המודל החדש של הספארס עליון על מודל 2013

טים דנקן, מאנו ג'ינובלי, וטוני פרקר מבוגרים בשנה משהיו ב-2013, וכבר בשנה שעברה התחילו ללחש שאולי הם מבוגרים מדי; אולי ניגמר להם.

ראו זה פלא: כל השלושה משחקים היום כדורסל הרבה יותר טוב מאשר כעת חיה ב-2013. כיצד זה ייתכן?

פיזיולוגית? IT DOES NOT MAKE SENSE. ההסבר היחידי הוא שאולי מה שטים דנקן ומאנו ג'ינובלי עושים לא דורש מאמץ פיזיולוגי עליון: דנקן לא עושה זאת ע"י ניתור יותר גבוה, וג'ינובלי לא עושה מאומה במהירות-שיא. כל מה שהוא עושה נראה למעשה כסלו-מושיון לפרוטוטייפ של השוטינג גארד המודרני. גם בשלשות שלו היא כמעט לא מפריד מגע מהפארקט. משהו מהסוג של הג'אמפ של לארי בירד.

טוני? בין מהירי הפוינט גארדים הוא לא היה אף פעם. עליונותו היא לא במהירות, אלא היכולת הבלתי ניתנת להסבר של כניסה שהיא תמיד לצד החלש של המגן. לפעמים בגלל צורת עמידה; לפעמים בגלל נטיית שיווי משקל. העובדה שהוא מצליח להיכנס ולקלוע כמעט בחופשיות במצבים שכל פוינט גארד אחר שהיה ניכנס כמוהו היה נעצר.

אגב, אני גיליתי במשחקים האחרונים שהביג-מן של הת'אנדר הצליחו לחוסמו בכמה כניסות. מי יודע? אולי גילו כיצד צריך לשמור עליו? נחכה ונראה בסידרה נגד מיאמי. גם עקבו הפצוע עלול להוות בעייה.

ברצוני לחזור למאנו ג'ינובלי וטים דנקן. בסיום המשחק ה-6 נגד הקליפרס, טים דנקן עשה את הכל. בהארכה זה היה הוא ומאנו ג'ינובלי.

אתם זוכרים את השלשה של ג'ינובלי שאחריה טים דנקן חיבק את הארגנטינאי, וליטף את שערותיו באהבה אין קץ? את התמונה הזאת צריך למסגר במסגרת זהב כי היא יכולה להיות אחת התמונות הקלאסיות ביותר בכדורסל. היה זה ליטוף ראש מהסוג שלפעמים דנקן מלטף את הכדור הנופל במקרה לידיו אחרי שריקה. אם אתם זוכרים את המהלך – טים עשה SCREEN על דרק פישר שנראה לפתע כחגב מול הענק. זה היה בטופ-אוף-דה-קי. הכדור בידי ג'ינובלי המסתכל מטה להבטיח שרגליו מחוץ לקשת. ואז בא הג'אמפ המכוער של ג'ינובלי – כדור שטוח ולא מסתובב שהכל גרוע בו מלבד הסוויש. הזריקה היתה ברגע הקריטי ביותר בהארכה, שמי יודע מה היה קורה אילולא ניכנסה.

ג'ינובלי לא היסס לרגע. ג'ינובלי לא מבין פחד מהו. הוא לא מבין את פשר המילה 'פחד'. הוא אחד מבני הזונות הגדולים ביותר בליגה: פרצוף מסכן, קרח, אף המתקשה להעביר אוויר לריאותיו בגלל האסטמה הכרונית שלו. פניו תמיד מגלות מין סבל כאילו האדם צועד על גחלים בוערות. הוא אחד מגדולי הפלופרים במשחק, ואחד השחקנים הכי מלוכלכים שבו – "ליכלוך יורמי" מהסוג של ג'ון סטוקטון. לשניהם פרצופים של סגני מנהלי קבלה בקופת חולים 'מכבי', ואיש לא חושד בליכלוכים מהם. אבל, בוי, כמה מלוכלך היה סטוקטון, וכמה מלוכלך הוא הג'ינובלי הזה. הוא עושה זאת עם 'קטנות', אבל קטנות שגורמות לנזקים גדולים.

אז ג'ינובלי, הגרוע שבין הגרועים ב-2013,  בא הפעם לנקות את שמו. אני רואה זאת בכל תנועה שלו. הוא נראה בכושר טוב יותר; קליעתו מרחוק חזרה בגדול, והוא ממשיך את כניסותיו המוזרות משמאל שעדיין לא מצאו להן תשובה.

דנקן? בקיצור ולעניין, טים דנקן קולע בדיוקים הטובים ביותר, ומהקו הוא היה מעל 90% עם זריקת הפאול המוזרה שלו בה הוא משחרר את הכדור במהירות, כאילו היה תפוח אדמה לוהט.

