קצת הומור, משהו קצר לסוף היום.

1. כמו שפופ אוהב את ג'רמי סוהאן בתור רכז 

בחיאת מה זו האנומליה הזו – אם אני אדם סילבר אני ממנה ועדת חקירה שתחקור אם פופ מנסה להפסיד בכוונה. 

2. כמו שדאלאס אוהבים את דווויט פאוול 

הזוגיות בין דוויט ודאלאס ממשיכה עשרות שנים ושום דבר לא מצליח לזעזע אותה – פציעות קשות של דוויט, יכולת ירודה בשני צידי המגרש, דאלאס תמיד נשארת נאמנה לסנטר הקנדי שלה 

3. כמו שג'וליוס רנדל אוהב סטטיסטיקת קליעה מהשדה של 4 מ-17 

אם יש משחק בו ג'וליוס בטעות מסיים עם אחוז נורמלי מהשדה (לא חס וחלילה ניקולה יוקיץ' 12 מ-16, אבל משהו סביר, 8 מ-15) הוא מרגיש מחויב להתנצל מעומק ליבו ולתקן זאת במשחק הבא. איזה מזל יש לו שתיב' לא מאמין בהתקפה .. 

אולי מישהו בדק, יש לי הרגשה בתיב' היה מ"כ טירונים בצבא, לא משנה מה העיקר שרצים.

4. כמו שקאם תומאס אוהב לסיים משחק עם 40+ נקודות ולהפסיד. נכון שמתלהבים ממנו המון, אני עדיין מחכה למשחק של מעל 20 נקודות וקבוצתו תנצח.
5. כמו שיואל אמביד אוהב לעשות פרצוף של אישה פולניה סובלת (זה למה שמתי בכותרת דגל פולין). למען השם, יואל, אתה פאקינג גבר 2.13 ששוקל 130 קילו של שרירים. גם אם מטעמים דתיים אתה נוטה לשמור נגיעה, זה לא אמור לכאוב ככה. אני חושב לכתוב כתבה "שחקנים שמעצבנים אותי הכי הרבה", יואל בלי ספק באחד המקומות הראשונים.

יאללה תמשיכו

כמו כל הפוסטים שלי, גם הפוסט הזה מוקדש לבת שלי, מיכל ז"ל.