*************

1.אמפטמינים (כדורי 'SPEED')

עונת 1973-74 הייתה המזעזעת ביותר בחיי. בסרטן דם אקוטי מספר ההפוגות (REMISSIONS) המקסימלי הידוע בעולם הרפואה הוא 5. רינה שלי נמצאת בהפוגה החמישית. אז כבר שכרתי דירה בבולטימור, ובמשך העונה הייתי מעמיס את בנותי בגרדן סיטי בסיום ההרצאה האחרונה שלי באדלפי ביום חמישי ב-22:00 על הסטיישיון וואגן במיזרונים שקניתי שתהיה להם מיטה לארבע שעות הנסיעה לבולטימור, מסיע את הבייבי0סיטר לביתה ויוצא לדרך.

ביום חמישי הייתי רצוץ מכל השבוע: יום שלישי שתי הרצאות ל-UNDERGRADUATE (ל-B.A), אימון כדורגל, ואז שתי הרצאות הערב ל-GRADUATED (ל-M.A). יום רביעי כל שעות הבוקר ב-HUMAN RESOURCES CENTER ואז משחק בבית, או בנסיעה לכל ה-TRI-STATES (ניו יורק, ניו ג'רסי, קונטיקוט). יום חמישי העתק של יום שלישי ואז נסיעת 4 שעות לבולטימור.

ביום חמישי אחד נרדמתי על ההגה עם בנותי ישנות בסטיישיון וואגן ואני במסלול השמאלי של ניו ג'רסי טרנפייק. אלוהים שמר עלינו ורק פגעתי ב-DIVIDER – ה-BAR מפלדה המפריד בין נסיעה דרומה וצפונה. המכונית התנדנדה אבל מיד התעוררתי והשתלטתי על ההגה. הבנות אפילו לא התעוררו. ראשי היה עלי סחרחר. ידעתי שעלי לעשות משהו בנידון.

כשהגעתי ביום שלישי לגרדן סיטי מהרתי מיד לרופא שנתן לי מירשם לאמפטמינים אבל הזהיר אותי לקחת רק כדור אחד שעה לפני הנסיעה לבולטימור, ואחד בנסיעה חזרה לגרדן סיטי.

ביום חמישי לקחתי את הכדור הראשון והשפעתו עלי הייתה קסמית ממש. לא רק שהייתי ער. הייתי מוכן ללכת שלושה סיבובי א\גרוף נגד מייקל טייסון. החלטתי שכשאני מגיע למלון אני מיד מסכם את עבודת המחקר שעסקתי בה ב-HUMAN RESOURCES CENTER. שכנעתי את עצמי שרינה תוכרז נקייה מסרטן. הראש היה מסוחרר. הרגשתי מלא אנרגיה ותחושה של SUPERMAN ממש.

לא ישנתי שני לילות. כל מה שרציתי היה לעשות משהו. שיגעתי את רינה ואת הבנות: רציתי פתאום לקחת את כולם לגן החיות ואז לשוק הדגים (כולן שונאות דגים). רינה מיד הרגישה שאני ON SOMETHING. חייב הייתי לגלות לה. היא ביקשה שאקח רק חצי כדור, והזהירה אותי שעם הזמן השפעת הכדורים תיפחת, "אבל אל תעיז לקחת יותר כי תהפוך ל-ADDICFT ולבנות תהיה אמא עם סרטן סופני ואבא משועבד לכדורי SPEED".

הבטחתי לה שלעולם לא אפיר את הבטחתי לה.

לקח לי בדיוק שבועיים וחצי לבלוע שני כדורים במכה. המינון שהרופא נתן לי לשלושה חודשים הספיק בקושי לחודש. חשבתי איזה בלוף לספר לרופא כדי שייחדש לי את המירשם.

יום אחד כשאני בבית בגרדן סיטי, הבנות ישנות שנת ישרים ובצנצנת נותרו חמישה כדורי אמפיטמין הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי, :לבלוע את כל ה-5, או ש…"???

…או שלשפוך אותם לאסלת בית השימוש ולהוריד את המים.

השלכתי והורדתי את המים, ומעולם לא נגעתי יותר באמפטמינים.

2.עונת הכדורגל 1973-4

העונה חזרה להיות עונה רגילה של 14 משחקים, וכמובן שאיפה להגיע לפלייאוף. עתה אני עם עוזר מאמן מצויין. עונת 1972=73 הייתה מצויינת מבחינת RECRUITING. הלכתי לראות שחקן צעיר מניו הייד פארק השכנה ומיד ידעתי שאני רוצה אותו. שמו טומי לנג, ועוד אחזור אליו. הישראלי שהגיע, צביקה שרף, היה צעיר צנום ורזה שנראה כמו הכל אבל לא כמו שחקן כדורגל. הוא שיחק בהפועל אילת והמנג'ר שם שכנע אותי לקחת אותו. צבי'קה הפך למעוז הגנתי וסיים את ארבעת שנותיו באדלפי כשחקן האנדרייטד מכולם. גם קרל מקדונלד הג'מאייקאי הגבוה היה המילגה השלישית – לימודים בלבד – שנתתי. ראינו אותו (אייב ואני) בשני משחקי סמר-ליג וידענו שהוא הסטופר שחיפשנו. לפתע הסתבר לנו שקרל קיבל מאדלפי מילגת FINANCIAL AID ונפלה לידינו מילגה נוספת, שנתנו ליהלום נמוך, בלונדיני, ביישן ואינטרוברטי בשם ברני רוהליג, שהפך לשחקן הרכב ראשון לארבע השנים הבאות.

********

אייב ואני הרכבנו קבוצה: שוער יוג'ין דושטו. אין טוב ממנו. מגן ימני צביקה שרף. מגן שמאלי תום לנג.. מגן מרכזי אחורי – סוויפר – קרל מקדונלד, ומגן אמצעי קדמי – סטופר – מני מטוס. הגנה שהייתי נותן לה ציון 8.5 ברמה האוניברסיטאית. מרכז השדה דיק היין, ברני רוהליג, ובוב מונטגומרי. מה הדרוג? 7, לא יותר. החלק החלש בקבוצה. אני מקווה שיפתיעו אותי. מתקיפים? ג'ורג' גונזלס מימין וקרלוס סקוט משמאל. מה חסר? STRIKER. מין קינליה כזה ששיחק בקוסמוס: טנק מהיר השולט בכדור וישנה לו תכונה אחת שאין לאך אחד: הוא מריח שערים. החלטתי שעלי למצוא אחד כזה. אם נמצא כזה תהיה לנו התקפה של 9!

3. חסר לנו סטרייקר. "יש אחד כזה. תמצא אותו ב-GAELIC PARK. קוראים לו צ'ארלי או'דונל"

אם תגיע לרחוב 240 על הברודוויי, כשהשדרה היא כבר מזמן בברונקס, תגיע למבנה ישן, GAELIC PARK שמו. כיאה לאירים וסקוטים הכניסה למגרש הפוטבול/כדורגל היא דרך הבר – או חור השתייה. כיאה לכל סקוטי או אירי אמריקאי, לפני שהולכים לשחק מרביצים בירה או שתיים.

המשחק השולט באיצטדיון הקטן הוא GAELIC FOOTBALL, מין רוגבי אירי, וכשצלצלתי לשוואן Caoimhe,שהוא מנג'ר הפארק , הוא אמר לי ששחקן הגייליק פוטבול הטוב ביותר בפארק הוא אחד, צ'ארלי או'דונל, שמספרים עליו שבבלפאסט הוא שיחק כדורגל בליגה ב' והיה מצויין, ורק בגלל שהיה קתולי ו-Irish nationalist/republicans (mainly Roman Catholic באזור פרוטסטנטי הוא לא קיבל שום הזדמנות.

בדחילו ורחימו הגעתי לפארק. הספיקו לי 15 דקות לדעת שצ'ארלי הוא האיש שאני רוצה. הולכים לנתקלח. צ'ארלי תופס שולחן ומזמין בירת ג'ינס. אני מתיישב לידו.

-היי צ'ארלי!

=הוא מסתכל עלי בחשד ואז אומר 'היי'.

-אני מציג את עצמי כפרופסור לביומכניקה ומאמן כדורגל. הוא שואל מה בהדיוק אני רוצה ממנו. אמרתי לו שהוא האדם שבאתי לראות.

-הוא לוגם מהבירה ושואל, "וזה הביא את הפרופסור עד הלום?"

-אני אומר לו שאני רוצה שהוא יבוא לשחק עבור אדלפי יוניברסיטי עם מילגה.

צ'ארלי מסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח ואז הוא מרכז מבט עלי ומחייך:" אני? יוניברסיטי? איט איינט פור מי. איי הב גאט נו בריין פור נו יוניברסיטי", הוא אומר באנגלית מסורסת.

(אני יכול לכתוב אלפיים מילה על השיחה עם צ'ארלי שערכה כשעה. בסופו של דבר אני מציע לו שאסיע אותו עכשיו לאדלפי, אראה לו את האוניברסיטה, ואת הבייסמנט בביתי היכן שהוא יגור, מרחק הליכה של חצי קילומטר מהקמפוס.

אנחנו נוסעים. לא מפסיקים לדבר. צ'ארלי לא חשב אפילו פעם אחת בכל ימי חייו על לימודים אקדמאים. הוא למד צבעות והתכונן למצוא ג'וב כצבעי, אפילו שהוא על ויזה של תייר. שאלתי אותו אם הוא גמר תיכון והוא ענה שהוא חושב שכן, מין תיכון של כנסייה קתולית אבל לדעתו בי"ס של 12 כיתות.

–"שלח מכתב שישלחו לך את התעודה", אני מבקש ממנו, ומחזיר את צ'ארלי לברונקס. אין לו טלפון אז אני נותן לו את המספר שלי ומבקש שיתקשר כשהתעודה תגיע.

אני חוזר הבייתה אל רינה החולה ושתי בנותי. עוברים 5-6 שבועות ואני שוכח מצ'ארלי.

בוקר אחד הטלפון מצלצל. צ'ארלי על הטלפון. הוא מדבר במבטא אירי ובולע מילים ואני לא מבין חצי ממה שהוא אומר אבל קלטתי "תעודה". אני מבקש ממנו להאיט. התעודה הגיעה מהכנסייה הקתולית.

אני מדבר עם מנהל הקבלה ומבקש ממנו שלא יעשה בעיות עם התעודה של צ'ארלי.

-"תן לי קודם לראות אותה".

צ'ארלי מגיע לאדלפי על רכבת לונג איילנד ריילרוד. עם התעודה. ציונים מ-6 עד 7.5. הרוב 6. ציוני 5 ו-4 זה 'לא עובר' אבל להפתעתי לצ'ארלי אין כל 4 או 5. הרבה מהמקצועות כתובים בשפת GAELIC. אני אומר למנהל הקבלה: "אני אעבוד אישית עם צ'ארלי עד שהוא יסתגל להכל. משם אני קופץ לאתלטיק דירקטור, מסביר על צ'ארלס או'דונל, ואומר לו חד וחלק: "אתה חייב למצוא לצ'ארלי מילגה". הוא מחייך ואומר שיש לו מילגה עבורי. איך, מה פתאום, למה – – אני לא שואל. לצ'ארלי ישנה עכשיו מילגת לימודים ועד שיסתדר הוא יגור אצלי. ה-AD החדש הוא גם מאמן הא"ק של אדלפי. WHEELER-DEALER בעצמו שאסף 4 רצי 400 בסביבות 45.5 עד 46.5 שניות והם שברו את שיא העולם ב-4X400 שליחים באולמות סגורים. גם בוב בימון – מחזיק השיא העולמי לקפיצה לרוחק – לומד עכשיו באדלפי אבל הוא INELIGIBLE לא"ק ולכן משחק אצלנו כדורסל (הוא היה טוב מספיק להשיג חוזה כדורסל ב-ABA).

על צ'ארלי הייתי יכול לכתוב ספר. הוא-הוא שכבש עבורנו את שלושת שערי הנצחון באליפות המכללות.

שאלו אותי כמה וכמה פעמים מי היה השחקן הטוב ביותר שלי באדלפי, ואני תמיד מהסס בין צ'ארלי א'ודונל ונמרוד – נימי – דרייפוס, שיגיע לאדלפי בעונה הבאה, עונת 1974.

4. נצחון ברבע הגמר על ספרינגפילד הגדולה, ואז נסיעה מטורפת לבולטימור, לרינה הגוססת

סיימנו את העונה 1-1-11 הווה אומר 11 נצחונות, הפסד אחד ( 2-1 להרטוויק) ותיקו אחד (1-1 נגד LIU). אנחנו בפלייאוף. סיבוב ראשון ניצחון 0-4 חד וחלק על קינגס פוינט – האוניברסיטה השנייה של הצי (הראשונה היא אנאפוליס). המשחק בסיבוב השני הוא נגד הסטייט יוניברסיטי של ברמינגטון באפ-סטייט ניו יורק. נצחון קשה יותר מאשר התוצאה מראה – 0-3. המשחק של רבע הגמר הוא בספרינגפילד – המכון וינגייט של ארה"ב – למרות שהרקורד' שלנו טוב משלהם, אבל לך דבר אל הקירות. ספרינגפילד היא קבוצה מצויינת. משחקת מהיר וחזק. אחד הטובים שלנו. המגן צביקה שרף הבקיע את שער הנצחון מבעיטה לאלוהים מחצי המגרש ולפני ששאלת 'מה קרה?' הכדור של צביקה פירפר ברשתה של ספרינגפילד, כמו שאומרים החברים שלי מלויולה, ואנחנו בפיינל פור אחרי ננצחון בקרב קשה ביותר- – – אבל נצחון מוצדק.

ממש עם סיום המשחק מגיע שוטר עם המסר שבית חולים בבולטימור צלצל לאוניברסיטת אדלפי ומהאוניברסיטה צלצלו למשטרת ספרינגפילד שחולה בשם רינה לס החלה מאבדת לחץ דם, והמסר לבעלה הוא להגיע לבולטימור כמה שיותר מהר.

השעה הייתה כבר 22:00, ואני זוכר שהשוטר צלצל לשדה התעופה של בוסטון ולא היו יותר טיסות מבוסטון לבולטימור, ולטוס לניו יורק ומשם לבולטימור היה לוקח יותר זמן מאשר נסיעה של 400 המיילים האלה מבוסטון לבולטימור. אני הגעתי למשחק עם מכוניתי הפרטית כי הייתי אמור לחזור בכל מקרה לבולטימור אחרי מקלחות השחקנים וארוחת ערב חגיגית בדיינר מקומי הפתוח 24 שעות.

קפצתי למכונית ועשיתי חשבון שאם אני נוסע 70-80- מייל לשעה אני מגיע תוך 5 עד 6 שעות. נסעתי מעל הספיד המותר משך כל הדרך. אני ממהר. אני רוצה לראות את רינה בחיים ולומר לה שוב כמה אני אוהב אותה ושהדבר החשוב ביותר בחיי תהיינה שתי בנותינו.

כשהגעתי ל-BELTWAY העוטף את בולטימור אני שומע אזעקה מאחורי, ושריף יוצא ממכוניתו ומצווה עלי להרים את ידי ולצאת מהמכונית. הסברתי לו בחצי גמגום למה נסעתי 85 מייל לשעה באזור של 55. הוא אומר לי, FOLLOW ME"

הוא מדליק את האורות ואת האזעקה ואני מאחוריו, טסים 85 מייל לשעה לבית החולים, כולל נסיעה מהירה ברחובות בולטימור. אני מודה לו. רץ למעלית לקומה 7. אני רץ לחדרה. חברי הטוב ביותר יצחק יקל – בשליחות מהסוכנות בבולטימור – מחכה לי. מהבעת פניו הבנתי שאחרתי.

הוא אומר לי שהרופאים הירשו שאכנס לחדר, אשהה עם רינה כמה דקות, אוריד לה את טבעת הנישואין עם היהלום, וכשאסיים שאודיע בחדר האחיות.

נכנסתי לחדרה של רינה'לה שלי. חיבקתי אותה. אמרתי לה כמה אני אוהב אותה. הבטחתי לה שאשמור על הבנות ואגונן עליהן מכל רע. לעולם לא אשכח את מבע פניה. מין חיוך כמוס כזה. כאילו היא מחייכת שסוף-סוף הסבל שסבלה – עם הפוגות כמובן – משך 3 שנים, חלף, איננו עוד. בקשתי מיצחק שיסע הביתה. השעה הייתה כבר לפנות בוקר.

ישבתי ליד רינה כשעה, ואז נסעתי למלון אל שתי בנותי, שאמי ואמה של רינה שמרו עליהן.

*************