1.עונת 1971-2 – עונה מקוצרת שהסתיימה טוב

מימין מני מטוס הנהדר. מוצאו פורטוגלי אבל הוא יליד לונג איילנד. הגיע ב-1972 והיה אחד השחקנים הטובים ביותר במאמצי להקים קבוצת כדורגל. הוא שיחק גם בקבוצת האליפות, ומיד אח"כ ניבחר ע"י סיאטל בדראפט בסיבוב הראשון ושיחק שם 6 שנים בהצלחה מרובה. הפך לאיד עסקים מצליח מאד בעסקי אספלט. קרל מקדונלד השמאלי, בן ג'מאיקה, היה מרכז ההגנה בקבוצה האלופה, והמשיך את הקריירה שלו כמקצוען בטניס עם בתי הספר לטניס המוצלחים שלו,

*****************

************

אני מתנצל על מחסור בתמונות על כל התקופה הזאת. את כל התמונות שניו ברשותי – כמה מאות בוודאי – תרמתי לארכיון של אדלפי לפני איזה 25 שנים ואין לי מושג מה היה גורלן

**************

לאדלפי ישנו אתלטיק דירקטור חדש. אני מבקש ממנו לקצר את עונת 1971-2 ככל האפשר בגלל מחלתה של רינה, והחובות האקדמאיות שלי כי באותה שנה היה לנו גם ראש מחלקה אקדמאית חדש, ד"ר רון פיינגולד, שהסכים שאפתח שתי מגמות חדשות, COACHING INSTITUTE, ו-P.E FOR THE DISABLED (ששמה שונה ל-PE FOR THE PHYSICALLY CHALLENGED).

לראשונה התעוררו בי מחשבות שאולי עדיף שאתפטר מאימון הקבוצה, אך כשהסתכלתי בפניהם של ג'ורג' גונזלס, קרלוס סקוט, השחקנים היהודים שהבאתי, ואז בעיקר הארי סטובר, ידעתי שאני חייב להם לפחות עוד עונה אחת.

ידעתי שאני די מסודר בשער, בהגנה, במרכז השדה, ובשני אגפי ההתקפה אבל חסרה לי חוד החנית במרכז ההתקפה. מין טנק מהיר היודע לעשות מה שחסר לי: לחדור, להיות במרכז המערבולות, ולכבוש שערים.

מצאתי כזה עם בריאן קוני הבריטי. אני בוש מלהודות שאין לי מושג היכן מצאתי אותו; איזה מין סטפנדיה נתתי לו כשהשתמשתי כבר בכל מה שהיה לי, וכשהייתי זקוק למילגה נוספת עבור הארי סטובר, הנשיא הסכים לתת לי אותה. כל מה שזכור לי הוא שבריאן גר אצלי בבייסמנט כמה חודשים, תיחמל אותי ואת האוניברסיטה, שיקר בקשר לעבר הכדורגל שלו ('שחקן נוער בנבחרת אנגליה עד גיל 18' – ששמו לא נמצא ברשימה), וקיבל מין עבודה במגורים), הופיע ולא הופיע לאימונים (ביים פציעות), ולקחתי אותו בערבון מוגבל. אבל כששיחק הוא תקע גולים.

יום אחד כשהוא לא הופיע לאימון (הוא לא הופיע יותר מאשר כן הופיע) החלטתי לתת שאלון לשחקנים, "אתה בעד או נגד שיתוף בריאן קוני במשחקים למרות כל ההצגות שלו", להפתעתי המחלטת ההצבעה בין 15 השחקנים שהיו לי – וכן הופיעו לכל אימון – הייתה 11 בעד, 2 נגד, ו-2 ללא דיעה.

לא יאומן. הקבוצה סיימה עונה מקוצרת (כרצוני) עם 7 נצחונות, שני הפסדים, ו-3 תיקו. שני משחקי התיקו האחרונים היו משחקי בית נגד LIU והרטוויק שנסתיימו 2-2 ו-1-1 מה שנתן טעם טוב לכולם בסיום העונה.

הייתה זו שנה בה רינה המשיכה להיאבק עם סרטן הדם שלה עם 2 הפוגות (REMISSIONS) נוספות, מה שהשאיר לי – STATISTICALLY WISE – שתי הפוגות נוספות, אלא אם כן יקרה נס וימצא מיח עצמות שהוא IDENTICAL לשלה.

