מר נקודה (וקצת) למשחק – סיכום קצר של הגמר (2) / ינון יבור

מר נקודה (וקצת) למשחק – סיכום קצר של הגמר (2)

מאת: ינון יבור

שלום שוב. הפעם עם מצברוח קצת פחות מחוייך, אבל עם תחושה שהיינו עדים לאחד המשחקים הטובים ביותר השנה, ואעז ואומר אפילו אחד הטובים בהסטוריית הגמרים. היו לנו המון סיפורים ותתי סיפורים. משחק צמוד, גברי ופיזי, נקודות מומנטום ארכימדיות (למשל ביתרון 11 של הספרס ברבע השני, או ביתרון 6 בשלישי כשלברון קלע 8 רצופות), ומעל כולם שחקן היסטורי בהופעה דומיננטית במיוחד.

אז במה נתמקד? במה שניצח להיט את המשחק בסופו של דבר – וזו אגואיסטיות ונטישה של החברים. רגע, אתה בטוח במה שכתבת כרגע? אלה תכונות שמנצחות משחקים?

אז כן, במקרה הנוכחי זה בדיוק מה שניצח את המשחק – late in the forth, כשהם פשוט הפסיקו לעזור בהגנה והסתפקו בשמירה אישית חזקה ובלתי מתפשרת. נחזיר אתכם דווקא לאחת הטעויות הבודדות של לברון במשחק: קצת פחות מ-5 דקות לסוף, ההיט בהגנה טובה לקראת סוף שעון ה-24, כשפארקר מתחיל את תנועת החדירה למעלה מימין לכיוון האמצע. ג'יימס, ששמר למעלה בצד השני, אינסטנקטיבית התכווץ כדי לעזור על החדירה. זה כל מה שטוני היה צריך כדי לדחוף לדיאו את הכדור לשלשה פנויה: עוד אסיסט לצרפתי. במשחק כל כך אינטנסיבי ובשלב כל כך מאוחר במשחק, כשהחמצן במוח והכוח בשרירים כבר לא משהו, מבטים פנויים הם חצי זכייה בפיס.

שלשה כזו פנויה בשלב זה תהיה כמעט תמיד עדיפה על חדירה ליער שאתה לא בטוח איך תצא ממנו, ועוד בסוף שעון. ההיט מבינים את זה. זו היתה כניעה מקומית לאינסטינקט מצד לברון. בכל ההתקפות הבאות הם היו ממושמעים בהרבה: הם הכריחו את הרגליים העייפות של טוני ומאנו לייצר משהו מול שומר יחיד, איסטרטגיה שנכשלה פעם אחר פעם (מלבד פעם אחת בה אנדרסון, שלא רגיל לשמור למעלה על גארד, החליף ושמר על פארקר, ואז עזב כדי לעזור על חדירה של מאנו וחטף שלשה).

הם לא נכנעו לאינסטינקט של ללכת לעזור, כי ידעו שזה ייתן למישהו אחר זריקה פנויה, וזה עוד יותר גרוע מכל contested shot, אפילו של טוני בצבע. בצד השני – לספרס לא היתה את הפריבילגיה של להישאר אחד על אחד. כשהם עשו זאת אז לברון חתך בהם, וכשהביאו עזרה ולא חזרו בזמן – חטפו שלשת קלאץ' של בוש או לייאפ קריטי של וייד (אחרי הגנה מחפירה של דאנקן על בוש).

בקיצור – עושה רושם שמיאמי מצאו סוג של "נוסחת קסם" שתעבוד רוב הזמן, ובעיקר בסיומי משחקים כשהספרס כבר עייפים (דאנקן שיחק הלילה הכי הרבה – אפילו יותר מלברון) – פשוט משחק הגנה של אחד על אחד בלי חוכמות ובלי טריקים. כי אריק כבר מבין כנראה: כוחם של הספרס הוא בזריקות הפנויות שהם מקבלים. כל דבר אחר יוריד אותם מתחת ל-100, ויקטין מאוד את האחוזים שלהם.

פעם קודמת סיימתי בתקווה להמשך סידרה טובה ודיונים מעניינים, תקווה שחלקה הראשון התממש הלילה וחלקה השני בטוקבקים לכתבה. הפעם נמשיך בשתי תקוות אלו ונוסיף עוד אחת: שבכל זאת הספרס ינצחו את המשחק הבא.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. מנחם לס

    10 יונ 2014 17:28:29

    ינון – העלית נקודה חשובה ביותר (שמירה אישית צמודה נגד דאבל-טים ועזרה). ראיתם את לברון צורח על כריס בוש שעזב את (לא זוכר מי) לקלוע את השלוש?

    מאמר פוסט גיים משובח ביותר!

  4. יניב

    10 יונ 2014 19:05:27

    לצערי אני מסכים איתך וזה הגדולה של מיאמי השנה הם פשוט מתאימים את עצמם לכל קבוצה שמשחקת מולה וסן אנטוניו נראים פשוט אובדי עצות למרות שכאילו המשחק צמוד לי במחצית השניה היה ברור כשמש שמי אמי ינצחו

  6. ינון יבור

    10 יונ 2014 19:57:07

    תודה לכולם. הפוסט עלה קצת באיחור אך אני שמח שאנשים קוראים. יניב – הפסימיות שלך מדבקת… תפסיק עם זה מיד

  9. אחד העם

    10 יונ 2014 21:29:10

    מעולה
    אם מיאמי דבקים בהגנת 1X1 ללא עזרה אז הכדור חייב ללכת פנימה לדאנקן כמה שיותר. גם לספליטר יש את היכולת להמשיך מסירות לדאנקן (אני לא מאמין שכתבתי ספליטר ויכולת באותו משפט..)
    מאמין שתרופת הנגד של פופ לרגעים של הגנה כזו תהיה חמישיה של פארקר, דיאו, מאנו, דאנקן וספליטר. 3 הראשונים יודעים לחדור וליצור תוך כדי תנועה, על הגבוהים בפנים כבר דיברתי.
    בלי קשר-
    קוואי חייב להתעורר בהתקפה, עד עכשיו החיים של לברון קלים יחסית בשמירה על קוואי.
    אם פארקר לא החלים לחלוטין (כך זה נראה עד כה) אולי עדיף לפופ לתת לו לנוח משחק אחד ולהרוויח אותו במשחקים הבאים (בעיקר בפן המנטלי – הוא מהוסס מאד עם הכדור בפרימטר, ואז כשהוא כבר כן חודר זה ב"חצי כח" כשבינתיים לחברים מסביב פחות ברור לאיפה זה הולך והם קופאים בתנועה ללא כדור)
    במקרה כזה שווה להסיט את מאנו לשחק רק בפוינט (מוחלף במילס למנוחה) כשגרין וקוואי מתחלקים בעודף הדקות שנוצר.
    הגנתית – למרות המשחק העצום של לברון, לרוב קוואי עשה עבודה טובה (גם בקליעות מחצי + מרחק הוא שם לו יד בתזמון טוב אבל לא מספיק גבוה)
    לפופ יש נטיה לסמוך על השחקנים שלו שיקבלו החלטות טובות בעצמם, בפיינלס אסור לתת ליד המקרה להתערב.
    הכי חשוב – גו טו גאי ברור לכל סיטואציה בדקות הקלאץ (שלשה/נק בצבע/ העברת זמן וכו'..)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט