מר נקודה (וקצת) למשחק – סכום קצר (ושונה) למשחק ה-1 / ינון יבור

מר נקודה (וקצת) למשחק – סיכום קצר של הגמר (1)

ינון יבור, קנדה

שלום לכולם. אני לא מתיימר לחזור ולדוש בכל הנקודות שהועלו אחרי משחק מספר אחד. אני אנסה (לא מבטיח) להעלות אחרי כל משחק בגמר הזה נקודה חשובה למחשבה, שאולי תעורר דיון מעניין או תיתן זווית קצת שונה של מה שכולנו כבר ראינו. אם יהיה עוד משהו לכתוב, אז אולי תהיה יותר מנקודה אחת, אבל אנסה לצמצם כי בסך הכל כולם כבר כותבים (כמעט) את הכל.

אז במה נתמקד הפעם? נתחיל ב"חצי נקודה", שנוגעת יותר אלינו הצופים מאשר למשחק: גיליתי בשנים האחרונות סיבה חשובה לקנא במנחם. חווית הצפייה במשחק כזה כשאתה רואה אותו בשעה נורמלית, ובעיקר כשאתה יוצא עם חברים לפאב ויושב על בירה קרה, היא ממגנטת. אז אמנם אני חי בעיר של הוקי (הייתם צריכים להיות פה בזמן הגמרים האזוריים כשמונטריאול עוד היו בחיים), אבל יש קסם ואווירה נהדרת בישיבה בפאב רועש שמלא באוהדים מכל הסוגים, וזה לבטח עדיף על נשנוש שקט של קשיו/גרעינים לבנים באמצע הלילה מול טלוויזיה בווליום אפסי כדי לא להעיר את הנפשות השפויות בבית. בקיצור – דברים שרואים מכאן כן רואים משם (אבל פחות טוב).

ובקשר למשחק: רבות דובר על איבודי הכדור של הספרס. מה גורם להם? למה היו כל כך הרבה? זה בגלל מיאמי או התקפה מרושלת? אז הנה שני הדולרים הקנדיים שלי:

הספרס, בימים האחרונים, התחילו להאמין לכל האגדות שנרקמו סביבם. "קבוצה סופר-אינטיליגנטית", "תמיד מחפשים את האקטרה-פס", "מפרגנים לשחקנים פנויים ומוותרים של זריקה טובה תמורת זריקה מעולה". כולנו שמענו וקראנו על זה. ולא רק אנחנו – גם השחקנים של שתי הקבוצות. שחקני סן אנטוניו, מצידם, התאהבו בדימוי הזה, שמאוד מחמיא ומאוד מפרגן. וכמו שאומרים שקבוצתיות היא דבר מדבק, הספרס ממש חלו באפידמיה. כל אחד שם רוצה להראות כמה הוא לא אנוכי ומשתף את החברים.  כל אחד מוותר על זריקה בשביל אפשרות לזריקה טובה יותר בהמשך (שלא תמיד מגיעה), וכל אחד (בהשאלה מדת אחרת) מנסה להיות יותר קדוש מהאפיפיור ולחלק מתנות במקום לתקוע מסמרים בגוף הצלוב.

למה זה מוביל? לזה שמוותרים על זריקות טובות ולא תמיד מקבלים במקום זה מבט טוב יותר. זה מוביל לכך שהשחקן הכי גבוה וחזק על המגרש (ספליטר) מקבל כדור בצבע, מטר וחצי מהסל, ואפילו לא מסתכל לכיוון הטבעת אלא מנסה להוציא לשלשה (במקרה ספציפי בסוף שלישי/תחילת רביעי כבר ממש לא היתה לו ברירה אז הוא קלע…). זה מוביל לאיבודי כדור רבים מספור כי, מה לעשות, אם האיום שלך לקליעה הוא איום סרק אז היריבה מבינה את זה, וסוגרת קודם כל את המסירות.

וכאן מגיע למיאמי קרדיט גדול: רוב המשחק הם ידעו שזו האופצייה הראשונה של הספרס, צפו את המסירות וידעו ליירט לא מעט מהן, בין אם על ידי מיקום נכון ובין אם על ידי הימור לאן הכדור יילך. אפילו אם תסתכלו על אחת השלשות הגדולות של גרין, תראו שם הסתבכות מסוכנת מאוד של דיאו מתחת לסל, שממש נסגר מכל הכיוונים וכבר לא יכול היה לעצור את הצעד-וחצי והקפיצה. גרין, בתזמון נהדר, נע במהירות למקום היחיד שלדיאו עוד היה סדק קטן של אור יום להעביר דרכו את הכדור ואז בום! – שלשת מומנטום אדירה. העניין הוא שזה היה כ-כ-ה קרוב לאיבוד כדור קריטי נוסף.

אז יש בעיה (אם אתה הספרס). למה היא קורית ואיך מטפלים בה?

קודם כל אמינות, ואמינות באיום. אני יודע שאם אני מאיים על בני בן ה-3 בסנקציה מסוימת, אני חייב להפעיל אותה אם הוא מנסה אותי. כלומר: אם אתה מאיים לזרוק לסל, האיום חייב להיות אמיתי ואמין. כרגע, לספרס יש שחקן אחד ושני חצאי שחקן שהאיום שלהם אפקטיבי – מדובר במאנו וחצי פארקר וחצי דיאו. כל השאר חודרים לכיוון הסל במטרה ברורה ל-א   ל-ז-ר-ו-ק, ובכך הופכים את עבודת ההגנה לקלה הרבה יותר.

זה קשור לדעתי גם לאתלטיות: עד כמה אתה יכול להמשיך עם התנועה של הקליעה, גם מבלי לסיים אותה ממש אלא לתת אסיסט. שאר השחקנים של הספרס פשוט לא מסוגלים "לעבוד" על המגן שלהם, ודי ברור שהם ימסרו כמעט בכל מצב. אצל מאנו, ולעיתים פארקר ודיאו, יש תנועה ברורה לכיוון הסל שיכולה ברגע האחרון להשתנות, מה שהופך אותו לכל כך קשה לשמירה. מקום אחד שבו מאנו נהנה מ"מוניטין המסירה" של הקבוצה שלו נתן לו לייאפ פנוי עמוק ברבע הרביעי. ההגנה שכחה שזה השחקן האולי יחיד שלא רק מאיים אלא גם מבצע, ונענשה בשתיים קלות.

אז אם אני פופוביץ', אני עושה דבר אחד (בעצם שניים: הראשון הוא פאול ביתרון שלוש במשחק 6 שנה שעברה, אבל זה כבר סיפור אחר…):

מזכיר לשחקנים שלי שמנצח מי ששם את הכדור בסל!

הם חייבים ללכת יותר באגרסיביות לטבעת ולא לוותר על זריקות טובות, כי מול ההגנה הסופר-אתלטית הזו בכלל לא בטוח שתקבל מבט טוב יותר. וגם אם הם כן רוצים למסור לחבר – הם חייבים לבצע את ההטעיות עד הסוף, כי כרגע ההגנה כמעט ולא אוכלת אותן.

בתקווה להמשך סידרה טובה ודיונים מעניינים!

ינון

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. כל הכבוד על הפוסט.. השאלה היא האם סאן אנטוניו יכולה לעשות כזאת מטמורפאזה או שהם כל כך התרגלו לשחק ככה שזה כבר לא יכול להשתנות..

    1. שאלה טובה. לדעתי הם יכולים, הם פשוט צריכים לא להיות כל כך שקופים עם ה-"פס פירסט" שלהם.
      מה עם ראשון – תרצה לשבת איפשהו ולראות את משחק 2?

  2. נקודה מצויינת למחשבה.
    היו תקדימים לכך, בעיקר ב-IVY LEAGUE שתמיד דיברו על "המשחק החכם" שלהם שהם העדיפו לשחק מסירות מאשר לקלוע!

  3. לא חשבתי על זה… מה שבטוח פאפ כבר מסביר להם את זה טוב טוב.

    אני אתן את ה 2C שלי… ההגדרה לחוכמה היא היכולת להבין שאינך יודע הכל והיכולת לקבל שמה שאתה יודע לא הבכרח נכון. זה למה אני חושב שהספארס קבוצה חכמה.

    אגב יכול להיות שהמשחק אתמול הוכרע על ההתשה שלברון עבר?

    1. כתבתי והסברתי. התכווצות שרירים הוא רפלקס בלתי רצוני שיכול לקרות גם בשינה ןמנוחה מחלטת (כפי שקורה לי די הרבה בלילות). ישנם אנשים עם יותר ופחות נטייה לרפלקס הזה. לעתים הוא מתגבר עם התאמצות, חוסר אלקטרוליידים, התייבשות, שום משחק 'התשה' של לברון ושום בטיח. רצי מרתון מותשים הרבה יותר, ואין להם כיווצי שרירים. אפילו הפלח לא מספיק חכם לגרום ללברון כיווצי שרירים בתכנון מוקדם.

  4. נקודה מהדרת וכתובה יפה, ינון.
    יש לנו נטייה לחשוב שהשחקנים הם רובוטים שלא יודעים מה קורה מסביבם.
    כשיותם הלפרין (או לברון) יושב בפסק הזמן האחרון בפיגור 3, מה שהוא חשוב עליו זה יותר "אני אראה למי שקרא לי לוזר", ופחות "אני כל כך עומד לנצח את המשחק".

  5. לגבי הנקודה שינון העלה אז אני מסכים עם עידו הספרס הם ותיקים וחכמים ואני מאמין שהם יעשו את ההתאמות לגבי ההגנה של מיאמי

  6. יינון העלית נקודה מעניינת . יש לי מספר הערות מזוית הראיה שלי

    * הייתרון בהתקפה של הספרס הוא שאין שחקן שלא מהווה איום על הסל. ככה ראינו את ספליטר קולע 9 נקודות רצופות וככה נוכל לראות כל שחקן אחר על המגרש בקבוצה בהמשך הסדרה.

    * הרבה מהאיבודים נבעו לדעתי מכך שמיאמי הבינו שהנעת הכדור של הספרס היא לא רק היקפית אלא כזו שמבוססת הרבה על משחק של פנימה החוצה. ההיט עשו עבודה מצויינת בלצופף את האמצע ולשבש את הנעת הכדור שם.

    * היו גם הרבה איבודים ממש לא מחויבי המציאות (משני הצדדים) וצריך לחכות ולראות האם זה באמת פקטור או עיוות של משחק בודד או של המיזוג המקולקל.

    * לגבי החדירות ה"מזויפות" שלושת השחקנים שציינת כבר כוללים את רוב החדירות של הספרס. היחידי שחסר הוא קוואי והוא נכנס כדי לזרוק.
    גרין בלינלי ומילס כמעט ולא נכנסים לסל וקורי ג'וזף שכן כמעט לא משחק. מתוך השלושה פארקר וג'ינובלי הם איום אמיתי. בוריס דיאו שאני מאד אוהב עוד מהימים בסאנס תמיד היה שחקן שצריך לכוון לו אקדח לרקה כדי שיזרוק ולא ימסור. דווקא השנה פופ הצליח לגרום לו להפוך לאיום משמעותי על הסל וזה מגביר את איום המסירה שלו אבל עדיין מתייחסים אליו (ודי בצדק) כאיום סרק בחדירה.

  7. כמו שכתבתי באחת התגובות הקודמות שלי הספרס חייבים לחדור ולקלוע בכל מצב. רצוי גם לשלוח יותר משחקן אחד לריבאונד התקפה כדי לממש את היתרון בצבע וגם כדי להקטין את האפשרות למתפרצות

  8. נקודה מעניינת.
    תהייה אחת: אם דיאו מהווה איום סרק בחדירה, איך זה שהיתה התכווצות של ההגנה אליו במקום להישאר על הקלעים?

    1. שי, איום סרק ברמות האלה זה לא איום סרק ברחוב.
      הכוונה היא, שהוא לא מאיים על הסל למרות העזרה; לא שהוא מוסר גם כשהוא פנוי לגמרי.
      בנוסף, האדם מטבעו מתקרב להתרחשות. אחד הקטעים האהובים עליי באימוני קבוצתי, הוא שאנחנו משחקים משחק בו מותר לקלוע רק מחוץ לצבע, אך כשאני חודר פנימה, בכל זאת באה עליי עזרה.

  9. מצוין ינון! נראה לי שפארקר הבין את הזה והיה אחד הבודדים ששיחקו באנוכיות מסוימת בספרס. הוא גם קלע כמה שלשות בניגוד למנהגו בכדי להראות שהוא מסוכן גם מבחוץ (הם עזבו אותו שם לבד לגמרי).

  10. תודה לכולם על הפירגון. אנסה לענות לשאלות שעלו:
    יניב – אני מסכים איתך שהם יעשו את ההתאמות. לדעתי צריך פשוט להגיד להם לזרוק כשהם פנויים ולא לחפש סתם עוד מסירה.
    עידו – כמה נקודות מעניינות:
    * ספליטר קלע רק כשממש הכריחו אותו. נראה שהחסימות שחטף בגמר שעבר עוד יושבות לו בראש. הוא חייב להיות יותר אגרסיבי.

    * מסכים איתך לגבי יכולת היירוט המצוינת של הגנת מיאמי.

    * לגבי החדירות ה"מזויפות" – זה נקודה נכונה אבל לא רק אליה אני מתייחס. גם ההטעיות לג'אמפים של שאר השחקנים לא ממש עובדות על ההגנה כי יודעים שמרקו או מילס יעשו עוד כדרור ויעבירו מסירה במקום לעלות לזריקה. שלושת השחקנים שציינת כבר כוללים את רוב החדירות של הספרס. אהבתי את "בוריס דיאו שאני מאד אוהב עוד מהימים בסאנס תמיד היה שחקן שצריך לכוון לו אקדח לרקה כדי שיזרוק ולא ימסור"

    שי – בכוונה כתבתי "חצי דיאו", כי הוא עוד מצליח לעיתים לכווץ את ההגנה ביעילות.

    אברי – זה רחוק מדי ממני. אני צועד 5 דקות ל-champs שנמצא על רחוב סן לורן

      1. champs זה ממש ליד שוורץ, בצד השני של הרחוב חצי בלוק למעלה. ה-cage הוא מקום עם מוניטין רציני, אבל עוד לא יצא לי להיות בו. אם אתה מגיע לאזור בכיף נשב על שוורץ, זה שתי דקות מהגן של הילד שלי…

    1. טוב ינון, התובנות שלך סיקרנו אותי כי לחלקן לא שמתי לב במהלך המשחק. לכן צפיתי מחדש במשחק כולו ואלו המסקנות שלי:
      * היחיד שלקה בדיאואיזם במשחק (מלבד בוריס עצמו כמובן) היה ספליטר שבאמת כמו שאמרת חיפש את הסל רק שהכריחו אותו.
      * לגבי ההטעיות המיותרות וויתורים על זריקות פתוחות – מילס עוד לא פגש זריקה שהוא לו אוהב וכך גם היה במשחק הזה. גרין הלך בעקבותיו ומסר אולי פעמיים במשחק ולא ממצבים שהיה פתוח. בלינלי לעומתם עשה את ההטעיות המעצבנות שציינת לפחות 5 פעמים בחצי השני – באמת מעצבן.
      * מיאמי עשו עבודה אדירה בסגירת האמצע מה שהכריח את פארקר וג'ינובלי לאלתר המון בכניסות לסל. יהיה מעניין לראות מה הספרס יעשו כדי להתמודד עם זה במשחק מספר 2.

      1. כל הכבוד שבדקת. לי זכורים גם צעדים של טימי שקרו בגלל שבכלל לא הסתכל לכיוון הסל כדי לראות שאין מולו מגן. הוא התחיל "לחפור" אחורה בלי שיהיה שם אף אחד. לא זוכר עוד מקרים ספציפיים אבל

כתיבת תגובה

סגירת תפריט