2. עונת 1972-3

בקיץ קרה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי, ולאדלפי סוקר אי-פעם: אייב ריס התחבר לקבוצה כעוזר מאמן שלי, העוזר האמיתי הראשון שהיה לי מאז הפכתי למאמן הקבוצה. אייב הוא ישראלי לשעבר שהוריו היגרו לארה"ב כשהיה בשנות העשרה. הוא הפך לעורך דין והיה עוזר מאמן בלונג איילנד יוניברסיטי הגדולה שהחלה יורדת מגדולתה. עד היום אינני יודע את הסיבה שאייב (וכן המאמן הראשי של LIU) עזבו את הקבוצה, והאמת? זה לא בדיוק ענייני. מה שכן היה חשוב לי היה שמצאתי מאמן צעיר ממני בכמה שנים המכיר את הכדורגל בניו יורק על בוריו בכל פרבריה. גם המחשבות שלו על הצורה שקבוצת מכללה עם באדג'ט קטן ורק שלוש מילגות לימודים, צריכה לשחק התאימו לשלי. אייב היה גם האדם שהשחקנים מצאו 'קל' לדובב כי אני – אחרי הכל – הייתי "ד"ר מנחם לס, ראש החוג לביומכניקה", ודאגתי שיהיה מרחק מסויים בין שחקני ואני, כי אחרי הכל הייתי באותו זמן מאמן וגם פרופסור אקדמאי שהם לקחו קורסים ממנו, והם ידעו – כי הבהרתי זאת מיד – שכשאני םרופסור אני פרופסור,וכשאני מאמן אני מאמן, ושני הדברים הם COMPLETELY AND EXCLUSIVELY INDEPENDENT אחד מהשני.

זאת הייתה החלטה בסיסית שהחלטתי כשהסכמתי לקבל את תפקיד המאמן. מאחר ואני באותו זמן גם הפרופסור, אני אדאג בכל מאמץ להפריד בין שני התפקידים עד כמה שזה ניתן לעשייה.

המקרה האקוטי ביותר היה עם רון אטנזיו, שחקן הקבוצה המצויין ב 1974-7, שלא היה מסוגל להשתלט על החומר האקדמאי (או פשוט לא ניסה), ולא התבייש לבוא ולבקש 'טובה קטנה' בציון עובר. אמרתי לו ישירות שאני מוכן לעבוד איתו על הבעיות (בעיקר טריגונומטריה שהיא חובה בנושא המעמס וכוח השרירים), אבל הוא יקבל את הציון שמגיע לו, והציון היה "INC" – או INCOMPLETE וחובה לקחת את הקורס שוב או להשלים את החסר, וכך הוא סיים 4 עונות באדלפי עם כמה "INCOMPLETE" ממני. למעשה רוני הצליח לקבוע מה שלדעתי הוא שיא עולמי כשסיים 4 שנים עם 12 קרדיטס בלבד (במקום 120). למה הוא נשאר ללמוד, תשאלו? כי הוא חיכה להיות סניור, בן 21, ולהיבחר ע"י הניו יורק קוסמוס לסגל שלה.

אייב הופיע כל אימון וכל משחק כמו שעון מביתו בסטייטן איילנד, ובכמה מקרים כשמאלצתי להחמיץ אימון (טיפול ברינה החולה, שמירה על בנותי אם הבייבי סיטר חייבת הייתה להחמיץ יום, ישיבת פקולטה, אייב ניהל את האימונים. לכל המשחקים הצלחתי להגיע, לעתים בטיסה מבולטימור בשבת בבוקר וטיסה חזרה בשבת אחרי המשחק.

