בועז בקר הוא מהנדס נתונים, בן 30, בוגר קורס אנליסט וסקאוט כדורסל במכללת ספורט פאנל. זהו מאמרו הראשון באתר.

איך נולד גיבור ספורטיבי?

אם ננסה לצייר בראש תמונה של גיבור ספורטיבי נדמיין מישהו עם תארים. הרי מהות הספורט המקצועני, כמו שאנחנו תופסים אותו בצורה אינטואיטיבית, היא הניצחון. בוודאי כשמדובר בספורט יחידני, אך גם כשחושבים על ספורט קבוצתי, כוכב נמדד על פי ההישגים שהוא הביא את קבוצתו אליהם לאורך הקריירה. גיבור נוסף הוא המנהיג, זה שמוביל את חבריו לקבוצה עם כריזמה נשפכת, דוגמא אישית, מצוינות, הקרבה למען הקבוצה, יו ניים איט.

יש הרבה סוגים של גיבורים לאורך ההיסטוריה בNBA. מייקל ג׳ורדן, לברון ג׳יימס, טים דאנקן, מג׳יק ג׳ונסון, לארי בירד, קובי בראיינט, סטיב נאש, סטף קרי, שאקיל אוניל, רג'י מילר. כל אלה, ורבים אחרים, עונים לפחות על אחת משתי ההגדרות שציינתי.

אבל כרמלו אנתוני לא עונה על אף אחת מההגדרות הללו, ועדיין פורש בגיל 38 בתור גיבור ספורטיבי.

כרמלו לא זכה באליפות, ולמעשה עבר סיבוב פלייאוף רק פעמיים בקריירה. כרמלו אינו מנהיג, ונראה שאפילו לא תמיד העמיד את הניצחון בראש סדר העדיפויות. אבל מי אמר שתמיד צריך לרצות מה שכולם רוצים? כרמלו אנתוני חשב מה עושה אותו מאושר, ועשה הכל כדי להשיג זאת. ומה שעשה את כרמלו מאושר זה לקלוע, והרבה. צ׳ונסי בילאפס, שהגיע עם כרמלו ודנבר נאגטס לגמר המערב, מספר שלפעמים גם בניצחונות כרמלו היה מתעצבן כי לא קלע מספיק. קל, למי שלא מכיר, להפוך אותו לנבל האידיאלי. אחד שמתעסק בסטטיסטיקה של עצמו. גם כשדנבר הצליחה, שייכו את זה לבילאפס, ולמנטליות המנצחת שהביא איתו, ולא לכרמלו. גם ההשתייכות לחבורת סירת הבננה, (יחד עם לברון ג׳יימס, דוויין ווייד, וכריס פול), לא תמיד עזרה לשפר את דעת הקהל, (תמיד קיימים הייטרים לחבורות חזקות). המעבר לניו יורק היווה עבורו כישלון נוסף ברמה הקבוצתית, שלא נדבר על ההמשך באוקלהומה סיטי וביוסטון, שנגמר בפיצוץ והפך אותו למוקצה בליגה.

ופה שוב עצר כרמלו, עשה חשבון נפש ושאל את עצמו מה יעשה אותו מאושר? כשהבין שהדבר הכי חשוב לו זה פשוט להמשיך ולהיות חלק מהמשחק, לא משנה באיזה צורה, הוא הסכים להפוך לרול פלייר ולעשות כל תפקיד שיבקשו ממנו, (חוץ מלשמור כמובן), וכך החיה שוב את הקריירה שלו בפורטלנד ובלייקרס.

וכאן מגיעה התכונה השלישית שיכולה לגרום לשחקן טוב להפוך לגיבור ספורטיבי, והיא היכולת שלו לגרום לקהל להתחבר אליו רגשית. כרמלו לימד אותנו שיעור חשוב – הוא הזכיר לנו שחשוב מאוד שהמטרות שאנחנו שמים לעצמנו בחיים יהיו המטרות שאנחנו באמת רוצים אותן, ולא המטרות שהחברה מכתיבה לנו. להקשיב לרצון הפנימי של עצמנו, ולא של אחרים. והכי חשוב, להשקיע כל מה שאנחנו יכולים כדי להשיג אותן, ולהיות מאושרים.

כרמלו אנתוני סיים את הקריירה במקום ה-9 בטבלת קלעי כל הזמנים בNBA. כרמלו שיחק 19 שנים בליגה, הופיע 10 פעמים באולסטאר ונבחר 6 פעמים לחמישיות העונה. בנוסף, תרם המון לנבחרת ארה״ב כשהופיע ב4 אולימפיאדות, זכה ב-3 מדליות זהב (ו-1 ארד), ומדורג במקום ה-2 בטבלת קלעי כל הזמנים בנבחרת. כמו כן, זכה באליפות המכללות בשנה היחידה שלו בסירקיוז, סיפק המון רגעים זכורים במהלך הקריירה, (hoodie melo!!), ויש לו מקום מובטח בהיכל התהילה.

אולי הוא לא תכנן את זה, אבל אלוהי הכדורסל רצה שיפרוש בדיוק כשדנבר נאגטס, (הקבוצה בה שיחק 8 שנים), מגיעה בפעם הראשונה בהיסטוריה של המועדון לגמר הNBA. בנימה אישית, אני אוהד דנבר מאז 2003. בגיל 10 התחלתי לעקוב אחרי ליגת הכדורסל הטובה בעולם. וכמו כל ילד שלא מבין מהחיים שלו הסתכלתי על הכוכבים העולים שבדיוק היו בשיא שנתם הראשונה בליגה, לברון ג'יימס וכרמלו אנתוני, ובחרתי בבחור עם הצמות המגניבות ותלבושת התכלת, ומאז אני עם דנבר עד היום. גם היום, כשאני מתיימר להגיד שאני מבין קצת יותר בכדורסל מאשר בגיל 10, אני טוען שכרמלו נשדד כשתואר רוקי השנה הלך ללברון ג'יימס!

אז תודה לך כרמלו אנתוני, גם על סגירת המעגל האישית והמרגשת שסידרת לי, וגם על השיעור שלימדת את כולנו בהצבת מטרות כנות ואמיתיות לעצמנו ובמרדף אחריהן.