בחירות סוף העונה לפני שהיא מתחילה – רוקי העונה

1. אנטוני דייויס – ניו אורלינס הורנטס

כל כך הרבה ניכתב על אנטונינ דייויס, שכולם שוכחים שהכל היא…האמת לאמיתה. הוא אתלט כל כך מיוחד במינו שלהרבה מומחי כדורסל יעני, הוא נראה קצת פלגמט. גמלוני. רזה מדי. גפיים ארוכות מדי, כמו הבובה המנופחת שמשאבה חשמלית דוחפת אליה אוויר והיא מתנועעת ברוח לכל הנכיוונים באופן רנדומלי, כזו שכל בעל מוסך מכוניות המכבד את עצמו רוצה שתתנופף בכניסה למוסך. בגלל שהוא רק 10'6 כבר שמעתי רינונים בשאלון של אלי לס כאילו הוא לא יתפתח למה שקיוו וציפו. אז אני אומצר לכם שמאז לברון ג'יימס לא הגיע רוקי וורסטילי כזה לליגה. אבל בעוד שלברון ניראה בן 35 כשהגיע בן 18 והיה לו גוף של בן 28, אנטוני בן ה-19 נראה בן 16, וגופו נראה כמו…כמו…כמו איטרייה במרק. הדבר המוזר הזה הוא ריבאונדר נהדר וחוסם בעל טיימינג ומיקום ברמה שהיא בלתי נלמדת. רק לשחקנים הנקראים ביל ראסל היה טאץ' כזה בחסימה, וטיימינג כזה בניתור. דייויס גבוה מראסל, בעל מוטות ארוכות יותר, ובעוד 15 שנים הוא ייחשב כחוסם הטוב בהסטוריה, ואחד מטובי הריבאונדרים. ה-10-.4 ריב' וה-4.7 חסימות בשנתו בקנטקי נתנו סימן לבאות.

2. מייקאל קיד-גילכריסט

קיד גילכריסט הוא השחקן הטופנציאלי הגדול בכל הדראפט. יש לו גוף כאילו נבנה על פי תבנית בגן העדן של ההופס ע"י הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. המבנה שלו לא יכול להיות מושלם יותר. לפני כמה ימים עמדתי מולו בחדר ההלבשה, הוא ערום וערייה לפני, גוף של הרקולס, אבל הרקולס גבוה יותר מהאורגינל, ויותר סימטרי מהפסל של מיכאנג'לו. כל דבר פיזיקלי ואנטוני בו מושלם, וכן ריצתו, ניתורו, והשקעת כוחו לפי עקרון 'SUMMATION OF FOTRCES". אבל כשאתה רואה את הג'אמפ שלו, השלמות נעלמת. הוא שחקן מצויין אך כשאתה שובר את משחקו לחלקים, כל חלק חייב תיקון. למזלו – ולמזל הבובקאטס – אין דבר במשחקו שלא ניתן לתקן. מצד שני ישנן לו מעלות שלשחקנים אחרים אין, ואלה מעלות שאין ללמדן: רצון בלתי נלאה לנצח. הגנה בפרימטר שלבטח אין לאף רוקי אחר, ורק למתי מעט – ספור אותם בחמש אצבעות – בכל הליגה יש. כניסה לסל וןהטבעת כדור בשוקת שאין מעצור בפניה. דינמיות בלתי פוסקת. כן, יש בוגר מסויים במשחקו, אבל כשהבוסר יהפוך לפרי בשל, יש לבובקאטס אול-סטאר בטוח.

3.בראדלי ביל – וושינגטון ויזרדס

ברדלי ביל רחוק מלהיות הפרוטוטייפ של השוטינג גארד הרגיל ב-NBA, וזה אולי מה שעושה ממנו כל כך מיוחד, וזה מה שנותן לו סכוי לשטוף את הליגה כמו סערת צונמי. מה שחסר לו באתלטיות, הוא משלים בהסתגלות. הוא יכול לשחק חצי מגרש, מגרש שלם, לוחצת, אזורית, ולשחק נגד חצי מגרש, מגרש שלם, לוחצת, אזורית. המילה המגדירה אותו טוב יותר מכל מילה אחרת היא וורסטויליות. הוא השחקן הוורסיטלי ביותר שהגיע לליגה בשנים האחרונות, המסוגל להפציץ עם ג'אמפ רצחני או לשחק פוינט גארד – רק תבקש. הוא שחקן של מאמן האוהב להתאמן, ובעל אתיקת עבודה שאתה לא מוצא הרבה אצל שחקנים בגילו. הוא גם מגן מצויין.

4. דמיאן לילארד – פורטלנד טריילבלייזרס

כשדמיאן הגיע מוובר סטייט הקטנה – לא כל כך קטנה במספר הסטודנטים, 27,000, אבל קטנה במוניטין ובמסורת ספורט – היו סימני שאלה רבים בקשר לכמה הצעיר יוכל להסתגל למשחק עם הילדות הגדולות. כל הספקות הפכו לשירי הלל כשהצעיר נתן ליגת קיץ לתפארה, עם תואר MVP ופרס של 25 גדולים כתוספת לקניית פופקורן. עתה על הצעיר הזה שהיה אלמוני כמו וואדי נוריאגיידה במדבר סיני, הוטלה המשימה להוציא נאת הפורטלנד טריילבלייזרס מהפאנק בו היא נמצאית כבר כמה שנים. החשש עליו היה שהוא SELFISH מדי כי זה היה המשחק היחיד שידע בוובר סטייט. בקיץ הוא ביטל את החששות הטפשיות הללו עם 5.8 אסיסטים, והמסקנה שהיתה מתבקשת מאליה עוד לפני, שמה שעשה אותו 'סלפיש' בוובר סטייט היה חוסר שחקנים טובים סביבו.

5. ג'ונאס וולאנשיונאס – טורונטו רפטורס

השחקן שסוף-סוף יתן לטורונטו נוכחות בצבע, במקום הג'אמפ שוטים של אנדריאה ברגנני. לאירופאי הזה יש טאץ' יוצא מין הכלל עם הכדור, דבר לא רגיל עם גבוהים כמוהו. הוא ריבאונדר לוחם, וחוסם טוב, אבל הדברים שהצטיין בהם באירופה עלולים להתהפך כאן בגלל משקל הזבוב שלו. במקרה שלו הדבר החשוב ביותר לפתח זה נפח. אבל לא נפח של שומן, אלא נפח של שרירים.