מחשבות ותחושות אחרי המשחק השני / מנחם לס

מהיכן להתחיל?

אולי כדאי להתחיל מזה שכל שונאי ההיט כתבו אחרי המשחק הראשון שאפילו אם לברון היה נשאר במשחק, מאומה לא היה שונה. לברון – לדעתי לראשונה באמת בצורה כזאת – הכריח נצחון בדיוק כפי שמייקל ג'ורדן עשה זאת. היתה זו הפעם ה-13 ברציפות שמיאמי מנצחת משחק שני אחרי שהיא מנצחת את הראשון. אני לא בטוח אם מיאמי היתה מנצחת את המשחק הראשון כשלברון יצא, אבל היא הובילה באותה עת ב-2 נקודות. לעולם לא נדע, אבל היא לא היתה קורסת כפי שקרסה איתו על הפארקט. הוא לא היה מרשה.

עם לברון כמנהיג ומוציא לפועל, ההיט לחצו עוד סיבוב במפתח השבדי שלהם, והם ניצחו את המשחק השני לא פחות בגלל הגנה מאשר בגלל לברון.

המחשבות על המשחק מתרוצצות לי בראש ואיני יכול לסדרן באופן הגיוני, אז אכתוב נקודות-נקודות, כפי שהן באות לי לראש.

1.לברון היה אדיר אמש. הוא קלע 14 נק' ברבע השלישי, 8 ברביעי, ס"ה 22 בחצי השני מה-35 שלו. קאווי לנרד לא מסוגל לשמור עליו לבדו, והספארס ניכשלו קשות בהגנה קבוצתית על לברון. אם תשתכלו על מיאמי נגד קבוצה שיש לה שחקן גדול כפול ג'ורג' למשל, ספואלסטרה הצליח להרכיב הגנה שתמיד בא מישהו לעזור. גרג פופוביץ' ניכשל בזאת קשה: הוא מאמין באחד-על-אחד, והשומר על לברון חייב לעשות זאת בעצמו. לברון קטף גם 10 ריב' כשהוא קולע מעל 60%, השחקן הראשון אחרי שקיל לקלוע לפחות 35 עם 10 ריב' ב-60% בהסטוריה של ה-NBA. כשישנו שחקן כזה שומרו זקוק לעזרה, והכדורסל של הספארס הוא לא כדורסל של 'עזרה'.

2. מיאמי קלעה 44 נק' בצבע נגד 34 בצבע של הספארס. כאן מיאמי ניצחה והספארס הפסידה. כשיש לך טים דנקן, ספליטר, ובוריס תיאו אתה מפסיד לכריס בוש, כריס אנדרסן, ורשאד לואיס בצבע? כמובן שנקודות רבות בצבע באו מכניסותיו של לברון, אבל בדקות האחרונות של הרבע הרביעי היה ברור לי שהפלח מפסיד את המשחק בעצמו: במקום לצוות הכנסת כדורים לטים דנקן בצבע, כל משחק הספארס היה מסירות יפות בפרימטר. אז מה? מסירות יפות מספקות נקודות? משך 7 דקות שלמות לא ניכנס אף כדור לדנקן. הוא נעלם לחלוטין בסיום המשחק כשהספארס סומכת על קליעות מהחוץ של דני גרין, מילס, טוני פרקר, לנארד, ובוריס. פשוט לא האמנתי למראה עיני כששחקן כטים דנקן הנפלא מבוזבז תחת הסל והספארס משחקת עם ארבעה שחקנים בחוץ. פופ לא קרא אף תרגיל אחד לדנקן שאם אני זוכר נכון לא קלע יותר מ-4 נק' בכל הרבע האחרון.

3. ה-XFACTOR הגדול של מיאמי היה כריס בוש, ולא רק בגלל השלשה שלו. הוא היה סולידי ביותר משך כל המשחק, כולל שתי פריצות מפלצתיות שלו. ברגעים האחרונים הוא ודוויין ווייד – כן, השלישייה הגדולה – היו ה-COMPLEMENT  שלברון היה צריך על מנת לנצח את המשחק. כריס גם שמר מצויין. אולי עוד אחזור אליו.

4. ספורט הוא דבר מוזר: כשלברון מסר לכריס בוש במשחק הגמר ההוא נגד דאלאס, ובמשחק החמישי נגד אינדיאנה, כינו אותו "CHOKER". פחדן לעשות זאת בעצמו בשניות האחרונות. כשהוא עשה אותו דבר אמש, מהלך שניצח את המשחק, הוא זוכה הבוקר לכינוי "גאון של כדורסל".

