אז במהלך העונה, המשחק הזה התחיל קצת לעצבן אותי…
התחלתי לאבד בו עניין. מה שלא קרה לי מגיל 8.
התחלתי לכעוס על מה שאני רואה, התחלתי לפתח צנאה נגד שחקנים מאשר אהדה כלפייהם.

זיהיתי שמשהו לא טוב קורה בתוכי, וזה בעיקר…בגלל מה שקורה על הפרקט ומחוצה לו.
אחד הדברים הראשונים שאני עושה כאשר אני מתעורר כל יום, זה להסתכל על תוצאות ושורות סטטיסטיות…
בין ינואר למרץ, כמעט ולא עשיתי את זה. המשחק התחיל להגעיל אותי. היה נמאס לי להסתכל על השורות ולראות ששלושה שחקנים קלעו מעל 40 נקודות. היה נמאס לי עם הפרצופים המטומטמים והתנועות גוף הילדותיות של כל שחקן באשר הוא, אחריי דאנק שהוא בפיגור 10. איך שישר מצלמים את הספסל והם עושים פרצופים, תנועות ידיים, נראים כמו נערים בסרט מלוקק של דיסני מאשר גברים שמשחקים בליגת הכדורסל הטובה בעולם. היה נמאס לי לראות מה הם לובשים לפניי ואחרי המשחק והיה נמאס לי לשמוע אותם משחזרים משפטים של רובוטים במסיבות עיתונאים, לכאילו שאין להם מוח עצמאי או בכלל זהות ואופי.

לא האמנתי, אבל האהדה שלי לספורט דעכה. קיבלתי את זה קשה, אבל אמרתי לעצמי "אל תדאג, גם אם יהיו עוד 5 עונות חרא…המשחק יחזור, תמיד יהיה משהו מדהים שיקרה…שום דבר הוא לא לנצח".
עזבו נצח, זה לא לקח הרבה זמן כי הנה זה קורה.

הקבוצה הזו של מיאמי, הציתה את אהבתי וסקרנותי למשחק, מחדש.
אני שוב מרגיש כמו ילד בן 8. שוב, משהו במשחק הזה…הוא נשגב בעיניי…משהו שאני לא יכול להבין, או לגעת בו…משהו שאני רוצה להיות חלק ממנו, להיות קרוב אליו, לחקות אותו, ללמוד, לצמוח, להתעודד ממנו ולאהוד אותו.

היו כאלה שהשוו את הקבוצה הזו לזו של דטרויט שלקחה אליפות, אך הם סה"כ חיפשו את האנדרדוג הקרוב אליהם. חיפשו מקום להשוואה. מישהוא, משהו, כאנקדוטה או נקודת ציון, אז אמרו דטרויט…הכי קל, הכי קרוב.

אך הם טועים, כי אני מוכן להגיד בפה מלא, שלא הייתה קבוצה כזו מעולם. לא בעידן המודרני ולא שלפניו.
זו קבוצת האנדרדוג המוצלחת אי פעם.

לדטרויט היה את בילאפס, ראשיד וואלאס, בן וואלאס, טיישון פרינס וריפ המילטון בחמישייה…
שלא נדבר על לארי בראון, שהיה אז אחד המאמנים המוכרים והמעורכים ביותר בליגה…
זו חמישייה מעולה, שיש בה 4 אולסטארים. אך בזמנם נראו כמו פקק של בקבוק קינלי לצד מטבעות זהב של הגלקטיקוס מאל.איי.
דרך אגב, סתם לכיף…למי ששכח, היה שם עוד מישהוא על הספסל של דטרויט…
בריון אחד חזק, פרוורד שהיה מטביע מטורף, מחליף בשם דרווין האם. מימין למעלה מבראון בתמונה.

לקבוצה הזו של מיאמי, אין שום דבר נוצץ. למרות שבין אדבאיו, באטלר ולאורי יש כמעט $100 מליון של שכר שמחולקים לשלושת השחקנים הללו, השכר הממוצע בסגל של מיאמי בלעדייהם הוא לבערך 4.5 מליון לעונה. זה כולל את ה-16 מליון של דאנקן רובינסון שמקפיצים היטב את הממוצע הגס הזה שחישבתי בראש. אם היינו מחסירים גם את המשכורת של רובינסון, היינו מגיעים לממוצע של 2.7 מליון דולר לשחקן בכל הסגל.

