ההיבט הפסיכולוגי של הגמר:

שתי הקבוצות תחת לחץ בלתי רגיל

הפוסט הזה עוסק בפסיכולוגיה.

כששאלו את גרג פופוביץ' מה היא הרגשתו כלפי המיאמי עכשיו שהסידרה מתחילה, הוא ענה שאת הרגשתו לא תמצא במילון תחת המילה "LOVE". את הרגשתו אחרי העונה שעברה וההפסד למיאמי? "לא תמצא תחת המילה  "HAPPY".

אין שאלה שמה שקרה בעונה שעברה מספק לספארס תמריץ עידוד שאין  גדול ממנו. קאווי ליאונרד אמר הבוקר שהוא כל כך מחכה לרגע שהוא יוכל לפרק את כל העצור בנפשו נגד מיאמי, שהוא היה מוכן לוותר על מנוחת 4 הימים ולהתחיל בסידרה מיד.

רגש הנקמה הוא תמריץ נפשי מוכר וידוע לפסיכולוגים. השאלה היא כיצד מנתווים ומכוונים אותו. פסיכולגים מדברים על רגשות נקם המגיעים לרמת שנאה כזאת שהנוקם מאבד עשתונותיו ולא מסוגל לפעול בהגיון טקטי. הוא רוצה "לגמור ולהיפטר" כמה שיותר מהר. "בום אחד וגמרנו!".

אני משוכנע שהפלח מדבר על זה עם שחקניו. לא להיכנס לטרוף מקסימלי במשחק הראשון ולבזבז בו את כל זעמם. שוויייה, שווייה, בערבית. לאט-לאט. להוציא למיאמי את המיץ בלחיצות קטנות, קבועות, ולא פוסקות.

ה-"להרוג מיד וגמרנו" קרה פעם במשחק הראשון בין הסלטיקס והלייקרס, כשהשנאה בין שתי הקבוצות הגיעה למקסימום, והסלטיקס פרצו כמטורפים וניצחו ב-42 הפרש את המשחק הראשון. הם פירקו את כל זעמם במשחק הראשון הזה. קרים אמר אח"כ שזה עדיין רק 0-1. מיותר לומר שהם הפסידו את הסידרה.

החוכמה של הספארס תימדד ביכולתם לבקר ולשלוט בסלידתם, וברגש הנקמה למיאמי.  הם חייבים לכבוש את רגש הנקמה ולהוציאו החוצה במנות קטנות, תוך משמעת עצמית, וללא רבונות או שררה. כי במקרים כאלה הסכנה הגדולה ביותר היא שאתה לא שולט ביצר הנקמה ומתקיף בצורה בוטה כזאת שרגש הנקמה עובר לקבוצה השנייה. מה שהספארס צריכים וחייבים לעשות זה להשליט את ההגמוניה שלהם טיפין-טיפין, ולא ב-"בום אחד וגמרנו" כי אז הבום יעבור למגרש האחר.

במילים אחרות, הדבר המסוכן ביותר הוא להשפיל, כפי שהסלטיקס השפילה את הלייקרס. ההשפלה האמיתית קורית רק בנצחון הרביעי, ואפילו נצחון בנקודה אחת מספיק.

ומה עם מיאמי? מה מצבה הנפשי היא?

מיאמי נמצאת במצב נפשי מצויין. כיצד ואיך?

כי היא מרגישה שהיא לא משחקת נגד הספארס, אלא נגד העולם כולו שרוצה להרוס אותה.

כי היא לא מרגישה טוב. כי היא יודעת שכמעט כולם שונאים אותה ומייחלים לכשלונה. תראו, המצב בארה"ב הוא בדיוק כמו המצב כאן באתר: כולם אוהבים לשנוא את מיאמי היט. לשנאה מחוברת קנאה גדולה, וגם זאת ידוע לכולם, ובמיוחד הקנאים. לא שונה הרבה ממכבי ת"א הסנובית הנוצצת המכניסה אצבע לאוזן לשונאים והקנאים כבר 60 שנה, והם לא יכולים לעשות מאומה בעניין מלבד לסבול שנה-שנה את אותה הטראומה, עם תקוות שוא, כולל תפילות בבית הכנסת.

מיאמי לא נגעה בזבוב. לא עברה על אף חוק או פרוצדורה. למעשה היא היתה חכמה, וברת מזל ששלושה חברים רצו לגור בקירבת מקום שהוא, במקרה, הגן עדן של ארה"ב, לצאת לדוג, ולשחק יחידיו על מנת לדוג אליפויות. החיבור גרם לשנאה עולמית, אבל היו עוד גורמים לסלידה ממיאמי היט:

*זה בגלל החיבור של השלושה.

*זה בגלל הפרצוף של לברון שכבר בגיל 14 נראה בן 30.

*זה בגלל הפרצוף השתלטני, סנובי, דומיננטי של פט ריילי.

*זה בגלל 'ההבטחות' של לברון על "6,7 אליפויות" (בינתיים הוא על הפס הנכון)

*זה בגלל היאכטות של 30 ו-40 מיליון העוגנות ליד האולם, וכל צילום מגבוה מראה גן עדן של CRUISE SHIPS, וקונדומיניומס על שפת הים בקומה 50 העולים 20 מיליון דולאר לשני חדרים בעוד שבאוקלהומה הטורנדו הורס ערים, ובסן אנטוניו משתכרים מכסיקנים $10 דולאר לשעה.

*זה בגלל שמאמן אותם אמריקאי-פיליפיני קטן וצעיר שבא מחדר הוידיאו, ועדיין מראה לכל המאמנים הוותיקים והמנוסים מאיזה צד משתין הדג.

אז היא מרגישה כדוב שכול. היא מרגישה  UNDER-LOVED, UNDER-APPRECIATED, ו-UNDER-WANTED. היא מרגישה שכל העולם הוא UNFAIR איתה. וזאת הרגשה מסוכנת ביותר. כי היא מרגישה כמו הקטנים שחייבים להתמודד עם הגדולים. המעטים נגד הרבים. זה לא "מיאמי נגד הספארס". זה:

מיאמי נגד העולם!