבוניס, כאלה מין. מה רע? יאללה, מזמן לא עשיתי הגיגים, אז הנה, הגיגים.

א. קרבות גבוהים. אני, איש מבוגר ופשוט אני. עזבו אותי מכל הג׳יילנים שנמצאים בכל מקום בליגה (בוא נראה אם הכינוי הזה יתפוס לכל מיני סווינגמנים שנראים בדיוק אותו דבר). אני אוהב קרבות של גבוהים, פעם זה היה רובינסון מול אולג׳ואן, אחרי זה, שאקיל מול דאנקן, ועכשיו זה סבוניס מול הגבה. כבר בתחילת המשחק, סבוניס מסובב כמה פעמים את דייויס וההגנה שלו וקולע יפה. מהצד השני, לגבה יש הבנה עיוורת עם לברון וגם הוא נותן משחק בדקות הראשונות. וגם אם שניהם כבר החטיאו כמה כדורים זה די ברור שלפחות בתחילת המשחק, המשחק עובר בעיקר דרך השניים האלה, לטוב ולרע. אני בטוח שזה עוד ישתנה ושלברון ופוקס יקחו את ליטרת הבשר שלהם, אבל בינתיים אני נהנה, בטח כשסבוניס מסיים ליי אפ בסוג של הוק על הגבה, ומיד אחר כך חוסם אותו (כן, כן). אני מבסוט

ב. והנה סיקוונס – לברון חוטף מכה (נדמה לי מהוארטר), בוכה לשופטים, נחטף על ידי פוקס (סבוניס מסיים בפולו אפ מריבאונד התקפה), לברון עדיין בוכה, בוכה, ממשיך לבכות, מקבל כדור, מכדרר פעם אחת ומוסר אותו היישר לסקרמנטו. מה שכן, בשלב הזה הוא מפסיק לבכות. כנראה שהטקטיקה לא עבדה.

ג. בינתיים כל הספסל התמלא, חוץ מאשר גב׳ ולנסיה קינג (real talk sports או ״ספורט בדוגרי״). תודה לך ולנסיה, תישארי בבית, יען האסיאתי שיושב לידך גדול אפילו יותר ממני, והאמינו לי, אני גדול ויוכיחו כל אחד ואחד מתשעים וששת הקילוגרמים שלי (הגרסה שלי כלפי אשתי) או תשעים ושמונה (גרסת המשקל האמיתי). נו, לפחות לא היו נקניקיות…

ד. לא נעים להגיד אבל הלבנים של סקרמנטו פותחים ללייקרס את התחת שלא לומר, עושים להם מעשים מגונים בישבן, משל היו אלזה ג׳יין (והמבין יבין), עם 10 נקודות לכל אחד, וסבוניס גם עם חצי טריפל דאבל בחצי רבע. יפה לו.

ה. זין, ולנסיה קינג הגיעה עם תחילת הרבע השני. והיא, איך אגיד זאת בעדינות, לא אלזה ג׳יין. ובחיי, מזל שהיא לא קוראת עברית, כי אנחנו יושבים כל כך קרוב, שהיא בטח מסתכלת לי במסך.

ו. ובינתיים בפעם השניה ברציפות ובפעם הרביעית היום, מתרפצת של אחד מול אפס לטובת הקינגס, כשהפעם זה דוארטה שמסיים. לא חראם על הכדור, לייקרס? לא חראם?

ז. ואגב, אני אולי יורד עליהם אבל הלייקרס חוזרים למשחק יפה, בהנהגת הבכיין מלמעלה ועם הגנה לוחצת של חבר׳ה כמו ג׳קסון הייז וקאם רדיש.

ח. ובכל זאת, כמה מילים על לברון. בשנים האחרונות, ונדמה לי שהשנה זה בולט מתמיד הוא באמת הופך את עצמו למה שמג׳יק הפך להיות בקאמבקון שלו למשחק בשנת 96 (נדמה לי), פאוור פורוורד של ממש. הוא נותן לריבס או לראסל לנהל את המשחק ולהוליך כדור, וזה בהחלט חוסך לו באנרגיות. אבל בגלל שהוא באמת איש מאד חכם, הוא יודע לקבל כדור במקומות הנכונים (כלומר, הפוך ממה שקווין דוראנט היה עושה) בשביל לסיים בקלות. הוא כבר לא צריך להוליך כדור כל הזמן כמו שהוא עשה בשנים הגדולות מאד שלו, והמטמורפוזה הזו שלו מיוצר בכדרור למישהו שיוצר בלי כדור, היא דבר יפה, ומזכירה במעט את השינוי שמייקל ג׳ורדן עשה מחודר סטייל דווין וויד לג׳אמפ שוטר סטייל קובי ברייאנט.

ט. טוב, מחצית שאותה פוקס סוגר עם שלשה נהדרת. בסופו של דבר – הקינגס מובילים בצדק, לסבוניס היה רבע ראשון, לפוקס היה רבע שני (בעיקר חמש דקות אחרונות ברבע) עצום, הוארטר תרם הרבה. ומהצד השני רק לברון הגיע למשחק, לפחות בצד ההתקפי. הגבה שאותו היללתי בדקות הראשונות, לא עשה כלום מאז .אבל יצויין שראיתי אותו בעבר לא עושה כלום במשך מחצית ואז הופך להיות דומיננטי לחלוטין במחצית השניה. אז נראה.

עדכון, לברון מקבל זריקות עם הבאזר, אז פוקס לא סגר את הרבע אלא דווקא ג׳יימס. אבל העיקרון נשמר.

י. קלטתי משהו, האריסון בארנס הפך עם השנים להיות שחקן כל כך זניח שהוא אשכרה מצ׳ אפ. טוב עם טוריאן פרינס. תחשבו על זה.

י״א. ואפרופו טוריאן פרינס אז לברון עושה טיישואן פרינס לדומנטאס סבוניס. ובכלל, כל פעם שהשניים האלה נמצאים אחד ליד השני, לברון מה זה מתבריין על הליטאי, כולל דחיפה שלו בהתקפה כל הדרך מתחת לסל אל קו השלוש. אם אני סבוניס, הייתי קורא לאבא.

י״ב. טוב, קצת רצינות. זה כיף לראות שבליגה של ג׳יילנים (ראיתם, עשיתי את זה שוב) משחקות שתי קבוצות שאשכרה יש בהן עמדות קלאסיות. קיגן מורי והוארטר הם באופן מאד מובהק חצאי פינה של פעם. סבוניס הוא לגמרי סנטר, נכון, פוינט סנטר אבל כאלה היו גם בשנות התשעים והאלפיים (אבא של סבוניס, דיבאץ׳, ברד מילר) ואפילו השבעים (ביל וולטון, אני מסתכל עליך). ד׳ארון פוקס הוא רכז לכל דבר ועניין. וגם בלייקרס דיברנו כבר על הפאוור פורוורדיות של לברון, וגם הגבה הוא גבוה אמיתי, וראסל פוינט גארד של ממש, כלומר לא פוינט גארד טוב במיוחד (למרות שיחסית לחושך של הלייקרס הוא בסדר היום בסך הכל), אבל עדיין פוינט גארד. וראו זה פלא, לא בקבוצה הזאת ולא בקבוצה הזאת יש ג׳יילן.

י״ג. שאני רוצה להתלונן, אבל גם האינטרנט לעיתונאים לא עובד היום, וגם החשמל במושב העיתונאים לא עובד היום, וזה לא כיף.

י״ד. בעצם, כן התלוננתי.

ט״ו. ההבדל בין פעם להיום, הוא שפעם כשכוכב אירופאי של ממש (כלומר, לא הקורוקסים או המוירסאפים של העולם) הגיע לנ.ב.א ולא הפך להיות שחקן משמעותי, הוא חזר לאירופה עם הזנב בין הרגליים (נבארו, דנילוביץ׳, שאראס ועוד כהנה וכהנה). אז כן, יש שחקנים שמגיעים מאירופה לארה״ב היום ומוכיחים שהם כן יודעים להכניס את הכדור לסל למרות ספקות ראשוניים (למשל, הבוגדנביצ׳ים) אבל היי, ברור שלא כולם יכולים להיות כאלה. נכון?

אז וזנקוב.

ט״ז. וגם מיצ׳יץ׳ אבל הוא לא פה היום. ואפרופו דברים שהם לא פה היום, תגידו, ראיתם את האאוטפיט של סטף קרי אתמול? מה לעזאזל?

י״ז. ועם 24 הפרש בסוף הרבע השלישי, אבי צריך להתחיל לחשוב איך לנצח את הקהל בדרך לאובר… ניתן לזה עוד שש דקות ברבע האחרון, אבל אלא אם יקרה נֵס, נעשה נַס

י״ח. הגענו לשש הדקות המובטחות האחרונות, והצטמק קצת. רק 16. אבל היום זה באמת רק לברון (שאולי עוד יעשה ט״ד) וראסל שקלע היטב. רדיש היה בסדר, אבל כשהגבה לא מגיע למשחק, וריבס מתקשה לקלוע מול האתלטיות של הקינגס, אי אפשר באמת לנצח. בכל מקרה, נישאר עוד קצת להיות בטוחים.

אחד אור, אחד חושך. נחשו מי הוא מי

י״ט. בסימן מס׳ כ״ג עושה כ״ז נקודות עם תריסר הפרש. לא, לא גמור.

כ. בקרב הגארדים הלבנים, צריך לומר שהיום הוארטר טוב בהרבה מריבס, מסיבה פשוטה – ריבס הוא מכדרר למופת (יש שיגידו, שהוא קצת מאוהב בכדרור אבל שיהיה) שגם יודע לקחת ריבאונד ולמסור הרבה יותר. טוב מהוארטר. אבל הוארטר יודע לשחק בלי הכדור, ובעיניי אין נכס חשוב יותר לקבוצה מאשר שחקנים שיודעים לשחק בלי הכדור (תשאלו את סטף שעשה מזה חצי קריירה. את החצי השני הוא עשה מהכדרור כמובן). לכן אמרתי קודם שהוארטר הוא חצי פינה קלאסי של פעם, וריבס לא ממש. היום, חצי הפינה הקלאסי היה טוב יותר, בהרבה, וזאת למרות שלריבס לא חסר הרבה בכלל לטריפל דאבל (ללברון כבר יש).

כ״א. ובכל זאת, שלשה של רדיש ורק תשע הפרש. לכו תדעו.

כ״ב. קשה לי תמיד לצאת ממשחקים צמודים כי אני מפחד שאפספס רגע טרייסי מקגריידי. 1:26 לסיום, עשר הפרש, הלייקרס מעלים את כל הספסל ואומרים לקהל – עזבו, לברון בגיל 38 זה לא טימאק.

כ״ג. ובסימן ״לברון״ נגיד שלום.

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. האווי לאסוף

    16 נוב 2023 09:58:55

    למרות הפרש הגילים, אני במקום לברון הייתי נזהר מלהתעסק עם הבן של ארווידאס. אין לי ספק שהחטייאר קשוח יותר מהלמך, גם אחרי 20 שנים בפנסיה.
    תודה רבה אבי, כיף גדול לקרוא

  11. Wave Bull

    16 נוב 2023 18:44:27

    נהדר אבי וברכות על המעבר. בבחירות האחרונות הרוב באורנג׳ קאונטי בפעם הראשונה לא הצביע רפובליקנים אבל בהחלט מחוז שכיף לחיות בו. תעצור פעם בדרך לעיר לקפה (אני ברידונדו ביץ׳). מאוד מעציב מה שקרה בחדר העיתונאים בסטייפלס (ככה אני קורא לו, מה זה הקריפטו-שיט הזה). הנקניקיות, הגלידות, הבופה המקסיקני ובעיקר הבחור השחור המבוגר האדיב והחייכן שהיה גובה ממני 7 דולר (!) על ארוחת מלכים. והמפגש במשחקים החשובים עם ווילבורן, וונדהורסט, מייקל תומפסון הגדול (שדר משחקי הלייקרס ברדיו) וכל מיני אגדות כדורסל. חבל שהלייקרס/קליפרס הרסו את הציביון הכל כך מיוחד של המקום, אבל יש דברים הרבה יותר גדולים להתעצב מהם בימים אלה. תודה על הסיקור המעולה, כתמיד

  13. השור

    16 נוב 2023 23:31:08

    מרגע החתימה של דיוויס, הוא די מסריח את הפרקט (למעט משחק אחד). האם יכול להיות שיש קרבות אגו בינו ובין לברון או שכאמור, הבנה עיוורת.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט