תקציר מהטייק הקודם שאירע רק לפני יומיים – פול ג'ורג' נפצע, אולי גמר את העונה גם שלו, וגם של הקליפרס והרעמים ניצחו בנקודה אחת משחק מאד צמוד.

משחק של הקליפרס, וזה אומר מושב גבוה במיוחד, חוסר אישור להיכנס ולצלם מהמגרש לפני המשחק (בניגוד למצב עם הלייקרס) ובעיקר 40% תפוסה באולם, בלחץ. עצוב, ובאלמר בעיניי צריך לעשות משהו בנידון אם הוא רוצה שהקבוצה שלו תהיה רלוונטית אבל זה מה יש.

כמה מילים על הקליפרס ומה שהיא משדרת

מה שבאמת נראה לי שחסר לקליפרס, ונדמה לי שמנהליה לא מבינים את זה בעיר שופוני כמו לוס אנג'לס, היא מיצוב של ממש. יש לה שתי אופציות – הראשונה היא להיות מזהירה, וזוהרת – glamours כמו הלייקרס, וזה אומר לשנות את הצבעים של הקבוצה למשהו קצת יותר זוהר (טורקיז מיאמי?). לנסות הביא 3-4 שחקני קולנוע מהוליווד השכנה לכל משחק, חולצות בחינם כמו שהווריורס עושים השכם והערב, ולא מקרים של מושבים כמו זה. אצל הלייקרס אין מצב שהאנשים שמשלמים כרטיס לשלוש השורות הראשונות יצטופפו כמו סרדינים בשלוש שורות, ויסתירו אחד לשני את המשחק.

זה משדר גם קמצנות וגם נואשות. ווט"פ באלמר, ווט"פ? זאת טקטיקה מעניינת ואפשרית אבל גם מסוכנת, כי זה בדיוק מה שהלייקרס עושים ולכאורה יש להם כבר מונופול.

האופציה השניה היא מצב את עצמה כחלק השני של העיר, העיר של קומפטון, ג'פרסון הייטס ואינגלווד. העיר של סקיד רואו. אתם יודעים ב YMCA שליד הבית שלי, ואני מניח שגם במתנ"סים אחרים – הקליפרס מממנים חלק גדול מפעילויות הכדורסל של הילדים (ולכן קבוצות הילדים שם משחקות עם מדים של הקליפרס, קבוצה אחת בצבע כהה והשניה בצבע בהיר) וזה יפה באמת אבל זה לא מספיק ובעיקר זה עוד פעם משחק על קהילתיות בלי שייכות של ממש, אחרי הכל, לא הציבור של מתנ"ס ע"ש משפחות קולינס וכץ הם אלו שהקליפרס צריכים. זו אותה טקטיקה של לא פה ולא שם, ומהכל יוצא ערבוב של שום דבר. מה שהקליפרס יכולים לעשות אם הם לא רוצים להיות זוהרים כמו הלייקרס זה להיות קשוחים כמו דטרויט. תביאו שחקנים "רעים", תרביצו קצת, תממנו ראפרים מתחילים ומבטיחים, תשקיעו במתנ"סים לא בסנטה מוניקה אלא בקומפטון, תביאו אלפי ילדים מהשכונות האלה באוטובוסים ממומנים. שני הצדדים האלה הם שני הצדדים של העיר לוס אנג'לס – הוליווד מחד, והגטו מאידך. סנטה מוניקה מחד וווניס ביץ' מאידך, סאות' אוף וונטורה מול נורת' אוף וונטורה, וויטייר מול whiteיר ובברלי הילס מול קומפטון – זאת הדואליות של העיר הסכיזופרנית הזאת. זאת לוס אנג'לס. ועל כך באלמר צריך לשחק. האחד או השני, אין אמצע בעיר הקיצונית הזאת. והקבוצות שרוצות לעשות אמצע נראות כמו הראמס והצ'ארג'רס ר"ל.

אבל כרגע זה נראה כאילו הקליפרס לא פה ולא שם, והתוצאה היא כאמור קרחות יציעים שבוהקות אף יותר מהקרחת של באלמר עצמו, וזה עוד מול קבוצה מסקרנת, צעירה וכזאת שנלחמת איתה ישירות על מקום בפלייאוף עם פחות מעשרה משחקים לסיום העונה.

ובואו נדבר על חולצות תלויות באולם. אני מבין את זה שהלייקרס היא יריבה, ושאתם קבוצת ספורט רצינית. באמת, הכל סבבה. אבל תראו, יש לכם חולצות תלויות , אמנם של כל מיני שחקני הוקי שבחיים לא שמעתי עליהם ושל הסטנלי קאפ, אבל בכל זאת – חולצות יש, והן לא של הקליפרס. אז אולי תכבדו את העובדה שמדובר בקריפטו ארנה, ותשימו גם חולצות של הלייקרס. האם הם באמת יריבים שלכם? מה זה, דרבי של מכבי מול הפועל תל אביב? אולימפיאקוס מול פנתנייאקוס? אינטר מול מילאן? ריאל מול אתלטיקו? לא. אתם כולה קבוצה שבמקרה חולקת בינתיים את אותו האולם עם אחת מקבוצות הספורט הכי חשובות בהיסטוריה. קצת כבוד לא יזיק, וחוסר הכבוד בעיניי משדר לא יריבות (כי פחחח. אתם לא באמת יריבים של כלום היסטורית) אלא קנאה.

אז אתם יודעים מה הקליפרס משדרת? היא משדרת בינוניות, נואשות, רצון להתרצות על כולם מבלי לרצות אף אחת. היא משדרת חוסר חמור באסטרטגיה קבוצתית ובהבנה עסקית, והמדהים הוא שכל זה בא מטייקון כמו באלמר. חבל. באמת חבל.

פרה משחק:

אבל אני כאן בעיקר בגלל שהת'אנדר היא אחת הקבוצות הכי מסקרנות עבורי העונה, והעובדה היא שכל פעם שאני מזפזפ בליג-פאס אני מגיע איכשהו אל הקבוצה הצעירה והסופר סימפטית הזאת. זאת שיש לה מיליון נכסים ובחירות דראפט אבל כמה שחקנים לא רעים בכלל כבר היום. כשלמעשה, שתי הקבוצות נמצאות עמוק בתוך הדבוקה המערבית המפורסמת של מקומות 4-12. דבוקה שבין חבריה מפרידים רק 3.5 משחקים, או במילים אחרות – המשחק הזה קריטי לכולם, אבל בשקט בשקט אני בעד הת'אנדר, כמובן שהכדורסל שלה הרבה יותר יפה, הרבה פחות אינדבדואלי ושיש בה שחקנים מרגשים באמת (שג"א כמובן. גידי שהוא באמת מוסר בחסד עליון, הג' ווליאמס השמנמוך יותר וגם השמנמוך השני, גוץ בשם לוגוונץ).

לפני המשחק, הדבר הכי מעניין היה אימון הקליעות של צ'ט הולמגרן. שבחיי מזכיר כל כך את קטש בפנים, במבנה הגוף ואפילו קצת בתנועות, אבל עם 25 ס"מ עודפים. יש לו קליעה נקיה מאד, ואני באמת מאמין שאם הוא יהיה בריא הוא יהיה שחקן רציני מאד בליגה. אבל כידוע, אם נחיה גם נראה.

2-גארדים: גארדים שאוהבים סלים של 2 נקודות (או באנגלית: THE BREAD AND BUTTER 2 GUARDS)

זה נושא שרציתי לכתוב עליו מזמן, ונדמה לי שגם מגיעה לו כתבה יותר רצינית ו "סטטיסטית" (ואולי גם אכתוב אותה, אבל אני באמצע כתבה אנליטית אחרת שלוקחת לי ימבה זמן לאסוף נתונים). אבל שג"א הוא מקרה בוחן מעניין ואני רוצה להתחיל ממנו. בשלוש העונות הקודמות הוא זרק 3.6 שלשות למשחק באחוזים בינוניים, ואז 4.9 שלשות למשחק (באחוזים הכי טובים של בקריירה, 42%) ושנה שעברה אף הגדיל לעשות וזרק 5.3 שלשות למשחק אבל בשלושים אחוז רעים. ואז הוא אמר לעצמו כוס אמק….

….כוס אמק – אני מהיר, חזק וחתולי, אני יכול להגיע לסל מתי שאני רוצה ויש לי ג'אמפ שוט מחצי מרחק שאשכרה מזכיר את זה של ג'ורדן. אז למה לעזאזל אני זורק מהשלוש אם אני יכול לקלוע מתי שאני רוצה מ-2? אמר ועשה. שג"א זורק השנה רק 2.5 זריקות מהשלוש אבל גם 18 (!!) זריקות מה-2 למשחק שאותן הוא קולע באחוזים פנומנליים, והנה תראו מה זה – 31.4 נקודות למשחק הבחור עושה בקבוצה שאמורה לעשות לפחות פליי אין. תותח על לשחקן שכבר היה די תותחי עוד קודם, והכל מה-2.