אחרי הנצחון דנקן אמר: "יש לנו עוד ארבעה נצחונות לנצח. הפעם נעשה זאת". אנא הקשיבו לטים. הוא אף פעם לא דיבר ככה. אף פעם לא יותר מחצי משפט. הפעם? נאום שלם ממש:

"We were able to settle ourselves down now. We played with a bunch of different lineups all year long. We had guys ready to play, and it's shown throughout these playoffs where guys just step up and step in and are ready to play. I'm proud of the team for just being ready, just not letting that weigh on us and using it as an excuse !for anything. We're back here now, and we want to get it done this time

טים לא מדבר אף פעם; רק קורע אותך.  למילים הללו ישנה משמעות אדירה בעיני כי היא מוכיחה שהפעם – יותר מתמיד – דנקן החליט לעשות הכל עבור הנצחון. ישנן פעמים בהן הוא נראה אדיש משהו. לא במשחקו אלא ב-BODY IMAGE שלו. הפעם זה אחרת.

טים דנקן השתפר העונה ללא היכר בגלל תיאגו ספליטר ובוריס דיאו. ספליטר לקח את אחריות הריבאונדים מטים, הלוקח רק ריבאונדים 'קלים' שלא מכריחים אותו להעביד את גופו בפרך, ואז נשארת לו כל האנרגיה לזריקות המיד-ריינג' שלו, הטובות בליגה. ספליטר משחק הרבה – הרבה – יותר טוב מאשר בשנה שעברה והוא הפך לאחד הסנטרים הלגיטימיים. ובוריס דיאו? מה עוד אפשר לומר עליו? ה-26 נק' נגד OKC היו הדבר העיקרי שניצח את המשחק כי ה-26 שלו הם כה הרבה מעל ממוצעו.

בוריס הוריד משקל, נע יותר מהר, והפךלאחד הכוחות החשובים ביותר של הספארס. אני כמעט בטוח שהוא חוזר לחמישייה במקום מאט בונר.

על קאווי ליאונרד כל מה שיש לי לומר הוא שהצעיר הפך לאול-סטאר, ואחד הסמול פורוורדים הטובים בכל הליגה. הוא שיפר  ה-כ-ל  במשחקו: קליעה מה-3, מחצי מרחק, כניסה לסל, כידרור, ריבאונד, ושמירה. ללברון יהיה יותר קשה נגדו משהיה לו נגד כל שומר אחר עד היום בפלייאוף. השאלה הגדולה היא כמה ירשו הזיברות לקאווי להידבק לגופו של לברון ללא כדור. למעשה, לדעתי זה אחד המשתנים החשובים ביותר שעלולים לקבוע את גורל הסידרה לכאן או לכאן.

דני גרין הפך פתאום לאחד מקלעי ה-3 האמינים ביותר בליגה. העלייה שלו לסל, מתיחת הגוף, יישור היר ממש בקו אחד עם האף – הכל מושלם ממש. גם הגנתו השתפרה.  אם אתם זוכרים, הוא היה כמעט ה-MVP של סידרת הגמר ב-2013, ואז באה ירידה עד שהפסיד את מקומו בחמישייה לבלינלי. הוא כבש את מקומו בחזרה, ומאז הוא אחד הכוחות הארסיים ביותר של חמישיית הספארס.

מרקו בלינלי לא הרשים לאחרונה, אבל הפלח סומך עליו בעיניים עצומות. עם בלינלי יש לפלח עוד גוף גדול במיד-ריינג', מין אוף-גארד/סמול פורוורד עם קליעה טובה מאד מה-3, אם כי במשחקים האחרונים הוא לא שומש הרבה ולכן לא הרשים.

פטי מילס הוא שחקן ספסל שהיה עולה בחמישיות של רוב הקבוצות בליגה. לעתים הוא קלעי ה-3 הטוב בקבוצה. כשהוא מחליף את פרקר, הכניסות מתמעטות אבל הדאונטאונים עולים משמעותית. קורי ג'וזף הוא מנייה בטוחה בבק-קורט, שאפילו עלה בחמישייה מספר פעמים בתחילת העונה, ומאט בונר הוא מאט בונר: גבוה, קלעי מצויין. יכול להיכנס בתור פאור פורוורד (אפילו עלה בחמישייה בפעמיים האחרונות) או סמול פורוורד.

ואם צריכים עוד ענק, יש את ארון ביינס, שהוא טוב בהרבה ממה שחושבים.

קבוצה כמעט מושלמת.

מה אני מאמין? נתחיל רק בקטן: הספארס חייבת – אני חוזר, ח-י-י-ב-ת – לנצח את שני הביתיים הראשונים. עם 0-2 דרכה הלאה די בטוחה. 1-1? היא בצרה גדולה מאד.

לשמחתי יהיה 1-1!