דיים עובר למילווקי, עולם הכדורסל מתעסק בשאלה איך הצילחו להסתיר ממנו טרייד בין שלוש קבוצות, איך מיאמי לא ראתה את זה מגיע. ובמקביל, אני מקבל הודעות מחבר:

"איזה גועל נפש, נמאס מקבוצות אינסטנט"

"הלוואי שייקבלו בראש"
מה אתה רוצה אני כותב לו, מה הבעייה פה בכלל?

"מעריך המשכיות ובנייה. ולא יצירות עקומות של טריידים מפוצצים"

ופה, הבנתי שיש בעייה. רק עוד לא ידעתי אם זו בעייה שלו או שלי.

מאז שלברון לקח את הכשרון שלו לסאות' ביץ, כולנו רגישים לקבוצות כוכבים. הרי, עוד לפניו, עם המפץ המשולש הגדול בסלטיקס, חברו כוכבים זה לזה כדי לשפר את הסיכויים שלהם לאליפות. בכדורגל, זה כמובן קיים שנים, ואפילו, במקרים מסויימים, הפך לאידיאולוגיה, כמו אצל ריאל מדריד.

אבל מה הדבר שבאמת מרגיז אותנו בתופעה (אם בכלל) הזו? ברור שחלק נכבד מהאנטגוניזם יכול להיות משוייך בקלות לשחקן הכי מושמץ בדורות האחרונים, וגם מהנערצים שבהם – לברון ג'יימס. "ההחלטה" שלו והדרך בה הוא בישר עליה העלו את מפלס השנאה לרמה חדשה, לא רק ללברון אלא לקבוצות הכוכבים. ברור, שחלק מהתיעוב (כמה כבר אפשר לכתוב שנאה בפוסט אחד…) הוא סביב העובדה ששחקן, כוכב, מקבץ סביבו כוכבים אחרים. יש פה בעניננו פגם כפול: השחקן לא מאמין בעצמו, לא מאמין ביכולת שלו להביא הישגים והוא גם חורג מהמסגרת שלו – כבר לא רק "תכדרדר ותשתוק". ואם הנקודה הראשונה מתובלת חזק בנוסטלגיה ורומנטיקה – כי הרי בעבר, כשאנחנו גדלנו הגיבורים שלנו לא שיפרו עמדות (כן, הייתי סרקסטי). הרי הנקודה השנייה כבר מכניסה אותנו למרחב של שאלות פילוסופיות:

למה העובדה שהכח בידי השחקן, ולא בידי הקבוצה והבעלים המליארדרים שלנו – מעלה את הכעס שלנו כלפי מהלך שכזה? האם זה באמת רק מכיוון שכולנו עורכי דין בתחום החוזים, והפרה של חוזה כואבת לנו באופן אישי – או שיש פה מרכיב נפשי קצת מורכב יותר: למשל שכאנשים עובדים קשה לנו לראות עובד אחר ששולט במעביד שלו, אולי ההנחה הבסיסית ששחקן שנבקש כזה צעד הוא מן "עבד כי יימלוך" ולא מבין את מקומו. לא ברור, אבל רמת הכעס שלנו פוגשת אותנו במקום הרבה יותר גבוה כששחקן מפר חוזה, מאשר קבוצה.

למה קבוצה שמתייחסת לשחקנים כסחורה, זוכה להנחות (רגשיות) מול שחקן – שמבקש טרייד, או מצפה לחיזוק הקבוצה? איך זה שאנחנו מקבלים בשיוויון נפש קבוצה שיום אחד מדברת על עתידה ויום אחרי מעבירה את השחקן, שנניח שומע על זה בטיסה בדרך לקידום ספר…בדרך כלל נגיד: זה עסק, ככה הוא עובד. אבל כששחקן ייתחס לזה בצורה הזו, הוא כבר בוגד.

האם יש הבדל אמיתי בין שחקן שמבקש טרייד לבין כזה שפשוט, בקריצה מאיים לעזוב אם לא יגיע חיזוק? מה ההבדל במקרה הזה בין דיים לבין יאניס? 

זאת ועוד, האם העובדה ששחקנים חותכים מהחוזים שלהם לפני שנגמרו – מעלה את מפלס האנטגוניזם? האם העובדה שדיים, לדוגמא, מגיע למילווקי אחרי נאמנות של 11 שנים לפורטלנד ובגיל לא צעיר מרככת מבחינתנו את ה"בגידה" ואת הכעס על קבוצת הכוכבים שנבנית? וזו לא רק הנאמנות, זו גם ההשגיות. שחקן שהביא לקבומה אליפות, מקבל אתלנו הנחה אוטמטית במעבר, לברון, אחרי ששבר את המאחס לקליבלנד והביא לה אליפות כבר לא קיבל את אותה השטנה – כמובן, הוא כבר היה מבוגר יותר, אבל לעובדה שהוא מילאה את חלקו בעסקה והיא תואר ריככה את התהליך. ובכלל, הרי קבוצה מחתימה שחקנים על מנת להתחזק – למה מבחינתנו יש הבדל בין כוכב לשחקן שאינו כזה. כשגולדן סטייט החתימו את קווין דוראנט אחרי עונת שיא הנצחונות – רתחתי, וקיטרתי לא מעט. גם זאזא פאצ'וליה הצטרף באותה עונה – וזה עבר אצלי בלי שום מרמור. 

אז די ברור, שהמרמור, השנאה והרגשות המאוד שליליים נעים על פני כמה צירים במקביל:

• מי יזם את המעבר?
• באיזה שלב בקריירה השחקן?
• לאילו השגים השחקן הגיע בקבוצת "האם" שלו?
• וכנראה החשוב מכולם – מי השחקן… כי אם נסתכל על התקופה הנוכחית, כשקווין דוראנט עובר מגלקטיקוס לגלקטיקוס, הוא מקסימום "קאפקייק", כשלברון עובר, הוא במינימום מחריב המשחק ומחרב הליגה.

ולכמה מילות סיכום – המעבר של דיים לא יצר גלים של שנאה, מסתבר שאחת עשרה שנים באותה קבוצה בינונית מינוס, נותנות הנחה רצינית אצל הקהל. גם לא בטוח שאפשר לקרוא לשילוב שכזה גלקטיקוס. בכל זאת, כוכב מזדקן. אבל בקרוב, הארדן ייעשה מהלך ויכופף את ידה של פילדלפיה, אולי אמביד, או כל אחד אחר בליגה שמסומן כ"כוכב" – ואז נקבל שוב את אותן הרחש. ואגב, בסולם הפרטי שלי, ההצטרפות של דוראנט ללוחמים הייתה בכמה דרגות גרועה מההחלטה של לברון. מוכן להגן על עמדתי!