והוא לא התחיל עם זה. קוואי אמנם כזה בקטנה (כלומר, קולע הרבה יחסית מה-2, אבל עדיין זורק לא מעט מהשלוש, פשוט פחות משחקנים כמו טייטום או חברו הפצוע לקבוצה, העונה לשם פול ג'ורג'). אבל תחשבו על דמאר דרוזן (שאמנם מדי פעם זורק השנה מהשלוש בהצלחה, אבל הלחם והחמאה שלו הם לגמרי ה-2) שנמצא כבר עשור ורבע בליגה והוא ללא ספק אחד מעשרת הסקנד גארדים הגדולים של המילניום, ותחשבו על דווין ווייד, שמעולם לא פיתח יכולת קליעה מהשלוש, ובכל זאת, הוא פאקינג דווין ווייד, ותחשבו על ממשיך דרכו במיאמי, אחד ג'ימי באטלר שהוא קלעי 2 נפלא, מקרוב ואולי אפילו יותר מכך מחצי מרחק, אבל קלעי שלשות הוא לא.

אני בכלל חושב שהשלוש צריך להיות רק עוד כלי בארסנל של כל שחקן (ולא, אתם לא תשאירו את שג"א או את דרוזן לבד מהשלוש כמו שתעשו לבן סימונס, AKA שחקן הליגה האוסטרלית בעונה הבאה) אבל אם אתה יותר טוב משמעותית מהשתיים, אז תשתמש בכלי הזה הרבה הרבה יותר .תשאיר את האיום מהשלוש כדי ששומרים לא יתנו לך מטר ובכך די. לא צריך יותר.

שג"א, דרוזן, באטלר, עושים לי טוב על הלב במשחק שבו השלשה הפכה להיות חזות הכל. הם שחקני על כי הם מצליחים ליצור נקודות בלי בעיה בכלל ובצרורות, גם בלי קליעה של ממש מהשלוש. אני חושב שזה רומנטי ומקסים ומזכיר לי תקופות כדורסל מעניינות בהרבה מאשר החד גוניות שקיימת היום. הלוואי והיו עוד שג"אים, דרוזנים ובאטלרים בליגה. מעניין אם עוד יהיו.

(ושום מילה על ווסטברוק)

אה, רגע יש גם משחק

היום, בניגוד ליום ראשון אני קצת מעורב רגשית כי אני באמת אוהב את הת'אנדר השנה, כך שבגדול אפשר לומר שמאד נהניתי מהמשחק הצמוד עד לשליש האחרון של הרבע השלישי הזה שהפך להיות בלואו אאוט שאין דברים כאלה לקבוצה הביתית . בכל מקרה, בקליפרס היה קוואי שהיה אדיר ברבע הראשון (15 נק') וכלום ברבע השני ואז עוד פעם אדיר ברבע השלישי (15 נק') ואז לא נצרך ברבע האחרון. למרות שהאמת היא שבשיאו (שמגיע פעם בעשרה משחקים) הוא אולי השחקן הטוב בעולם. היה את ווסטברוק (24 נק') שעם כל השנאה של כולם אליו הוא שחקן שמרגש אותי כי הוא שונה מהשטאנץ וימותו הקנאים. תנו לי עוד אלף ווסטברוקים וקחו ממני את כל שחקני השטאנץ. היה את היילנד (14 נק') שנעלם בקליפרס למעמקי הספסל, אבל היום שיחק והיה חלק אינטגרלי מהניצחון הביתי. היה את באטום (12 נק') שקלע בדיוק את השלשות שגמרו את המשחק (אולי ה MVP לצד קוואי כמובן).

והיה גם את אוקלהומה שנדמה שהיא קבוצה עם רוטציה של 40 שחקנים חביבים (ועוד בלי תאומי הראמן – פוקשבסקי והולמגרן) ובעיקר שג"א אחד יחיד ומיוחד (30 נק' ב 27 דקות) וגידי (18 נק') שהוא לכל הפחות אחד ויחיד גם אם לא מיוחד ואת ג'יי דאב (18 נק') שהוא אולי מיוחד אבל בטח לא אחד ויחיד ויעיד על כך תאומו לקבוצה, ג'יי-וויל. ואז פתאום עם בערך 4 דקות לסיום הרבע השלישי כולם נעלמו ונשארה רק קבוצה אחת על המגרש. קורה. את שלהם הם עשו לכאורה שלשום. וכך שכל הייחוד הזה נגמר בסוף הרבע השלישי כשהקליפרס התחילו לקלוע את כל השלשות שלהם (כולל את אלו של ווסטברוק) ואוקייסי התחילו להחטיא את כל השלשות שלהם.

ובכל מקרה, היה ניצחון של הקליפרס 105-127 בצעד חשוב לנסות להימנע מהפליי-אין. יפה להם. וכשלון של אוקייסי להצטרף לדבוקה הגבוהה יותר במקומות 4-12 ולעשות צעד להבטיח לפחות פליי-אין. חבל אבל זה עוד יקרה בקרוב, אוקייסי תהיה גדולה.