1.הווריורס ניצחה כי היא מבוגרת יותר, מחושבת יותר, הלילה טובה הרבה יותר, ויש לה את האחד ואין שני לו – סטפן קרי

שלשום כתבתי כי סקרמנטו קינגס ניצחה כי היא הייתה צעירה יותר, מהירה יותר, אתלטית יותר, וטובה יותר. אני לא חוזר בי אפילו במילה אחת. הלילה – במשחק השהביעי והקובע – הווריורס הייתה מבוגרת יותר, חכמה יותר, מחושבת יותר, נסיונית יותר, ויש לב לב ונשמה של אלופה.

הווריורס הייתה שם כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות. לקינגס הייתה זו הופעה ראשונה רצינית מזה שנים והיא ניכשלה בגדול. כוכביה גד'ארון פוקס ומליק מונק זרקו בלי אחריות ממרחקים אסורים, ממצבים בלתי אפשריים, והיו מבולבלים לחלוטין כמו שאר חברי קבוצתם

ולווריורס היה את הגארד הגדול מכולם, סטפן קרי, שלא הייתי שם אותו בהר רשמור במקום מג'יק ג'ונסון, אלא לצד מג'יק ג'ונסון. הוא נתן משחק למזכרת דורות. משחק שניתן להשתמש בו כספר לימוד בכניסות לסל וקליעות 'FLOATERS' המונעות חסימה, ולרוב מהצד החלש של המגן. אני נהניתי מסלי הכניסה שלו לא פחות מהשלשות המרהיבות.

תודה ווריורס. תודה סטפן קרי.

1.הפסד ביתי צורב לניקס

*הMSG געש כמו ביטמים הטובים. הייתה אווירת פלייאוף שאף אולם ב-NBA לא מסוגל ליצור כמו המדיסון סקוור גארדן. האווירה – ש'הרגשתי אותה' אפילו דרך הטיווי, הזכירה לי את שנות ה-70 המוקדמות בגארדן, ואת שנות ה-90 עם המאבקים המרים נגד מיאמי היט, או בסיבובים הבאים נגד אינדיאנה פייסרס של רג'י מילר או שיקגו בולס עם מייקל.

*לא תאמינו לי, אבל אחד הגורמים לנצחון מיאמי היו שלושה אסיסטים לא יאומנים של קווין לאב כשהוא מוסר בשתי ידיים מסירה לאורך כל הפארקט, אחת למקס סטרוס, ושתיים לג'ימי באטלר, 3 אסיסטים מהמופלאים ביותר שהביאו להיט 6 נקודות 'מתנה'. ה-6 נקודות שבאו מהטסיסטים הללו היו ההפרש שההיט נובילו בו כל המחצית השנייה עד לנצחון.

*כשנשארו 5 דקות לסיום המשחק, ג'ימי באטלר ניכנס לסל במין סיבוב מוגזם עם רגלו הימנית בשעה שהיה פאול נגדו. הוא שכב נאנח מכאבים כשהוא מחזיק את עקבו.

*ההרגשה שלי הייתה שנפילה זו עלולה לשנות לא רק את תוצאות המשחק הזה, אלא אולי את גורל הסידרה כולה.

*אבל אחרי שתי דקות על הפארקט הוא התרומם לאיטו, צעד לקו הפאול, וקבר את שני הפאולים שהגדילו את הפרש ההיט מ-93-90 ל-95-90.

*שלשה של גייב וינסנט (הוא סיים עם 5 מ-12 מהטריי ל-20 נקודות) עשתה 100-94, הפרש שהניקס לא הצליחה לצמצם או להפוך עד הסוף המר.

*חשבתי שאפילו שבאטלר דידה אל הקו לקבוד את הצמד, הוא כנראה סבל מנקע קשה שלא יאפשר לו לחזור לסידרה. אבל הוא ביקש ממאמנו אריק ספואלסטרה להישאר על הפארקט עם צליעה ניכרת כשהוא משמש לא יותר מ-DECOY – פתיון? מין מלכודת? – כששחקנים אחרים, הרבה פחות מפורסמים וטובים ממנו, מסיימים את המשחק עם 108-101.

*מי השחקנים ששיחקו את רוב המחצית השנייה בה הניקס נשברו וההיט ניצחו? נסו אץ קייבל מרטין, גייב וינסנט, מקס סטרוס, ודנקן רובינסון. מה המשותף להם? אף אחד לא ניבחר בדראפט. ובנוסף ההיט שיחקו ללא טיילר הירו וויקטור אולדיפו הפצועים.

*אבל ייתכן שהפצוע המשמעותי ביותר הוא ג'וליוס רנדל מהניקס שלא שיחק.

.

1.ניו יורק ניקס נגד מיאמי היט – ההסטוריה חוזרת

זה לקח 23 שנה מאז הניקס הגיעו לגמר המזרח, ו-24 שנה מאז הם הגיעו לגמר ה-NBA. בשתי הפעמים הם היו צריכים לגבור על מיאמי היט כדי להגיע לשם. מאז 1997 עד 2000 שתי הקבוצות שיחקו משחקי מלחמה עד חורמה, ובכל המקרים המשחק השביעי קבע את המנצחת.

המאמן פט ריילי עזב את הניקס ב-1995 לאמן את ה…מיאמי היט, ומעשה זה הוסיף שמן למדורת המאבק בין השתיים. השיא היה אולי ב-1998 כששתי הקבוצות לא יכלו לעצור בעדן יותר ונפתח SKIRMISH שניכנס לספר הזכרונות של ה-NBA, עם התמונה ההסטורית של המאמן קטן הגוף ג'ף ואן גנדי בתוך המערבולת הזורקת אגרופים, והוא, ואן-גנדי, על הקרקע, מחזיק ברגלו של הענק אלונזו מורנינג הנאבק נגד פטריק יואינג. מזכרת עולמים.

היום לא נראה קרב כזה. ה-NBA של אז היה עולם אחר מה-NBA של היום, ואני לא יודע אם ישנה כלל 'שנאה' בין המודלים החדשים. אבל בקהל הניו יורקי והקהל של מיאמי, ומיאמי ביץ', השנאה עדיין קיימת, ןוכנראה נראת אותה כבר היום במשחק בין השתיים.

אז לניקס היו שחקנים כג'ון סטארקס, אלן יוסטון, לטרל ספריוול, קורט תומאס, אנטוני מייסון, לארי ג'ונסון ופט יואינג. למיאמי היו את טים הרדאוויי, פיג'יי בראון, ברוס בואן, דן מאירלי, ג'מל משבורן, ואלונזו מורנינג. איזה קרבות…איזו מלחמה…איזו שנאה בין שני הקלובים.

טום ת'יבודו, היום מאמן הניקס ואז עוזר מאמן לגנדי אמר הבוקר:

""The players, they're too young, some of them probably weren't even born. But for the older people that have been around, it's part of the history, it's fun. If you love competition, that's what it's all about."

אריק ספואלסטרה, שהיה אז עוזר מאמן של פט ריילי אמר:

"I don't think it matters to the locker rooms," Heat coach Erik Spoelstra, who also was an assistant back then under Riley, said. "And that's OK. Those battles were so long ago. It probably means something to the organizations, but ultimately this is about trying to accomplish something huge."

מה מחשבותי ומה הרגשתי עתה, שעתיים לפני המשחק?

בקרבות שדל אז הייתי בשנות ה-60 שלי. מעורב עד הצוואר עם הניקס שבשנת 1999, למיטב זכרוני, 7 סטודנטים שלי ל-M.A עבדו בניקס FULL-TIME כסטאז' שלהם ואני הרגשתי ממש חלק מהקבוצה. הייתי מעורב פיזית, נפשית, ורוחנית בכל מה שהיה.

היום אני מרוחק משתי הקבוצות שפעם היו מהדברים החשובים בחיי:מעורבותי בניקס כפי שהסברתי, ואח"כ במיאמי, שהייתה הקבוצה הביתית שלו משנת 2000 עד 2012. אז אני רוצה ששתיהן תנצחנה. במה תלוי הנצחון:

*מיאמי היט: האם לג'ימי באטלר נשארו עוד כמה משחקים בקנה כמו משחקי 4 ו-5 שלו נגד מילווקי?

*ניו יורק ניקס:: האם ג'וליוס רנדל הבריא לחלוטין מפציעתו?

*מיאמי היט: האם ההצלחה הגדולה בשלשות תימשך?

*ניו יורק ניקס: האם ג'יילן ברונסון יצליח להתבלט מול הגארדים הגבוהים של מיאמי, ובעיקר באטלר?

*מיאמי היט: האם באם אדאביו יצליח התקפית להשתוות לתפוקה של רנדל?

*ניו יורק ניקס: האם הם יצליחו לגבור על ההיט בזכוכיות?

מיאמי היט: האם יצליחו לגבור על הניקס בזכוכיות?