ה"פנינות המלוכלכות" של מיאמי, גייב ווינסנט, קיילב מרטין ומקס סטרוס, מרוויחים יחדם $10.1 מליון דולר, שזה שווה ערך לשכר של אל הורפורד לבדו.

לבוסטון יש את טייטום ובראון עם משכורות דומות לשל השלישייה המרוויחה של מיאמי, אך מלבדם ישנם עוד 5 שחקנים שמרוויחים מעל 10 מליון לעונה. כאשר אצל מיאמי יש כאמור רק 4 בכל הסגל.

מיאמי נמצאית בפלוס של כמעט 8 מליון דולר ב"הארד קאפ" של הליגה, ובוסטון במינוס $50 מליון באותו הקריטריון. מיאמי לא רק מנצחת על הפרקט, אלא שפט ריילי והמשרדים שלהם כנראה למדו היטב מסן אנטוניו, (או ההיפך? ריילי מבוגר מפופ בארבע שנים והם בני אותו הדור) איך הופכים לאחד המועדונים הרווחיים ביותר בעולם הספורט, מבלי לשפוך יותר מדי כסף.

איך עושים את זה? בונים שחקנים. מפתחים אותם במועדון, מאמינים בהם. מגיעים איתם להסכמה. ליחסי גומלין הדדיים ומלאים, כמו במערכת יחסים אמיתית. לא משחררים אותם בדרך, לא משקרים להם, לא לועגים להם, לא מנצלים אותם ונותנים להם הרגשה שהם אהובים ונחשקים. גם ברגעים הנמוכים, המכוערים והקשים. כמו במערכת יחסים אמיתית.

נותנים להם לשחק, גם שהם רעים, בונים להם בטחון, מחנכים אותם, מלמדים אותם, אט אט, פיסה אחר פיסה, חלק אחר חלק…קצת יותר כל פעם…כגלגל שחוזר על עצמו : פרס, מתנה, עונש, פרס, מתנה, עונש…

כפי גידים ושרירים שרוקמים עצמם כמו אריג שלאט לאט מתגבש ומקבל צורה עד שאפשר ללבוש את הסוודר.

ואז, משלחים פיטבול שהחזקת על רצועה בתוך החצר ואומרים לו "סיבו! אתה חופשי! רוץ!" פותחים את השער של החצר והוא מתחיל לרוץ…וכמה כיף לפיטבול הזה לרוץ. הוא מעולם לא חשב שיש עולם מחוץ לחצר…שלא נדבר על זה שהוא לא צריך להסתובב במעגלים כדי להמשיך לרוץ…
הוא פשוט יכול להמשיך ולהמשיך ולהמשיך קדימה…עד אין סוף. איזה כיף לפיטבול הזה. כבר אין לא רצועה ואל החצר, הוא כבר לא יחזור לעולם.

זה מה שקורה עם המיאמי הזאת. הרבה שוכחים שספולסטרה התחיל כמתאם ווידאו וסקאוט של המועדון, הוא היה מזהה את השחקנים הללו עם האקס פקטור של מוסר העבודה והאופי הלוחם כפי שהוא בעצמו וזה לבעצם הפך ל"מיאמי באסקטבול" תחתיו ובמיוחד עכשיו, שהסגנון והדרך הזו יהפכו כעת לאייקונים ממש.

וגם לפניי ספולסטרה…ריילי ידע למצוא תכשיטים צחורים כמו וושון לנארד, אייזיק אוסטין, אהוב ליבי פי.ג'יי בראון, סגנו ברשימתי והשחקן האהוב בהיסטוריה של המשחק, ברוס באוון.

למיאמי יש רשימה של עוד 50 שחקנים שהם עוקבים אחריהם שנה אחר שנה, דקה אחר דקה וכאשר הם יצטרכו אותם, הם יקראו להם לסגל ויציגו אותם לליגה כעוד "הפתעה".

כי מה שהרגיז אותי כל כך בליגה והמשחק הוא העובדה שצפיתי בכל מיני פרימדונות, עם הלבוש שלהם ויותר פוזה מאשר שחקן תיאטרון רחוב בוהמי בברלין של אמצע שנות השמונים. כל כך Tacky כל כך דביק, פופוליסטי וילדותי…שהכל התחיל להמאס עליי…והנה ההיפך קורה.

שחקנים בלי פוזה, בלי אגו והאמת בלי "הרבה" כסף בכיס (בהשוואה כמובן) פשוט משחקים כדורסל ומביסים ענקית אחר ענקית. בשקט ובקלות יוצאת דופן. אם אני כן נאלץ להשוות את מיאמי של היום לקבוצה או ארגון אחר, זה יהיה סן אנטוניו. עם הגישה הזאת של "אתה שחקן כדורסל" "אתה יכול בבקשה לשחק כדורסל? הכי חזק שאתה יכול? גם 48 דקות במשחק ולהקשיב להוראות בבקשה?" ושחקניי ההיט עונים "כן. אנחנו יכולים".

הם עושים את זה. כמו גברים. כמו אנשיי מקצוע. הם באים לעבוד. לא משנה כמה אתה מרוויח, לא משנה מה הנתונים שלך, לא משנה כלום. אתה שחקן כדורסל, משמע…שאתה יכול לנצח. זהו. פשוט.
לא לחייך למצלמה אם לא צריך, לא ללבוש איזה טונגה עם נוצות כדי שיצלמו אותך ותקבל עוד איזה סטיפה של שטרות מאיזה מעצב אופנה מוזר עם טעם גרוע יותר משל אנדי וורהול ולא לעשות צחוקים במסיבת עיתונאים.
ההיט מזכירים לכולם, שהמשחק הזה הוא סה"כ 5 גברים נגד חמישה גברים אחרים. זה לא מדע, לא פילוסופיה, לא אופנה, לא מוסיקה או ריקוד. כדורסל זו עבודה פיזית.

מי שמשקיע יותר, נשאר מרוכז יותר, רציני יותר, חד יותר, מנצח. לא משנה אם אתה מטר שמונים שמרוויח 700 אלף בעונה או שני מטר וחמש עשרה שמרוויח 40 מליון לעונה. שאתם עולים לפרקט, במצב של 0-0 אתם שווים אחד לשני.

הכל אפשרי. איפה שתשים את הראש, את הגוף והנפש…שם התוצאה.
התעלות הגוף, הנפש והתודעה על כל הפרמטרים והמשתנים האחרים, אשר בגדול, הם תוצר של השתאות.
רחש בחש. הייפ. התרגשות. התבוננות ומיצוב פסיכולוגי.

לחשוב שהם איבדו את הררו, השחקן השישי של השנה שעברה, את אולדיפו המקולל ושהסנטר שלהם באם הוא 9"6 ולמרות שזה מעל שני מטר בעברית, הוא אחד הנמוכים בעמדתו בליגה.

סופרלטיבים רבותיי, זה מה שכל כותב ספורט בעולם היום מחפש במגירה שלו ובדיסק הקשיח שבין אוזניו.
סופרלטיבים, לתאר את מה שמיאמי עשתה בפלייאוף הזה, לאחר הפליי-אין ההוא ואחרי עונה סדירה בינונית עד כושלת כמו שלה.
סופרלטיבים רבותיי! מה שמהווה %50 אחוז ולעיתים אף יותר בכתיבת ספורט עיתונאי!

אז הקבוצה הזו מוכיחה שאפשר לקחת גם אליפות, בלי כוכבים. שאפשר לנצח כל קבוצה בכל זמן נתון עם פחות כשרון אישי, גובה ואתלטיות. בעזרת נחישות, חיבור וכח רצון בלבד. שכל המשתנים הפיזיים, הסטטיסטיים, הכלכליים, החברתיים, השיווקיים ועוד, מתגמדים לצד המשתנים האנושיים, אשר תמיד היו ותמיד יהיו, חזקים וחשובים יותר מכל דבר אחר במשחק הכדורסל בכללותו ובשחקן הכדורסל בפרט.

כי כמו שרבים אמרו ואני רודף קטע קודם שכתבתי…
"אם אני בליגה, אני הכי טוב בעולם". הם אמרו והם צודקים. הם כולם, הכי טובים בעולם.
אתה בליגה? אתה השחקן כדורסל הכי טוב בעולם. אז אין סיבה שתפחד מאף אחד אחר.
אין סיבה שיהיו לך רגשות נחיתות. אין סיבה שיהיו לך מחסומים פסיכולוגיים או נפשיים כאשר אתה עולה על הפרקט.
אתה הכי טוב בעולם נכון? אז יאללה, תן בראש!

נגיד, זורם. *מפהק*. אז מי בעצם מחליט שמקס סטרוס פחות טוב מדריק וויט?
מי קובע שגייב ווינסנט פחות טוב מדניס שרודר או שקיילב מרטין פחות טוב מארון גורדון? מי קובע באמת?

אף אחד. זה סתם קונספציה שנמצאית אצלנו בראש שעליו מנגנים מנהליי השיווק של הליגה.
זו הזייה, פאטא-מורגנה, טעטוע, זה מוצר, ממתק שמוכרים לך עם עטיפה יפה ומושכת כאשר מתחתיו יש %90 אחוז סוכר עם צבע מאכל אדום מספר E-9 ומשמר טריות. "אוכל בריאות" הם מוכרים לך, אבל זה בתכלס ג'אנק פוד.

כמו הרבה קבוצות, כוכבים ומותגים בליגה. כמו דוראנט, כמו ג'ה מוראנט, ולא…לא חשבתי על חרוז אני סתם פדנט. המוצרים הללו לא בריאים לנו או למשחק, אך ממשיכים לדחוף אותם כי הם מוכרים. כמעט כמו שדנבר מובילה 3-0 על הלייקרס. נצחון אחד מגמר הנ.ב.א וצריכים לשמוע את ג'מאל מאריי אומר : "אנחנו מובילים 3-0 והם ממשיכים לדבר על הלייקרס…"

כי זה המוצר, שדוחפים לך, שתאכל…הוא מוכר יותר, מה זה משנה מי משחק כדורסל יותר טוב? מה זה משנה מי מנצח?
חייך למצלמה, תעשה איזה תנועה מטופשת ואיזה ריקוד עילג. יאללה! תודה!
!Cut! Roll the Credits! See you next time
כמו בהוליווד או על סט של תכנית טלוויזיה.

אז די. מקווה שזה מספיק. מקווה שמשהו ישתנה.
שהליגה תבין שהספורט עצמו הוא מה שחשוב כאן ולא הכסף.
מה שחשוב הוא למכור לילדים חלומות על גבורה, מוסר, מאמץ, נאמנות, שקדנות והתגברות על מכשולים, לא על פוזה, חומריות ושטחיות.
להחזיר את הערכים החינוכיים לספורט מנגד להיותו מוצר מצועצע להמונים.
ליצור דורות ששואפים להיות ערכיים, עמוקים ובעלי אופי…מאשר ליצנים שפשוט עושים מה שהאופנה המתחלפת מכתיבה להם.
שהעולם ייצר יותר אינדיבידואליסטים מאשר חקיינים. יותר אריות מאשר שועלים.

למכור לילדים את מקס סטרוס מאשר את ג'ה מוראנט.
למה? כי זה טוב יותר לנחלת הכלל. משפחתי יותר. ערכי יותר.
זה יצור בני אדם מאוזנים יותר, חכמים יותר ובעליי אופי וזהות אמינה וחזקה יותר.

כי איך הולך המשפט הזה נו…"לֹא כָּל הַנּוֹצֵץ זָהָב הוּא"…ואיך הולך השיר הזה נו…"נוסיף עוד קיסם למדורה"… וההוא השני…"באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש"…ואיך הולך הפתגם ההוא נו…"אש הגיהנום היא אש קרה" או "חינוך הוא לא על ידי מילוי קנקן אלא על הדלקת אש…" וההוא הפתגם ההוא נו, "דְּלֵיקוֹת גדולות מתחילות בניצוצות קטנים…"

סופרלטיבים רבותיי!!!! סופרלטיבים!!!!