5. מריו צ'אלמרס כנראה קרא את המעורב שלי מאתמול בו אני כותב שהוא חייב להתעלות במשחקו כדי שההיט ינצחו. הוא נתן משחק שמירה אדיר על טוני פרקר, וכשהיה צריך על דני גרין. טוני קלע 21, אבל הכל במאמצים גדולים, והרוב בזריקות מחצי מרחק וה-3. מריו הצליח למנוע מטוני את כניסותיו הארסיות והיה לזה חלק חשוב ביותר במשחק. 'ספו' קלט זאת והשאיר אותו 32 דקות על הפארקט, בעוד שבמשחקים אחרים נוריס קול משחק 28-30, ומריו רק כ-16-20.

6. אריק ספואלסטרה הוכיח שוב את גדולתו כמאמן כשהוא 'מרגיש' את המשחק טוב הרבה יותר מהפלח. לכן רשאד לואיס היה על הפארקט 26 דקות, הרבה מעל ממוצעו, וריי אלן 33 דק', גם הרבה מעל ממוצעו. הוא גם השאיר את אנדרסן על הפרקט ברגעי המשחק החשובים ביותר בגלל משחק ההגנה המצויין שלו, והריבאונדים. ספו גם הצליח לבנות במיאמי את ההגנה הקבוצתית הטובה והקשוחה ביותר בנמצא. אנשים חושבים שאני שונא את פופוביץ', וזה בכלל לא נכון. אולי הוא אפילו בגדול המאמן הטוב ביותר ב-NBA (אני אבל מעדיף את ספואלסטרה כמאמן הקבוצה שלי) אבל בדבר אחד אני בטוח: הוא לא מאמן הגנה טוב. מלבד קאווי אין לספארס מגינים טובים, ו-'הגנה קבוצתית' לא קיימת שם כמעט בכלל.

7. אני מעריץ את ריי אלן. כשהדאונטאון 'בורח'  לו מהאצבעות, בגיל 38 הוא פיתח כלי נשק חדש שאף פעם לא היה לו: כניסה לסל. הוא קלע ככה שלושה סלים חשובים ביותר ברגעים קריטיים ביותר, ולא הכריח את זריקתו  מרחוק.

8. הרגע המגדיר את המשחק היה הדקה ה-6:43 לפני הסוף. מריו עשה פאול פלגרנט על טוני פרקר. הוא הכניס לו מרפק. כשאני לא שוטף את הצלחת בה אני אוכל, הזקנה מכניסה לי מרפק פי 3 בעוצמתו. פרקר התפתל (כאילו) מכאבים – הייתי נותן לו קנס של $5,000 על ההצגה, בדיוק אותו קנס שהייתי נותן לדוויין וויין על ההצגה שלו – ונראה היה לחצי עולם שהוא הולך למות. כמובן שהכל היה הצגה. טוב. הוא החמיץ את שתי הזריקות. אחריו טים דנקן החמיץ שתיים משלו מהקו. אילו לברון היה מחמיצן היו מכנים אותו היום 'הלוזר מס' 1 של העולם'. אבל הספארס? ארבע הפאולים שהוחמצו וכנראה הפסידו להם את המשחק עוברים כאילו לא קרה שום דבר.

9. העמדתי כבר את הגבוהים של הספארס מול הפרונט ליין הרך של מיאמי. ובכן, מיאמי לקחה ריבאונד אחד יותר מהספארס. מה זאת אומרת? אומץ, גבריות, ומלחמה נעלים יותר נגד הרכות של ספליטר ודיאו, והסמול פורוורדים. פשוט לא ייתכן שמיאמי תיקח יותר ריבאונדים מהספארס. דחואן בלייר, היכן אתה? הספארס היא קבוצת ריבאונד מחורבנת כשמגיע רגע האמת, וזה הסיפור.

10. מיאמי כמובן לקחה מהספארס את יתרון הבית, אבל הרגשתי היא שיתרון הבית בסדרות הגמר הפך להיות פחות חשוב משבעבר.

11. בגלל שקאווי לנארד כל כך עסוק ומרוכז בנסיון עצירה של לברון, הוא שכח לחלוטין שבמשחק ישנה גם התקפה. הוא-הוא הכוכב הבא של הספארס. הוא זרק רק 9 זריקות כל המשחק, מהן הכניס 3 וסיים עם 9 נק' עלובות. מכוכב הספארס הבא חייבים לצפות ל-20-15- נקודות במשחקים כאלה.

12. השיפוט היה בינוני עם שגיאות לשני הצדדים.

13. אני בטוח שהפאול השלישי שג'ינובלי עשה על דוויין, יעלה לדוויין $5,000. היה פאול ברור, אבל על זרועותיו ולא פניו. הצגה מביישת של דויין, בד"כ נער כנסייה פר אקסלנס. כאוהד ההיט קצת התביישתי.

14. שמתם לב ששיין בטייה לא שיחק שנייה אחת? אני כותב כבר מתחילת העונה שהוא איבד את זה. כנראה שספו מסכים איתי סוף סוף. האסלם, נדמה לי, שיחק איזה דקה אחת.

15. נוריס קול הלך לאיבוד ולא עשה מאומה.

16. רשאד לואיס היה ממש מצויין עבור ההיט גם בהגנה וגם בהתקפה. אנשים שוכחים שלפני עשר שנים הוא היה אחד מתריסר השחקנים הטובים ביותר ב-NBA.

17. ספו מוכיח שוב ושוב שהוא לא פוחד משום ניסוי, כולל ג'יימס ג'ונס עבור דוויין ווייד, שהיה לו משחק פחות מבינוני.

18. כשמיאמי הובילה ב-3 הכדור היה אצל כריס בוש. לראשונה במשחק היה דאבל-טים עליו עם שני שומרים. הוא מצא את דוויין ווייד תחת הסל, ודוויין תקע את המסמר האחרון שעשה 5 הפרש. אז סוף המשחק היה:

A. לברון מוסר מסירת זהב לבוש לשלשה.

B. בוש קובר שלשה אדירה.

C. בוש לדוויין ווייד, שהסל שלו מנצח את המשחק.

לברון לבוש, בוש לוויד, ווייד לסל. השלישייה הגדולה מלוא הדרה.

19. הכל השתנה בשלושה ימים: הספארס רתחה בסוף הרבע האחרון של המשחק הראשון וכתבו עליה "הקבוצה החמה מהשתיים". אמש מיאמי הפכה לקבוצה החמה, והפייבוריטית לנצח את כל הסידרה.

20. ישנו הבדל גדול מאד באישיות של שחקני מיאמי והספארס. אולי זה רק רושם שלי, אבל מיאמי נראים לי יותר 'גברים', יותר מוכנים למלחמה, ויותר מוכנים להקריב את הכל עבור הנצחון. הספארס אולי יותר מוכשרים ושחקני כדורסל טובים יותר, אבל הם יותר רכים ויותר מדי 'טובים'. הם לא עארסים מספיק.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 39 תגובות

  1. מה שנכון נכון,מבחינת מי רוצה יותר,זה מיאמי בהרבה..נלחמים על כל כדור מתאבדים,משתטחים על הפרקאט,הספארס בקטע הזה
    מעצבנים ברמה,חוץ מדאנקן שנלחם באמת,ואת המלחמה רואים
    בריבאונד התקפה.חטיפות,
    ריי אלן בן 200 יש לו 3.5 חטיפות למשחק בסידרה,מה זה.
    גם נראה לי כרגע שהמעמד גדול על קאווי,הוא לא בזרם
    של המשחק בכלל,אם פופ לא מתחיל להתעורר והגיד לשחקנים
    לחזור לשטף משחק רגיל ס"א בבעיה,
    יאללה 2 ניצחונות במיאמי וחגיגות בטקסס

    1. אם הספרס ינצחו שתיים במיאמי לא יהיה מאושר ממני
      העניין הוא שאני מוכן להמר על האשך טמיר שלי שזה לא יקרה 🙂

  2. אני גם הכי מתחבר לנקודה 20,מסתבר שעם כל הכבוד למשחק היפה שלהם חסר להם בסופו של דבר איזה שחקן אפילו כמו צ'למארס שלא יפחד לעשות דברים קצת מלוכלכים

  3. נקודה 7 לגבי אלן – באמת מדהים, עושה הרבה יותר מרק שלשות.
    אי הכנסת כדור לדנקן – גם תוצר של ההגנה של מיאמי, אפשר למשל לראות ניסיון של ג'ינובילי להכניס לו כדור דקה לסוף אבל זה הולך לאיבוד בזכות הסגירה של השומר של ג'ינובילי והלחץ של השומר של דנקן.

    לגבי האופי, לא נראה לי. זה משחק של מקצוענים, גם השלישיה של מיאמי וגם של הספרס עם ותק של 11 עונות בליגה לפחות, כולם כבר לקחו אליפויות וכולם רוצים עוד. אם הספרס בסוף נראו קצת אבודים זה אולי השפעה של האתלטיות העדיפה של ההיט.

  4. נקודה 8 – לגמרי לגמרי.

    טוני פארקר נראה כמו כדורגלן ישראלי בליגה הלאומית שמנסה לבזבז זמן על הדשא. WTF?! סה"כ ליטוף עם המרפק, סחטת פלייגרנט, שיחקת אותה, עכשיו תקום ותפסיק לייבב כמו איזה ילדה. החטאות העונשין אחרי זה זו דוגמא קלאסית לכך שיש קארמה בעולם.

    מה היה קורה לטוני אם הוא היה משחק נגד הבד בויז של רודמן? או הניקרבוקרס של אוקלי ומייסון?

    באמת נראה שהשחקנים בליגה הופכים לבכיינים יותר ויותר עם הזמן.

    ההייטרים של לברון כבר מזמן עברו את הגבול שמפריד בין המציאות לבין הפנטזיות המגוכחות שלהם. האיש מכונת כדורסל אדירה בכל האספקטים וככל הנראה הנראה גם אחד הווינרים הגדולים. ההשוואות לאלוהים כזה או אחר מגוכחות, סיכומי קריירה עושים בסוף הקריירה, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שלברון סחב לבדו את קליבלנד המעופשת לגמר. ה"כתם" היחיד שיש לו בקריירה בינתיים הוא ההפסד לג'רמנייטור.

    (אוהד יוטה מתוסכל)

    1. כתבת דברים של טעם בסך הכל, אבל נורא מצחיק לראות אוהד יוטה שקורא לעצמו פקסון.
      האמת שאוהד יוטה זה מצחיק בלי קשר לכלום.
      אתה מורמוני?

      1. כן זה משעשע, לפחות לא קראתי לעצמי סטיב קר. סתם שם שנשאר פה מהפעם הראשונה שהגבתי (לא מזמן).

        מחליף כינוי לברייאן ראסל להמחשת התסכול.

        חצי מורמוני חצי תימני.

  5. לא כל כך שמו לב, אבל לברון התחיל להתפוצץ מיד אחרי שקיבל טכנית אחרי שהוא מחה על עבירה שאכן לא היתה. מאותו רגע הוא התחיל לשחק ברמה אחרת

  6. האמירות פה על המרפק נגד פרקר הזויות לדעתי, מה נראה לכם שסתם הוא החטיא שתי זריקות עונשין קצרות, ירד אח"כ לנוח והתלבט עם לחזור, ואחרי זה היה פאסיבי מאוד כל המשחק?

    בחייאט

    1. בטירונות שלי לפני 6 שנים המפקדים היו נותנים לנו מרפקים לצלעות כל פעם בתור לחדר אוכל. אף אחד לא מת מזה, לאף אחד לא נשברה הצלע ותאמין לי שיכולנו לתזז אחר כך עד צאת הנשמה.

      אני משער שספורטאי פעיל ברמתו עם פיתוח שרירים של 20+ שנים והמון סטרואידים ואבקות סובל אפילו פחות.

      אז דור או שאתה ממש חלבי או שאתה חסר מושג לחלוטין.

  7. ניתוח מעולה שאני מסכים עם רובו מלבד נקודה 20.
    הבעיה של סאן אנטוניו היא לא באופי או במנהיגות אלא בשילוב של אלה עם היכולת.
    לדאנקן, ג'ינובילי ופארקר כשהוא משחק נגד מיאמי יש מנהיגות ואופי, אבל אין להם יכולת להשתלט על המשחק עם אנרגיות ואתלטיות פעם היתה, דאנקן היה משתלט על משחקים וג'ינובילי היה מסיים אותם. ללברון יש את היכולת הזו, ואת המנהיגות כמובן.
    כל הפלייאוף הזה הושפע מהמנהיגות של כוכבים, במיוחד פול ג'ורג' שלא הצליח להנהיג. כל זה בולט מאד לאור השיוויון ברמה וביכולת של הקבוצות. אין אף קבוצה שממש מתעלה מעל השאר. לברון, עם היכולת שלו בשילוב יכולות המנהיגות שלו מצליח להשפיע על משחקים. הבעיה של הספרס היא שהמנהיג הטוב ביותר שלהם נמצא בעמדת המאמן.

