עמית כהן הוא אוהד שרוף של מיאמי ואחד מהפעילים הבולטים בקבוצת הפייסבוק "נ.ב.א אול אראונד". אחרי שעמית העלה בפייסבוק חוויות מהמשחק של מיאמי באטלנטה, הוא שמח לכתוב גם כאן באתר על החוויה. למעט התמונה הראשית, כל התמונות והסרטון צולמו על ידי עמית כהן.

היי שמי עמית ואני אוהד שרוף של מיאמי היט. הכל התחיל לפני כ-25 שנה כשהתאהבתי בקבוצה הקשוחה של פט ריילי, אלונזו מונרנינג, טים הארדוואי וחברים ובקרבות הבלתי נשכחים עם הניקס השנואים. משם אני עוקב באדיקות בכל שנה. לפעמים הקבוצה טובה, לפעמים פחות, לפעמים יש שחקנים מרגשים כגון וייד ולפעמים רשעים כגון המן הרשע, לפעמים אני ממש מושקע בלראות כל משחק ומשחק לא משנה השעה ולפעמים רואה פה ושם. תלוי בכמה אני מרגיש חיבור עם הסגל ואיפה החיים עצמם מוצאים אותי.

מאז עונת הבועה מצאתי את עצמי צולל בחזרה עמוק לתוך התאהבות מחודשת בהיט. ההגעה של ג’ימי באטלר והסגל הקיים סביבו נתנו לי תחושה שאני מזהה את עצמי כאוהד בקבוצה הזו. לא הכי מוכשרים, לא מוכרים הכי הרבה חולצות וזמן מסך אבל כן לוחמניים, מתרכזים בהגנה, משחקים ביחד ועם צ’יפס על הכתף כמו שאומרים באנגלית. החסימה של באם על טייטום, הסוואג של הירו, הפריחה המחודשת של הדרקון וג׳ימי באטלר אחד. באליפות הבועה לא זכינו אבל הקבוצה שלי חזרה. את אותה עונה ראיתי בארה״ב אחרי מעבר לאטלנטה, אבל בטלוויזיה/מחשב. עדיין בכל שנות האהדה השרופה לא הייתי במשחק לייב. מאז ובכל שנה זו הפכה מסורת ללכת לכל משחקי החוץ של ההיט באטלנטה. זה התחיל עם 3 הפסדים אבל המשיך עם כמה נצחונות, חלקם אפילו בפלייאוף.

למשחק שהיה אמש אני מחכה כבר כמה חודשים. בקיץ לא היה ברור איזה סגל יגיע למשחק. סגל מחודש עם לילארד או הסגל הקיים האהוב עם הירו ושות׳. כל אוהדי ההיט (גמני) רצו את לילארד במיאמי אבל זה לא קרה ופרס הניחומים של לקבל בחזרה את רוב הסגל האהוב עם תוספת עוד צ׳יפס על הכתף, מתאים לי בול. אישית הירו השחקן הפעיל החביב עלי ביותר. אחרי קיץ נוסף בו הוא שוב מושמץ הוא פתח את העונה חם כשחקן בכושר משחק הנוכחי הטוב ביותר בסגל, אמנם עם מאזן 4-4 מאכזב אבל ראיתי את כל המשחקים ואהבתי את מה שספו מבשל שם. מי שעוד פתח באופן אישי מרשים את העונה זה באם. וג׳ימי זה ג׳ימי כמו שכל העולם גילה ב״הפתעה״ שוב(!) בפלייאוף הקודם. סביב השלושה יש סגל עמוק עם חיסרון בעמדת רכז מחליף, חסר קצת גובה, אבל מעבר לכך סגל משלים צעיר ברובו ורעב שאני מחזיק ממנו. למשחק אתמול לא הגיעו הירו (פציעה), באטלר (סיבות אישיות) ומרטין (פציעה) ובכל זאת היה כיף. קרענו אותם כבר ברבע הראשון במלא.

לפני המשחק הייתי בשיחה עם ה-GM של ההוקס, שחקן העבר הנשכח לנדרי פילדס, העוזר שלו, שחקן העבר השנוא קייל קורבר והשדר שלהם, בוב רתון. היה מצחיק עם כיבוד ותשובות באנליות של אנשי עסקים אמריקאים. השאלות היו של אוהדי הוקס שנשלחו מראש פלוס כמה מהקהל. דיברו הרבה על המאמן סניידר ואיך הוא בכל אימון עובר ונוגע פיזית בכל שחקן, איש צוות ועובד. אמרו כל מני מילים באנגלית כמו קונקטיביטי, האמבלנס ועוד ציטוטים של של אנשי עסקים שכתבו ספרים על כך כמו ״ניהול ע״י להתהלך״ וכן הלאה.

אני חושב שסניידר מאמן טוב ושהוא כן הביא משהו חדש להוקס אבל שני הילדים האלו בגילי ומטה נראה שבעיקר יודעים איך לדבר בפגישות שהן במקרה סביב כדורסל ובאותה המידה יכלו להיות ניהול ביצפר או בראנד רשת מזון מהיר ושקצת יותר מדי נוח להם בתפקיד. כששאלו את פילדס לדוגמא מה לדעתו האופי של הקבוצה אז הוא דיבר סחור סחור על כמה חשוב זה אופי ואיך הם שואפים להגיע אליו אבל לא הצליח להגיד מה הוא אותו האופי. כששאלו אותו על איך הוא מאזן בין מטרות טווח רחוק לטווח קצר הוא אמר הרבה מילות באזז באנגלית והוסיף שלדוגמא המטרה לטווח רחוק היא לזכות באליפות בעתיד – אהה טעות, ישר אמרתי לעצמי בראש זו צריכה להיות המטרה גם לטווח הקצר כמו שפט ריילי לימד אותי.

בכל מקרה זה היה מצחיק לשבת שם בלי להוריד מעיל שלא יראו את החולצה של ההיט. כשההיילט האמיתי היה כמובן הכיבוד. הכל התחיל בדוכן השתיה, נפרס לפני ים של בקבוקי מים, ספרייט, קולה ועוד עם כוס מזכרת וקרח. בחרתי בקולה כמובן. משם באוכל היה סלט תפוחי אדמה ששקלתי לקחת אבל ראיתי שבהמשך יש משהו כתום שקיוויתי שיהיה גבינת פימנטו ואכן כך היה, בנוסף לקחתי צ’יפס שרוף לצלחת ועוגיות לכיס. אחרי שנגמרה השיחה חזרתי לקחת שקית פופקורן וקולה נוספת, אחת מהשתיים האחרונות(!) שנשארו. ואז התחיל המשחק הספקתי לצלם את הטיפ אוף לסטורי ונגמרה לי הבטריה. משחק טוב. הרשימו בעיקר באם עם 26/17/4/2/2 וחאקז הרוקי עם 20/3/4/1. לטס גו היט!

תודה לשחר צ'קוטאי שפנה אלי במפתיע והציע לי לכתוב להופס על המשחק. אם יהיה ביקוש לכך, אכתוב כאן בשמחה גם בהמשך.