1. אנדי הרטיג קורע את בלוטת הפנקריאס, ויכול היה למות, בשעה שאני מרצה ביומכניקה

את המילגות חילקתי ליזהר נוז'יק (מילגת לימודים מלאה), מריו אסאד (מלאה) והשלמתי את החסר מ-FINANCIAL AID לאחרים שהיו מילגות לימודים, מגורים, וכלכלה כמעט מושלמות.

העונה התחילה עם בעייה: יש לי את ביל פיליפס (אחרי אדלפי, כמה שנים כשוער מקצועני באירלנד) שהוא שוער א+, ואנדי הרטיג השוער היהודי שחיכה שנתיים להיות שוער של אדלפי, אבל תמיד עם המילה שלי שהוא יצטרך להיאבק על מעמד השוער הראשון עם השוער שאני אגייס כשיוג'ין דושטו המצויין יסיים את לימודיו (ומיד הפך לשוער מקצועני בקליפורניה).

אנדי תמיד אמר לי 'FAIR ENOUGH'. אני אהבתי את אנדי: תמיד מחייך, תמיד הרוח החייה של הקבוצה, חבר של כולם (ותלמיד מצויין). אני אמרתי לו דוגרי שהוא השוער המתחיל וזה שלו לאבד.

ואז כמובן היה המשחק נגד נבחרת העולם כשכל השחקנים – והדובר שלהם היה נימי – ביקשו ממני ש"אל תגלה על המשחק לאנדי", ואנדי הופיע למשחק עם אמו, אבל משום מה לא ירדו למגרש לחצוב אותי על המעשה שעשיתי. (חובה להזכיר: לפני 9 שנים אדלפי חגגה 40 שנה לאליפות שלנו בדיביזיה 2. רוב השחקנים הופיעו למאורע. אחרי כמה כוסות יין ובירה אנדי תופס אותי בקצה הבאר ואומר לי: "מל, לפני 20 שנה אימנתי כדורגל TRAVELING TEAM (רמה די גבוהה בנוער ועד גיל 19) ואני הייתי עושה בדיוק מה שאתה עשית בזמנו עם נבחרת העולם!". חייכתי ואמרתי לו "תודה. אבן ירדה לי עכשיו מהלב כי שנים על גבי שנים הייתי נזכר במה שהיה ולא מרגיש טוב בנידון". הוא מחבק אותי ואומר, :שכח מזה דוק. גם אני לא הייתי רוצה שוער כמוני נגד אדו ובקנבאוור…"

כשהפרה סיסון התחיל בקשתי מהשחקנים – ללא ידיעת אנדי – לא להזכיר את המשחק. היה ואיננו. הוא התאמן עם בילי עם אייב, וכששיחקנו לבן נגד כחול, ולבן הייתה הקבוצה הראשונה אנדי היה עם הלבנים.

משחק אימון ראשון נגד פרינסטון. אנדי בשער. כעבור 15 דקות הוא עולה לתפוס כדור מקרן, משמיט אותו מידיו, ופרינסטון כובשת. כעבור 10 או 15 דקות כדור קדמי גבוה כשמגיני אדלפי מנסים להדוף וחלוצי פרינסטון שועטים להשיג ולהפריע, ואנדי מתבלבל עם מקום הקפצת הכדור ליד קו ה-16,

והכדור מקפץ ומתגלגל לשער. 2-0. לפני החצי ערבובייה לפני השער. שחקן פרימסטון בועט, אנדי חוטף גם את הכדור וכנראה גם בעיטה בבטנו, הכדור נשמט מידיו, ו-3-0. אני מחליט בלבי לתת לאנדי לסיים את החצי ואז להכניס את בילי פיליפס.

נישארו 10 דקות לחצי. אנחנו מפגרים 3-0, ואנדי מרים יד ימין כשיד שמאל מחזיקה בבטנו ומבקש החלפה. אני – כמו כולם – חשבכנו שהבטן היא תרוץ וזאת למעשה ההודעה של אנדי שהוא מפנה מקומו בשער לשוער מס' 1 בילי פיליפס.