  8. מנחם כתבה מאוד מעניינת.
    אני גם מסכים עם כמעט כל מה שכתבת, על הארסיות והחד צדדיות נגד לברון, שכבר בא להקיא מזה, והשאר.
    אבל, המרפק לפארקר היה אמיתי וחזק מאוד.
    צ'אלמרס משחק מלוכלך, ווייד בכלל לא ילד כנסיה וזה ידוע, וככה זה בסדרת גמר. מאני טיים.
    איזה כיף לנו לראות את שתי הקבוצות החד פעמיות האלה!

  9. שתי הקבוצות מאוד רב פעמיות…אתם יודעים כמה טבעות יש על המגרש? לדעתי יותר מחמישים. מי מתנדב לספור במדויק?

  10. מישהו זוכר את אינדיאנה ?!
    רק לא מזמן היא היתה במרכז הבמה, ועכשיו בגמר רואים את ההבדל.
    סאן אנטוניו ומיאמי בשתי רמות מעליה. ס"א היתה מביסה אותם בסוויפ.
    לאוקלהומה עדיין יש סיכוי לדעתי, הם לפחות רמה אחת מעל אינדי.

  11. אני חושב שרוב הדברים שכתבת נכונים למרות שאתה אוהד מיאמי וקצת מגמתי לגביהם, אבל לאור המשחק הזה אין תירוצים וככל שתחמיא למיאמי הצדק איתך.

    בכל אופן, מיאמי באמת משחקת בצורה רעה, משהו שאפילו מזכיר מעט את דטרויט ב2004 אבל עם יותר כישרון. השחקנים של דטרויט שונים לגמרי, לא היה להם שחקן ברמה של ווייד, בטח לא לברון ואולי אפילו לא בוש (בעצם יודעים מה, ראשיד אוכל אותו בלי מלח ובוש הוא לאטח לידו).

    בכל אופן, מיאמי פשוט מגיעים למאני טיים רעבים יותר, הם לא מוותרים, הם לא נשברים, הם ממשיכים לשחק בדיוק כמו שספולסטרה אומר, הם לא עוזבים בהגנה לעולם, לצד דקות בינוניות בהתקפה (גם עם לברון יש כאלה מדי פעם) הם פשוט לא מרשים לעצמם לאבד פוקוס בהגנה וזה מאוד מרשים הן מבחינת המאמן והן מבחינת הקבוצה.

    יתרון הביתיות גם בשנה שעברה לא הכריע הרבה, פרט למשחק 7, הפעם זה נראה שאם מיאמי תנצח את 2 משחקי הבית אפשר לסגור את הסדרה, אף אחד לא רואה את הספרס חוזרים מ3-1.
    ככה שכדאי מאוד לספרס לנצח את המשחק הבא, כי משחק 4 כשהם בפיגור 2-1 ייתן אפילו יותר מוטיבציה, הוא כמו חצי אליפות עבור מיאמי.

    כמו שאמרתי בתגובות קודמות, מיאמי מצוינת ונהדרת הגנתית אבל הם קצרים מאוד מאוד ברוטציה. בשנה שעברה היו משחקים נהדרים למייק מילר ושיין באטייה, השנה זה טרם קרה ולא משנה מה, לברון לא ינצח לבד וגם הביג 3 של מיאמי לא ינצחו לבדם. לואיס נראה כרגע יציב מאוד ואם הוא ימשיך להיות אופציה אמינה, הוא יגדיל בהרבה את הסיכויים של מיאמי.
    על פופוביץ' למצוא לו פתרון, שכן פתרון ללואיס הוא חלק מהפתרון לבוש. לואיס זורק בעיקר מה3, בוש זורק מחצי מרחק ומה3, לספרס אין מי שיוצא לא אליו ולא אליו והם באופן עקבי מענישים. במשחק מספר 1 לריי אלן היו מבטים פנויים ובאופן לא צפוי הוא החטיא, גם לואיס החטיא אבל הוא גם זרק יותר אם אני לא טועה.

    מכל זה, ברור לכל שפופוביץ' חייב להגיב, במצב העניינים הזה, הן מקצועית והן בגלל שמיאמי תשחק בבית ותדחף על ידי הקהל, משחק דומה לזה או לקודמו עלולים להביא הפסדים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט