ואלה השחקנים שעשו זאת

1.את ספרינגפילד ניצחנו ביום רביעי משער נצחון של צביקה שרף מחצי מגרש.

היה זה שיא מרחק לשער בזמנו. אולי הוא נשאר עד היום. אבל לצבי'קה – היום מנתח פלסטי מצליח ביותר בבופלו זה ממש לא מעניין. צבי'קה הגיע אלינו מהפועל אילת. הוא שיחק לפני כן בנוער של הפועל פ"ת עם כמה משחקים מהבוגרים. צביקה היה השחקן הדאונרייטד ביותר שהיה לי אי-פעם. כל משחק איתו נגמר עם כותרות לשחקנים אחרים, אך שחקני הקבוצה מני מטוס, טומי לנג, בובי מונטגומרי, ואחרים, ואחריהם נימי דרייפוס – כולם ידעו שצביקה הוא הרוח השקטה שלא מבריקה, אבל הטאץ' שלו, הקטנה שלו, המיקום שלו – עשו מה שפצצות מבהיקות לא עשו. אלה שמבינים כדורגל ידעו שצבי'קה הוא הסוד הכמוס של קוץ' מנחם לס.

עלינו לפיינל פור המתחיל בשבת. ביום רביעי בחצות רינה נפטרה. ביום חמישי ארונה הוטס ללונג איילנד בטיסה לאייסליפ, שדה התעופה מקדונלד. על המטוס ארונה של רינה, הדסה לס, אמי, רחל ברנדיס, אמה של רינה, הבנות בנות ה-6.5 וה-3.5 סיגל ואפרת, ואני.

הלוויה ביום ששי אחה"צ בבית הקברות 'מנורה' במזרח לונג איילנד. ב-10:00 בבוקר כל הקבוצה ואני, וכמובן אנשי פקולטה וחברים נפגשים כולנו בבית הכנסת של גרדן סיטי על הצטלבות שדרות נסאו ושדרות סטוארט. הרב – וחבר אישי טוב דן פרנזל נהדר בתפחלותיו והיולוג'י שנתן. הוא הכיר את רינה משך כמה שנים בהן היינו תמיד אורחים בביתו ובית אשתו החמודה מארג' לסדר פסח, וחגים אחרים. היו מעט מאד עיניים יבשות בבית התפילה. אני סיימתי את המפגש בבית הכנסת, וכולנו עלינו על שני אוטובוסים שלחקו אותנו לבית הקברות 'מולדת'. אמה של רינה לא הייתה מסוגלת לעמוד בכל התפילות והקבורה. היא רצתה הביתה לישראל אל בעלה, בנה, ובתה לערוך שם את ה'שבעה'.

אנחנו ערכנו את ה'שבעה' בביתו של חברי הטוב גארי בארט כי בהיותנו בבולטימור השכרתי את ביתי לסטודנטים מהופסטרה.

בשבת יש לנו את משחק החצי גמר הראשון נגד UM ST LOUIS. אני נותן את המפתחות ושרביט המאמן לעוזר מאמני המצויין והמסור אייב רייס. אני ביום השלישי של השבעה.

לא הרבה זכור מהמשחק הזה.

אייב תמיד היה בדיעה שהיה זה משחק שקול לחלוטין שהפסדנו 1-0. לקראת סוף המשחק צ'ארלי אודונל יורה פגז – אייב מתאר את הכדור כ-LINE DRIVE מ-35 מטרים. כדור אימים בגובה מטר שלא איבד כמעט גובה עש ששוער UM סיינט לואיס הצילו בקצות אצבעותיו.

את המשחק למקום השלישי באליפות המכללות ניצחנו חד וחלק 0-3 נגד UMBC, ועונת 1973 נסתיימה עם אדלפי מקום שלישי בדיביזיה השנייה במכללות.

2. עונת 1974: "בא לשכונה בחור חדש" שמו נמרוד – נימי – דרייפוס, ואיך פספסנו עונה ללא הפסד בגלל אלכוהול וערום

בא לשכונה בחור חדש – נמרוד דרייפוס – נימי

נמרוד דרייפוס הוא בן קיבוץ גבעת חיים (איחוד!!! נא לא לשכוח ולא לערבב) שהיה שחקן הכדורמים מס' 1 של ישראל. אפילו אני בארה"ב שמעתי את שמו. לפתע אני שומע שהוא משחק ב-BLUE STARS, קבוצת הכדורגל שפעם, בשנות ה-60, נקראה 'הכח' ניו ניורק, ששיחק בה קיצוני ימני בשם מנחם לס. מין הון להון – אני כבר לא זוכר איך – נפגשנו ואני הצעתי לנימי מילגה. הוא ענה שהוא חייב לחזור ארצה לעונת 1973 לשחק בהפועל ת"א, ואמר שהוא עוד יחזור.

לא כל כך האמנתי אבל צ'ארלי אודונל יכול להאמין לי או לא, נימי חזר.

נימי, יותר מכל שחקן אחר של אדלפי, היה זה שעשה מאתנו פאור-האוז. לפי נימי יכולנו לשחק נגד הקוסמוס. נימי היה זה ששיכנע אותי לקבל את ההצעה לשחק שנה אחרי נגד נבחרת העולם (הכל בפוסט הבא). נימי, יותר מכל שחקן אחר, עשה מאדלפיי BIG TIME!!!

עכשיו אדלפי היא שם דבר. עתון ניוזדיי כתב מאמר על עמוד שלם על אדלפי, ועל "המאמן שנאלץ להחמיץ את הפיינל פור של קבוצתו", הניו יורק טיימס כתב עלינו, ולראשונה דורגנו בדרוג הכדורגל הכללי (דרוג לכל שלוש הדיביזיות יחד שאפילו כלל את ליגת ה-ACEC) כמספר 14 במכללות.

לראשונה אני יוצא ל-RECRUITING בלונג איילנד כמאמן שלא מתחנן אלא "מאמן שמציע לשחקנים את הקבוצה הטובה ביותר בארה"ב לשחק בה אם אתה מחפש קריירה מקצוענית". למה? הניו יורק קוסמוס מתארגנת לצאת בגדול, וקוץ' בראדלי ששיחק בקוסמוס, ואח"כ אימן אותה, גר במרחק 400 מטרים מהאיצטדיון שלנו, ובכלל, רכסת לונג-איילנד ריילרוד עושה מאיתנו שלוחה של העיר ניו יורק, וזה המקום לגור בו ולשחק בו.

השחקן שרציתי יותר מכולם – נימי כבר היה חתום עם מילגת לימודים – היה רוני אטנזיו, שחקן התיכונים מס' 1 בלונג איילנד בדיעה כמעט אחידה. הספיק לי ביקור אחד במשפחה האמריקאית-איטלקית הזאת לדעת שהאמא לובשת את המכנסיים במשפחת אטנזיו, ומיד אמרתי לה, "מה, את רוצה שרוני, הילד הקטן שלך, ישחק באיזה קולג' במיסיסיפי? בקליפורניה? או – GOD FORBID – בהוואי? כאן רוני יישן בבית, יאכל בבית, ורק יתאמן וישחק באדלפי, מרחק נסיעה של 20 דקות מ-OCEANSIDE, ביתכם".

"אוי, גוועלט" אומר אבא של רוני שעבד אצל יהודים בלונג-איילנד, "הוואי???"

-"אתה יודע פרופסור מנחם שרוני הוא צעיר חכם מאד אבל בתיכון לא היה מי שידריך אותו. אתה אולי תוכל לעזור לו בלימודים?", אומרת האמא.

-"אעשה את כל מה שאני יכול מלבד להראות לו את הבחינות למפרע!".

יש לי רושם שהוריו נדלקו עלי ולפני שעזבתי הם אומרים: "רוני ילמד וישחק באדלפי יוניברסיטי".

יש לי אחלה 11: יוג'ין דושטו בשער.קרל מקדונלד הסוויפר ולפניו נמרוד דרייפוס מימין, מני מטוס במרכז וצבי שרף משמאל. מרכז השדה ברני רוהליג, ופיטר ריטר. ההתקפה – טומי לנג מימין, צ'ארלס אודונל באמצע, ורוני אטנזיו משמאל.

סיימנו את העונה 1-1-16, ואני חייב לספר לכם על ההפסד היחיד העונה. היינו כבר 0-8 והיריב הבא היא ניו יורק יוניברסיטי שהייתה יריב שעלינו עליו בשתי רמות.

תגידו לי שאני חולם חלומות בעת זקנתי, אבל אני נשבע לכם שכבר בחדר ההלבשה הרגשתי שמשהו לא היה בסדר. לא יודע מה. משהו בהתנהגות השחקנים. אולי אפילו משהו במבע פניהם.

המשחק מתחיל וכל הדברים שניסיתי ללמד את החראים האלה נעלמו: אנשים לא נעים לשטחים פנויים. אנשים לא מבצעים את הסוויצ'ים שעבדנו עליהם כל אימון. השחקנים לא COVER FOR ONE ANOTHER. השוער יוג'ין לא יוצא כמעט מהשער לכדורים גבוהים לאזור ה-6-7 יארדס מהשער בשעה שלימדתי אותו לצאת לכל כדור כזה ואם לא לתפוס אותו, לפחות להדוף אותו. ההגנה אוכלת אותה פעמיים כי מרכז השדה לא בא לעזור, וטומי לאנג עם רוני אטנאזיו תקועים באגפים שלהם כאילו קשרו אותם באזיקים. רק צ'ארלי אודונל מנסה ככל יכולתו.

עד היום אני לא יודע אם נימי דרייפוס וצביקה שארף היו גם הם שותפים לחגיגה. הם היו 'אנשי הסוד' שלי ודברתי איתם על דברים שלא דברתי עם השחקנים. אולי אם הם קוראים את הפוסט הם יגיבו אם גם הם היו חלק בחגיגה.

מה הייתה החגיגה? היה לנו איזה 'איש סטטיסטיקה' שלא עשה סטטיסטיקה ולא בטיח. אבל הוא נסע איתנמו למשחקים והיה באזרחי בכל האימונים. שמו היה קלינטון ווטרפורד והוא היה בן עשירים שגרו בהמפסטד, צמוד לגרדן סיטי, במין בניין שדמה לטירה ובבייסמנט הייתה בריכת שחייה. ביום ששי לפני המשחק נגד NYU כולם באו לביתו של קלינטון עם הצ'ירלידרס שלנו ל-PARTY. ה-PARTY הסתיים ב-4 בבוקר אחרי שכולם – שתויים וחצי שתויים – יוצאים ערומים מהבריכה ומתלבשים לחזור למגורים או לבתיהם. המשחק היה ב-2:00 אחה"צ. אנחנו מפגרים 2-0 בחצי. אני מדבר בשקט אל השחקנים. אומר להם בשקט שמשהו מזויין קורה כאן לפני עיני, ואז אני אומר להם, "אתם תפסידו לא אני. מי אני? זקן שמן עם משרוקית. אתם 0-8. חשבתי שנסיים את העונה 0-17. עתה אנחנו מקסימום 1-16 כי אפסים כמוכם לעולם לא תצאו מהבור שניכנסתם אליו. מצידי? שתטבעו בבור שחפרתם. יש לכם מחצית שלמה לטבוע עד 5-0".

שקט. איש לא פוצה פה.

מחצית שנייה טובה יותר אבל יותר מ-2-1 החראים לא הצליחו לעשות.

ביום ראשון אני מקבל טלפון משחקן שאני לא זוכר את שמו. אילו שאלו אותי הייתי אומר נימי או צביקה שהיו ישראלים בוגרים בשנתיים-שלוש-ארבע משחקני הקבוצה האחרים אבל עכשיו אני כבר לא בטוח מי היה זה שצילצל.

ביום שני לפני האימון אני אומר להם בשקט שאני יודע על הרחצה בערום והשתייה עד 4 בבוקר. "אילו רק התרחצתם ערומים לא הייתה לי בעייה עם זה. הבעייה שלי הייתה השתייה. אני לא עומד להעניש אף אחד. העונש שלכם הוא ההפסד 2-1 ל-NYU החלשה. אם ננצח עד הסוף, ההפסד הזה יישאר העונש שלכם כל זמן שתחשבו על עונת 1974. אני לא עומד להזכיר זאת שוב, אבל אני רק מזהיר אתכם שאם זה קורה שוב אני מתפטר על המקום, AND FUCK 1974 SEASON".

ככל שאני יודע לא הייתה בעיית שתייה נוספת העונה, או בשלוש העונות הנוספות שאמנתי בהן, 1975, 1976 ו-1977.

סיימנו את העונה בצבעים וורודום – 1-1-14, כשהתיקו היחיד הוא נגד הרטוויק 1-1.

אנחנו מדורגים שבוע אחד 5 ושבוע שני 8, ושוב 5 (אף פעם לא דורגנו טוב מ-5, אבל להזכירכם, זה היה דרוג אחד לכל הדיביזיות, והתחלתי לחשוב שמקומנו הוא בדיביז'יון 1, אבל כמובן רק אם אדלפי תאשר לי סטפנדיות מלאות.

3. גייל

רינה ז"ל הפצירה בי להינשא כמה שיותר מהר לאשה הראשונה שתראה אהבה וקשר אמיתי ולא FAKE אלי. היא הייתה Ph.D בפסיכולוגיה קלינית עם התמחות ב-CHILD PSYCHOLOGY, והיא הסבירה לי שאחרי הקשר המיוחד שהבנות היו קשורות אליה (לפעמים הן שהו משך ימים שלמים בחדרה של רינה בבית החולים, ורינה, שידעה שמחלתה סופנית, בוודאי הקדישה להן אקסטרה זמן, אהבה, ATTENTION, ומה לא), לפתע להיות יתומות מאם – ואני עסוק באוניברסיטה ובאימון, הן עלולות לפתח בעיות מנטליות ורגשיות שתשפעמנ עליהן משך כל ימי חייהן. היא אמרה לי בפרוש: "יחשדו בך שהיה לך רומן לפני מותי. אל תשים לב. הבריאות הנפשית של סיגלי ואפרתי שלי היא הדבר החשוב היחיד עבורי. אני יודעת שאתה כבר תסתדר".

לא הסכמתי עם ה-"אתה כבר תסתדר" אבל לא היה זה הזמן לויכוחים.

אחרי מותה של רינה חיכיתי 30 יום, והתחלתי במסע היכרויות מטורף. היו ימים שהיו לי בהם 3 פגישות. רינה ציוותה עלי שהפגישה הראשונה תהיה לבדי והיא, ואז כבר בפגישה השנייה להכיר לדייט את הבנות.

DISASTER. זה היה טוטאל דיזסטר, ואני כמובן מאשים גם את עצמי. פגשתי בנשים נחמדות ופחות נחמדות. המשפט של רינה 'תתרגל ועם הזמן תתאהב, כמו החסידים' נתקע לי בראש. מי שהציל אותי היו הבנות, או יותר נכון סיגל. היא ידעה בדיוק מה אני מנסה לעשות, והפנתה גב לכל דייט שהבאתי הבייתה. היו מקרים שניסיתי 3-4 פגישות בבית עם אותה דייט חמודה ונעימה, אבל סיגל הקטנה לא ויתרה.

תמיד, אבל תמיד, אחרי שהן עזבו את הבית סיגל אמרה לי, "אבא, זה לא יעזור. אני רוצה רק את אמא".

לבי היה נשבר כשסיגל בעיניים דומעות הייתה מתקרבת אלי, מחבקת אותי, ואומרת, "I MISS MOMMY. I WANT "MOMMY,. ברגעים הללו הייתי בוכה עמה ואומר, "אני יודע סיגלי, אני יודע. אני כל כך מצטער. אולי הזמן יעשה את שלו".

ביליתי כל רגע פנוי עם הבנות. הייתה לי קביעות; הייתי במצב טוב מבחינת PUBLICATIONS במועמדותי ל-FULL PROFESSOR, ואת ההרצאות ידעתי בע"פ. קניתי בית חדש 3 בלוקים מהאוניברסיטה, ועם ה-MOPED שלי הייתי קופץ לאוניברסיטה תוך 5 דקות, ומלבד זאת סיגל כבר הייתה בכיתה ב' ואפרת בגן שהיה פתוח עד 4 אחה"צ. זה היה סמסטר האביב, אין כדורגל, והקדשתי הכל לבנותי.

יום אחד שמעתי על ארגון בשם "PARENTS WITHOUT PARTNERS". חיפשתי מקום בו הבנות תכרנה בנות אחרות ללא אב או אם, לדעת שהן לא היחידות בעולם ללא אמא או אבא.

אני הולך למפגש הראשון שלי, ערב ריקודים בבר NEW MOON בלונג-ביץ', על שפת האוקיאנוס.

המקום סוער. המוסיקה מרצדת, אבל הרבה ריקודים איטיים. טאנגו וכאלה. אני מרגיש שכוסית SCOTCH תרגיע אותי. אני מזמין כוסית ורואה בלונדינית חמודה יושבת על הבר, מעשנת סידריית מרלבורו, ולוגמת מה שנראה לי כוויסקי סאוור. אני מתקרב אליה.

-"WOULD YOU LIKE TO DANCE?", אני שואל.

היא בקושי זורקת מבט ועונה "NO".

בבאר כזה או בבר של פנויים ופנויות לא אומרים "לא" לבקשת ריקוד.

OK. שיהיה. אני זז לכסא די רחוק ממנה, ומשם אני רואה שהיא מסרבת גם לאחרים.

אני אומר לעצמי, קוס אמאק, אני הולך לראות מה לא בסדר עם הנקבה הבלונדינית הזאת.

אני ניגש שוב. מתיישב לידה. שואל אם זה בסדר. היא עונה לי "FIT YOURSELF". אני כבר לא יודע מה הסלנג העברי לזה. אני מתיישב לידה. היא מדליקה סיגריה נוספת.

-"CAN I BUY YOU A DRINK?"

-רגע אטום אבל אז היא אומרת, 'SURE. WHISKEY SOUR ON THE ROCKS'.

הקרח נשבר.

אני מקרב את מושבי אליה כדי ששאר הגברים יידעו שהיא עסוקה עם השזוף הזה, וזה לא הזמן להזמינה לרקוד.

לקצר סיפור ארוך, היא אמורה הייתה לפגוש חברה בבאר והיא לא הופיעה. היא סרבה לבקשות הריקודים כי קיוותה שהחברה תגיע כל רגע, "AND BESIDES…" היא אומרת לי.

"ובנוסף, נראית לי נמוך מדי ואני לא אוהבת את המבטא הצרפתי שלך. לימדו אותי להיזהר מצרפתים".

אני מחייך. אנחנו כבר מחזיקים ידיים. היא מספרת לי שהיא גרושה טרייה עם שני בנים, קני וג'סי בני ה-12 וה-15, ואני מספר לה על רינה ז"ל ועל בנותי.

אנחנו עוזבים את הבאר. אני מלווה אותה למכוניתה.

"WOULD YOU LIKE TO GET IN FOR A FEW MINUTES?"

מילים כאלה חמות לא שמעתי מאז נמרוד דרייפוס הבטיח לי שהוא עוזב לישראל רק לשנה אבל חוזר לשחק עבורי.

אנחנו מתנשקים נשיקה קלה. שפתיים לשפתיים. היא פותחת את פיה בעדינות ואני מתגלגל בעדינות על לשונה.

-"עלי למהר הבייתה. בני הם בני 12 ו-15 ואני עדיין לא מוכנה להשאירם לבד יותר מדי מאוחר.

אנחנו קובעים טניס למחרת במכון לטניס INDOORS.

גם היא וגם אני מרגישים חום בלתי מצופה אחד לשני.

-"דבר אחד אני מבקשת ממך: אני לא מעוניינת להכיר בינתיים את בנותיך"

-"FAIR ENOUGH" אני עונה.

*******

עובר חודש וחודש מרץ מתקרב. סיגל תהיה בת 7 ואפרת תהיה בת 4.

יום ההולדת הראשון הוא של סיגל. אני אומר לגייל שאין לי מושג כיצד לארגן את יום ההולדת. "האם את מוכנה לבוא לעזור לי?"

היא תוקעת בי מבט, מחכה כמה שניות ארוכות, ואז אומרת "אוקיי".

היא מסכימה להכיר את הבנות לפני יום ההולדת.

היא מגיעה לביתי. סיגל ואפרת מסובבות את הגב, כרגיל. הן כולן בחדר האורחים. אני אומר לגייל שאני הולך להחליף בגדים, ואז להכין כוס קפה. אני משאיר אותה לבדה עם הבנות.

כשהקפה רותח אני שומע קול כאילו גייל קוראית בספר. אני מציץ מקצה הדלת וכמעט מתעלף: אני רואה את גייל יושבת על הספה, סיגל נשענת עליה מצד ימין, ואפרת יושבת על ברכה, והיא קוראית מספר ילדים כשסיגל ואפרת מתפוצצות מצחוק. גייל צוחקת איתן.

אלוהים" אני אומר לעצמי, "הייתכן???"

אחרי עוד 3-4 ביקורים של גייל, היא משכיבה את אפרת לישון, ושעה אח"כ את סיגל. היא קוראת לסיגל סיפור בהמשכים ואז שרה לה שיר ערס. גייל מחבקת את סיגל ונושקת לה לילה טוב. לפני שהיא סוגרת את דלתה של חדר השינה של סיגל…

סיגל: "CAN I CALL YOU MOM?"

גייל: "I AM NOT YOUR MOM BUT I GUESS YOU CAN CALL ME WHATEVER YOU WANT"

שלושה חודשים אח"כ היינו נשואים. שנה אח"כ גייל התגיירה כי היה לה רב שלקח את כל עניין ההתגיירות ליהדות ברצינות רבה מדי והוא לךא הניח לה עד שהוא הרגיש שהיא מוכנה להיות יהודייה.

הדבר היחיד שהיא סרבה לעשות היה להיכנס ל-'מקווה'. אז האורטודוכסים לא יכירו ביהדותה. שלא יכירו. בדרכון הישראלי שלה כתוב, "דת: יהודיה". זה כל מה שמעניין אותי.

חודש אח"כ היא אימצה את בנותי. היה הייתה לאם האידיאלית ביותר שיכולתי לקוות. הבנות גדלו עם ידיעה שרינה ז"ל הייתה האמא הביולוגית הנהדרת, וגייל היא האם החורגת האוהבת אותן כפי שרינה אהבה אותן. שתיהן גדלו ללא כל הפרעות נפשיות והן בריאות, חזקות, עדינות, אדיבות, חכמות, ואמהות נפלאות.

אפרת ביקרה אתמול ובילתה חצי יום עם גייל, ובפסח סיגל מגיעה עם הנכדה רומי לבלות אתנו – ובעיקר עם אמא וסבתא, את הפסח.

4. פלייאוף 1974

הלגסי של אליפות 1974 שמורה AND PRESERVED IN ADELPHI LORE. אסכם רק בקיצור את מה שהיה.

התחלנו עם נצחון ביתי0-3 על אוניברסיטת בבסון. המשכנו בנצחון נוסף, הפעם ביתי, על ספרינגפילד 0-1, ואנחנו בחצי הגמר ב-סיינט לואיס. (כמעט שכחתי שלקראת הסוף נישרק פנדל נגדנו שהיה הזוי לחלוטין. יוג'ין דושטו הציל את הפנדל והציל לנו את היתרון 0-1).

המשחק הראשון הוא נגד פדרל סיטי. לאדלפי לא היה BUDGET ל-RECRUITING ולא היה לנו מושג מי הם, מאין הם באו, ולאן הם הולכים.

יום לפני המשחק – המשחק התקיים ב-THANKSGIVING – התברר שפדרל סיטי הוא קולג' בבירה וושינגטון שהתקנא באוניברסיטת האוארד השחורה מהעיר, אלופת המכללות דיבחזיה I, עם 100% שחקנים מהאיים הקריביים. פדרל סיטי עשתה אותו טריק ומלאה את הרוסטר שלה עם שחקנים מג'מאיקה, טרינידד וטובגו, ברבדוס, סיינט מרטין, וקורסו.

בחימום הם הפחידו אותי. נראו מצויין עם מדיהם הצחים והתזמורת הקטנה שבאה עמם. בחימום שליטתם בכדור נראתה מצויינת. עברתי על עבירה כשהסתכלתי עליהם כי זה דבר שאסרתי על שחקני לעשות.

מה השקיט אותי מעט?

אחרי 8 שניות הובלנו 0-1 משער של רוני אטנזיו, עדיין שיא NCAA במהירות שיא לשער ראשון במשחק פלייאוף. ניצחנו 0-3 במשחק קשה וחזק. היינו מוכנים למשחק הגמר בשבת.

היריבה? סיאטל פסיפיק. לא שמעתי עליהם ולא היה לי מושג מי הם. רק שעתיים לפני המשחק התברר לי שמאמנם הוא גם מאמן הנבחרת הצעירה של קנדה ושכמה משחקניהם הובאו ישר משם.

שלג בסיינט לואיס. המון שלג. המגרש כוסה לבן. השופטים נעגשו אלי ושאלו אם אני מוכן לבטל את המשחק ולהתחלק עם סיאטל סיטי באליפות. עניתי בשום אופן לא.

היו שטחים לבנים במגרש אבל הוא היה PLAYABLE. צ'ארלי או'דונל, מרקד ברגליו ומנתר לשחקים עם ראשן כבש את כל שלושת השערים עבורינו והובלנו במחצית 0-3. במחצית השנייה עברנו לשחק הגנה למרות שהפצרתי בשחקנים להמשיך לשחק כאילו 0-0. אבל זה טבע כל קבוצה בעולם המובילה במשחק אליפות או גביע, ואז פסיכולוגית היא יורדת להגנה.

חטפנו אחד. ואז עוד אחד. 2-3. ואז באה שריקת הסיום.

אנחנו אלופי המכללות.

6 משחקני הקבוצה הפכו לשחקנים מקצוענים בסיום לימודיהם באדלפי: יוג'ין דושטו, מני מטוס, טומי לנג, נמרוד דרייפוס, רוני אטנזיו, וצ'ארלס אודונל.