הפסדנו את המשחק 3-2. אז כבר נסענו למשחקים עם שני VANS לנוסעים עם שני נהגים של החברה. אני נהגתי במכונית הפרטית שלי כי הייתי חייב למהר ללמד את הקורס ב-GRADUATE SCHOOL ב-20:00. באמצע ההרצאה שוטר מ-SECURITY ניכנס לכתה ואומר לי שמחכה לי שיחה חשובה במשרד (הכל היה בבניין לחנ"ג ופיזיולוגיה של המאמץ). על הטלפון אמו של אנדי.

"ד"ר לס, רציתי שתדע שאנדי יצא לפני שעה קלה מחדר הניתוחים. במשחק הוא קיבל חבטה בבטן ונגרמה לו קריעה בבלוטת הפנקריאס. הוא היה בר מזל שחבריו והוא ב-VAN החליטו לעצור בבית החולים 'סיינט פרנציס' על סאות'רן סטייט םרקוויי, והמנתח אמר שהיה מזל גדול שעצרו כי לאנדי היה שטף דם פנימי רציני. "הוא יכול היה למות אם לא עצרו ב-EMERGENCY".

הייתי המום. אמרתי לה שלא היה לי מושג כי אנדי לא התלונן בפני כלל וכלל מלבד לבקש לנוח כי כואבת לו הבטן.

יא אללה איזה מזל. אני הייתי בטוח כמו כל השחקנים שאנדי היה נבוך משלושת הגולים באשמתו הישירה והוא ביים פציעה.

'ביום' שיכול היה להסתיים במוות.

טוב. זה הסוף על אנדי. הוא חזר לקבוצה אחרי כחודש, בילי היה השוער, ואת אנדי הכנסתי בכל הזדמנות שהנצחון או ההפסד היו חתומים.

לאושרי הגדול בילי פיליפס נפצע במרפק במשחק הנצחון על סיינט פרנציס 1-2, ואנדי היה השוער במשחק הבא נגד הרטוויק – תמיד הרטוויק – והוא היה אחראי יותר מכל אחד אחר על משחק התיקו 1-1 עם שלוש הצלות מצויינות. אנדי חייך מפה לפה אחרי המשחק. כל השחקנים חיבקו אותו. משחק שהחזיר לו הרבה מהגאווה.

עונת 1976

הקבוצה שלי, על הנייר, הייתה הטובה ביותר שהייתה לי אי-פעם: בילי פיליפס בשער. רון שניידר הסוויפר. תום לנג המגן השמאלי, פיליפ פדייה הסטופר, ונימי דרייפוס המגן הימני. במרכז השדה שי פרויליק, ישראל גולדשטיין, ויזהר נוז'יק – על טהרת הישראלים. בהתקפה רוני אטנזיו משמאל, צ'ארלי אודונל חלוץ מרכזי – סטרייקר – וטוני פרסקוט מימין. מחליפים היו קרלוס קרלינג, מריו אסאד, ברני רוהליג, ומייק דהלטורה.

ישראל גולדשטיין הגיע לאדלפי ישר מהפועל ת"א. אני לא בטוח עד היום מה גרם לו להגיע. הוא בא לשנה ונעלם. שיחק אולי 5-6 משחקים עבור אדלפי ב-1976, היה מצויין, ואז תמיד נעלם לי. הוא נהג להגיע לביתי ולדבר שעות עם גייל שישנה לה מין יכולת מיוחדת להקשיב, לכאוב ממש ובלי הצגות את כאב האורח, ותמיד לבוא עם הצעות ורעיוניות שבמקרים רבים עזרו. ישראל סבל מדכאון קשה. אני לא פסיכולוג אבל כשחזר ארצה חשבתי שאולי הוא הגיע לארה"ב כמפלט. אולי הוא חשב שהדיפרסיה תיעלם מסוג של 'משנה מקום משנה מזל'. אבל הדכאונות לא עזבו אותו.במשחקי הפלייאוף שלנו הוא לא שיחק. מין התקררות או מי יודע מה.

הוא חזר ארצה. שמעתי שהוא נישא ועבד בחשבונאות. הוא הלך לעולמו בגיל צעיר, כמה שנים אחרי אדלפי. אהבתי אותו. חבל שלא הייתה לי הזדמנות טובה יותר להתקרב אליו. ככה זה כשאתה לחוץ בין הוראה, מחקר, אימון כדורגל, הרצת המחקר ב-HUMAN RESOURCES CENTER, וכותב מאמרי ספורט לעתוני ישראל.

ניסיתי לארגן לנו לוח משחקים בינוני-פלוס עד קשה אבל אף קבוצה מדיביזיה 1 שלא הייתה כבר בסקד'ול שלנו הסכימה לשחק נגדנו. לאדלפי יצא שם של 'קבוצה פנטסטית', ומלבד אונ' וירג'יניה, אוניברסיטת קונטיקוט ('יוקון) והאווארד – כולן במשחקי חוץ – לא הצלחתי לארגן שום קבוצה חדשה. למזלנו הרטוויק, NYU, LIU, וסיינט פרנציס היו כולן בדיביזיה הראשונה ובכך מלאנו את החובה לשחק לפחות חצי ממשחקינו נגד קבוצות דיביזיה ראשונה כדי להיות QUALIFIED לפלייאוף.

התחלנו במצחון ענק של 3-0 במשחק חוץ נגד וירג'יניה, אחת הטובות מסורתית בכדורגל ב-DIV 1 (גם בכדורסל, אגב). היה זה משחק נפלא שלנו. נהניתי לראות את שחקני משחקים ממש, אבל ממש כמו BIG-TIME SOCCER: לא מאיצים. מהירות רק כשצריך ובהפסקות. אחזקת כדור בטוחה, חילופי מקום, ממש TOTAL SOCCER. טוני פרסקוט היה נפלא וכבש שני שערים בכדורי ראש. אני ראיתי מעט שחקנים – חובבים או מקצוענים – עם משחק הראש הנפלא של פרסקוט. הוא היה גם מהיר ביותר, מריח שערים, ובעל יכולת ציפייה וקריאת משחק מעולה ביותר.

הייתה לו בעייה: הראש שלו היה דפוק.

לא הצלחתי לדובב אותו. לעולם לא ידעתי אם הוא בא או הולך. קבעתי איתו פגישות והוא לעולם לא הופיע. רציתי לדעת היכן הוא מתגורר, מה המייג'ור שלו באוניברסיטה, וסתם לנסות לקשקש איתו כמה מילים. הוא תמיד היה אטום ואני מסופק אם בשנתיים שלו תחתי ותחת אייב, עוזר המאמן,באדלפיי דברנו איתו יותר מ-100 מילים. הווה אומר, אני כן דברתי. הוא או שלא ענה, או ענה 'כן' או 'לא', או שאמר "I AIN'T UNDERSTAND YOU". כיצד מצאתי אותו וכיצד הבאתי אותו לקבוצה? אני לא זוכר. אולי אייב זוכר.

היה עוד טיפוס בקבוצה: פיליפ פדייה. שחקן גבוה, בנוי למופת. חזק, מהיר, אתלט מצויין. שמעתי עליו ניסים ונפלאות והתקשרתי למאמנו. היו לו הצעות מטובות המכללות והוא אך פעם לא הצליח להסביר לי מדוע בחר באדלפי. ז"א הוא היה אולי מצליח להסביר, אבל הוא אף פעם לא דיבר אתי. מין 'ברוגז' מוזר. מה שהתברר לי יותר ויותר היה שהוא מיליטנט שונא לבנים, שונא אותי, ושונא את כל הישראלים בקבוצה.

היה לי בקבוצה עוד שחור, שאחיו היה ראש המחלקה באדלפי ל-BLACK STUDIES, וונת'וורת' וילסון. עוד מיליטנט עם קבלות.

במשחק נגד האוארד השחורים שם הכירו את טוני פרסקוט וניסו להשפילו כל המשחק. הוא הבקיע שער, אחד היפים שראיתי כשהוא מתרומם 20-30 ס"מ מעל ידיו המורמות של השוער, ונוגח פגז אל תוך השער. ניצחנו 2-0. הרייטינג שלנו היה מס' 5 בדיביזיה ה-1, ואז הרייטינג כבר היה מופרד לפי דיביזיות. משך כל העונה הסתובבנו מ-5 עד 8. גבוה מ-5 לא היינו אף פעם ואני בטוח שחוסר ה-PUSH המחלט מטעם אדלפי היה גורם חשוב בכך. רון בייזל, אתלטיק דירקטור שחור אף הוא, לא נקף אצבע בקשר לקבוצת הכדורגל. הייתה לו את קבוצת האתלטים שלו שהתחרתה, וניצחה לעתים באליפויות מכללות במקצועות הריצה 100 עד 400, והכדורגל לקח ממנו יותר מדי אנרגיה, ו…דיו בעתוני לונג איילנד והעיר ניו יורק.

אחרי האוארד יצאנו 1-1 נגד יוקון, שכבשה שער בעשר השניות האחרוניות. יוקון עשתה חילוף והכניסה ארבעה שחקנים גבוהים לבעיטת הקרן האחרונה. תמונות מהמגרש מוכיחות מה שראינו: 13-14 שחקני יוקון ברחבה. השופטים נעלמו מיד עם שריקת הסיום. לא היה עם מי לדבר. ישראל גולדשטיין אמר לי שהוא לא ראה דבר כזה בכל חייו ככדורגלן.

המשכנו בששה נצחונות, בינהם 0-8 נגד אונ' פראט החזקה, ו-1-7 נגד CW POST – השלוחה של LIU בלונג איילנד. ואז באה הרטוויק לאדלפי, היריבה הקשה ביותר שלנו. 1-1 מעצבן. האיצטדיון היה מלא עד אפס מקום. אפילו הניו יורק טיימס כתב על המשחק.

אנחנו מקום 5 בדיביזיה הראשונה ונחשבים כטופ של קבוצה. השם של אדלפי מתפרסם בכל שלוחות הכדורגל של ארצות הברית.

אני הולך לישון שינה מתוקה. אנחנו 1-2-9 ואני מרגיש טוב, אם כי עייף מאד.

למחרת אני מגיע לבניין המחלקה לחינוך גופני שם נמצאת גם הביומכניקה, ואני רואה פרצופים שתמיד הם "היי דוק", או "היי מל", או "היי קוץ'" ומשהו לא נראה לי טבעי. אני ניגש לתיבת המכתבים שלי שם נמצא הדואר – אני מקבל כבר מכתבים ממקומות שונים בעולם בקשר למילגה באדלפי – ובין המכתבים העתון השבועי של אדלפי הנקרא DEPHIAN. אני מסתכל על עמוד השער ועיני חושכות. עמוד שלם, לבן, ובו כתוב באותיות של קידוש לבנה:

LESS IS A RACIST

איש לא הזהיר אותי. איש לא פנה אלי. איש לא חקר אם יש אמת בדבר. איש לא בדק. בעמוד השני היה כתוב מ"שחקנים שלא מוכנים בינתיים לזהות את עצמם" שקוץ' לס מעדיף את השחקנים הלבנים בקבוצה, ובעיקר את הישראלים, מעלה בעיקר קבוצה 'לבנה', ו'מסדר חוזים מקצועניים רק לשחקנים הלבנים בקבוצה". תיארו כמה מקרים בהם החלפתי בעת המשחק שחורים בלבנים פחות טובים, ועוד, ועוד, ועוד.

החלטתי באותו רגע שאני לא מגיב, לא מדבר על כך, לא מצלצל לנשיא האוניברסיטה, לא מדבר עם רון בייזל, ולא פונה לעתון עם שאלה כיצד הם מעיזים להכפיש ככה מאמן שהביא לאדלפי את האליפות הלאומית הראשונה שלה בכל מקצוע ספורט, בלי לבדוק ובלי לשמוע את דעתו.

ידעתי על בטוח שהכל התחיל עם פדייה וטוני פרסקוט בעזרת וילסון, ואולי אפילו הכל נעשה בקואורדינציה עם אחיו של וילסון – מנהל המחלקה ל="BLACK STUDIES" שהיה ידוע בדעותיו הקיצוניות (שנים אחרי, אגב, הוא אמר לי שלא הייתה לו יד בדבר, והוא אמר לי שלהיפך, הוא ניסה לעצור מבעדם). לא ידעתי אז אם שחקנים שחורים אחרים בקבוצה כמו קרלוס קרלינג, ושחורים בהירים כמייק דה-להטורה היו שותפים לדבר. דבר אחד כן היה ברור: אדלפי הייתה קבוצה 'לבנה' יותר מהממוצע, וזה בגלל שהאמנתי בישראלים והעדפתי אותם. הישראלים כולם הסתדרו מיד בעבודות באל-על, ובבטחון על מוסדות ישראלים, וכמובן כל מיני פוזות אחרות – לימודי עברית בבתי כנסת, ייבוא מוצרים מישראל ומכירתם בשוקי פשפשים, חניית מכוניות שרד בחתונות של מיליונרים, ומה לא. לישראלי נתתי מילגת לימודים בלבד, ותוך שבועיים הוא בד"כ היה מסודר. היה עוד יתרון עם הישראלים: הם מבוגרים מהאמריקאים ב-3-4 שנים בגלל הצבא, והם היו – כמעט בכל המקרים – השחקנים הטובים ביותר שלי. וכמובן אנחנו מבינים אחד את השני.

אני החלטתי שאני לא שואל, לא בודק, לא מתלונן, לא מזכיר – – פשוט ממשיך להרצות, לאמן, לעסוק במחקר, ולפרסם כאילו לא קרה דבר עם "לס הוא גזען". זה הרג את אלה שגרמו לכל הבלגן. הנאשם שותק, לא מכחיש, לא מאשר, לא בודק. פשוט עובר לסדר היום כאילו לא קרה דבר.

לאימון של אותו יום הגיעו כולם בדחילו ורחימו. רק הישראלים ניגשו אלי עם 'אני לא מאמין', או 'אני יודע מי אחראי לכך'. כשהיה לי רגע בודד עם נימי בקשתי ממנו שכל הישראלים יקפצו לביתי (אז גרתי 3 בלוקים מהאוניברסיטה) כל אחד בניפרד אחרי האימון כי אני רוצה לדבר איתם.

האימון היה מוזר. פדייה וטוני לא הסתכלו עלי ולא התקרבו אלי. דברתי על המשחק הבא נגד FDU (פרלי דיקנסון יוניברסיטי, מכללה חזקה מאד בכדורגל השוכנת בניו ג'רסי ממש מעבר גשר ג'ורג' וושינגטון, והיא יריבה מסורתית של אדלפי). העליתי בדיוק את אותו הרכב של המשחק האחרון.

מה קרה?

הפסדנו 2-1. לא הוצאתי מילה משך המשחק או אחריו, אבל ממש הרגשתי שהישראלים משחקים ללא כל התלהבות, וישראל גולדשטיין טען שכואב לו הגרון והוא התלבש למשחק אך אמר לי שהוא לא משחק. העליתי ישראלי אחר במקומו – מריו אסאד. לא ידעתי אז ואני לא יודע עד היום אם הוא היה חלק מ-"מנחם הוא גזען". (אגב, אני מסוגל להתלוצץ לפעמים, אבל בתוכי אני לא גזען, ובטוח לא כמאמן: רק תביאו לי אחד כמו פלה ותראו איזה גזען אני. כל מה שאי פעם רציתי כמאמן זה לנצח, ואני לא מכחיש עובדה זאת, אם כי אולי לפעמים רציתי לנצח יותר מדי ופגעתי בשחקנים שלדעתי לא עזרו לאדלפי מספיק במשחק זה או אחר. אבל 'גזעי'? מה עניין שמיטה להר סיני?

כשהישראלים הגיעו לביתי (כולם היו שם מלבד מריו, שכולנו חשבנו שאולי מוטב בלעדו). אמרתי להם שאני לא מתכונן להגיב בכלל על מה שקרה, אבל אמרתי להם שמאז שעלינו לדיביזיה הראשונה וגברנו על האוארד כאילו שנכבתה קצת האש שבערה בי, ואני ממילא חשבתי להתפטר, ולהשקיע את כל מאמצי בהשגת ה-FULL PROFESSORSHIP. אבל אמרתי להם גם שלא אתפטר בסיום העונה כדי לא לתת לפדייה ופרסקוט – והאחרים – את התענוג לחשוב שהם גרמו לפיטורי. אמרתי להם ש-1977 תהיה העונה האחרונה שלי, אבל בקשתי שלא ידברו על כך בינתיים.

אגב, מישהו מהישראלים אמר שהוא הרגיש במשחקים האחרונים שפדייה מחפש רק את פרסקוט והאחרים די הסכימו. אני מודה שאני לא חשתי בזאת, אבל אני לא שחקן על המגרש. סיימנו את העונה 3-2-12, ומיקום ראשון לפלייאוף בניו יורק.

אנחנו נגד סן פרנציס, שניצחנו משך העונה 1-2. שלטנו על כל המגרש אבל לא הצלחנו לכבוש שער.

8 דקות לסיום פנדל לטובתנו.

הבועט של אדלפי – כשהוא משחק – הוא קרלוס קרלינג. רוני אטנזיו מנפנף ידיו, 'אני!!! אני!!!'. לרוני שמאלית אדירה. הוא סניור. הוא ניצח לנו משחקים רבים. קרלוס הוא סופומור, שחקן נמוך וצנום, ביישן, מופנם, אבל שחקן מצויין, מדוייק, ופיקח. באותו רגע עשיתי את השגיאה הגדולה ביותר שלי כמאמן: קראתי לקרלוס, "רוני יבעט". אני למעשה ראיתי מין הקלה בהבעת פניו של קרלוס. צעקתי לרון, "אתה לוקח את הפנדל", ואז הוספתי, "PICK A CORNER".

רוני, כגדול, וכפי שראה בטלוויזיה, שם את הכדור על הנקודה הלבנה, מצביע במין חיוך על הקורה הימנית, מגיע בריצה לכדור, ויורה פגז שעף 5 מטרים מעל השער.

בדקה ה-89 סן פרנציס כובשת שער. סוף העונה של אדלפי.

עונת 1977

אמרתי לשחקני הישראלים שניגמר לי. ממש, אבל ממש לא בא לי להמשיך. הם מבינים אותי ואומרים, "אבל אם תשנה את דעתך אנחנו עדיין כאן".

אני יודע. רק ישראל גולשטיין איננו (למרות שהוא בתמונה…). התבקשתי גם ע"י רון בייזל שאשאר עוד עונה כדי להכניס את בוב מונטגומרי – שחקן הקבוצה לשעבר – לעניינים כעוזר מאמן. הוא קיבל עבודה כעוזר ל-A.D והכדורגל היה להשלמת משכורתו. אייב רייס הנאמן חייב היה לעזוב. בדיעבד כואב לי שלא עזבתי עם אייב, אבל זה חלב שנישפך.

אני בקושי אימנתי. הטלתי את רוב העבודה על בוב מונטגומרי, שחקני לשעבר. גם לא דאגתי להוסיף משחקים וכמה קבוצות DROPPED US כי נמאס להם להפסיד לאדלפי. יצאנו בתיקו נגד יוקון ונגד הרטוויק. הפסדנו להאוארד 4-3. ניצחנו את כל השאר. בפלייאוף ניצחנו את NYU עם 0-6 חלק, אז גברנו על אוניברסיטת מסצ'וסטס (UMASS) 0-1, ובמשחק העלייה לחצי הגמר הפסדנו לאוניינטה סטייט 2-1.

אין לי זכרונות מאותם משחקים כי למעשה לא היה איכפת לי כל כך.

סיימתי 10 עונות כמאמן אדלפי עם רקורד של 19-33-110.

שנתיים אחרי (ב-1979) קבלתי את דרגת ה-FULL PROFESSOR אחרי שפרסמתי שלושה ספרים בכריכה רכה על בעיות ופתרונות נהיגה של אנשים מוגבלים גופנית – תודות למענק מחקר של מדינת ניו יורק, פרק בספר הביומכניקה הפופולרי ביותר עד היום, ועשרות מאמרים 'בדוקים' – מאושרים ע"י וועדות מחקר – בכתבי עט שונים, כולל ירחוני מחקר של מכון וינגייט.

לפני כעשר שנים אדלפי הגישה בקשה לרדת חזרה לדיביזיה השנייה שם היא משחקת עד היום בהצלחה בינונית.