בעונת 1972 הצלחתי להביא לאדלפי 5 שחקנים שללא הם אדלפי לא הייתה מגיעה לרמה שהיא הגיעה – מין POWER-HOUSE בכדורגל קטן ונחבא אל הכלים בלונג איילנד, שמדי פעם שיחק נגד הטובות שבמכללות ארה"ב וניצח אותן. אני מדבר על יוג'ין דושטו, השוער, בוב מונטגומרי שתרומתו לאדלפי הייתה יותר כמאמן מאשר כשחקן, אבל גם כשחקן תרומתו הייתה גדולה, מני מטוס, האול אמריקן בלקרוס שראיתי משחק בלקרוס וידעתי שאני חייב אותו – ואכן הוא הפך להיות שחקן השדה הטוב ביותר שהיה לי, צביקה שרף, הישראלי הצנום והרזה שכשהוא שיחק בקושי שמת אליו לב אבל הוא היה השחקן ה-UNDERRATED ביותר בהסטוריית האימון שלי, שבלעדיו לא היינו משיגים את האליפות. ודיק היין, הצעיר המקומי מגרדן סיטי שהיה בורג ללא תחליף בקבוצותי.

יוג'ין השוער היה מארגן ההגנה שלנו במשחק האליפות ושאר המשחקים הגדולים שלנו ואז המשיך בקריירה מקצוענית ארוכה. בוב מונטגומרי הפך למאמן אדלפי, ואימן כמעט פי שניים שנים ממני אחרי פרישתי. מני מטוס, ממוצא פורטוגלי, המשיך בקריירה מקצוענית בחוף המערבי בסיאטל, ובסיום הקריירה המקצוענית הפך לאיש עסקים מצליח. צביקה הפך למנתח פלסטי בעל שם דבר בבופלו, עד עצם היום הזה. דיק היין נעלם כלא היה אחרי שסיים לימודיו באדלפי, וניפטר ללא עת מבעיות בקיבה.

את העונה התחלנו בהפסד לברידג'פורט 4-1, הפסד שצרב לי ביותר. ההגנה נראתה מבולבלת, ועד היום אני לא מבין כיצד יוג'ין איפשר לארבעה כדורים לעבור אותו. אבל אחרי כגמה מילים לא נעימות ממני יצאנו למסע של 5 נצחונות, ביניהם על FDU המצויינת, וקוויניפיאק הטורדנית. אז בא הפסד ל-LIU 1-0 – תשלום על כל הצרות שהבאנו עליהם.

אז בא מסע נפלא של 7 נצחונות כשהמתוק ביניהם היה נצחון חוץ על הארטוויק – הראשון שלי נגד הנמסיס הגדול שלנו.

הנצחון כה ערב לנו שהחלטנו לנסוע ברחוב הראשי של אוניאנטה, העיר בה שכנה הרטוויק עם צופרים מרעישי אוזניים עד שהגיעה מכונית משטרה ונתנה לנו 5 דקות לעזוב את העיר אושכולנו מבלים בה את הלילה בכמה כלובים. המשחק האחרון של העונה היה נגד אוניונטה סטייט, שכנתה של הרטוויק, והמשחק נסתיים בתיקו 1 כשבעשרים הדקות האחרונות אנחנו יושבים בתוך ה-16 שלהם ולא מצליחים להבקיע.

יום למחרת הגיעה הבשורה המשמחת: אדלפי עשתה את הפלייאוף של דיביזיה 2, לראשונה אי-פעם.

מה שקרה במשחק הראשון נגד אוניונטה לא ברור לי ולא זכור לי. פשוט BLANK. כל מה שאני יודע כי קראתי זאת בחומר שקבלתי מאדלפי לכתיבת המאמר. הפסדנו 6-0. קשה לי להאמין שעם הגנה של יוג'ין דושטו בשער, ואז אנג'לו אנסטזיו, בוב מונטגומרי, מני מייטוס, צבי'קה שרף, ג'יימי בודנר, וסילבסטר קנג'רו האיטלקי נחטוף שישייה. זה לא מסתדר לי בראש. אולי בגלל כך זהו משחק שנמחק כליל מזכרוני כאילו לא היה.

יוג'ין דושטו ודיק היין נבחרו ל-ALL STATE. זו הייתה נחמה פיצפונת שכלל לא ניחמה. יום אחרי זה קבלנו עוד הודעה ש דיק היין, יוג'ין דושטו, וקרלוס סקוט עשו את ה-'אול מטרופוליטן ליג. הם לא רצו לשמוע על כך. זה לא עניין אותם כפי שאליפות המטרופוליטן לא עניינה אותם. ה-6-0 מחק כל חלקה טובה.

סיימנו את העונה ברקורד מצויין של 12-3-2, אבל ההפסד נגד אוניונטה חיסל כל מחשבה חיובית. הבטחתי לעצמי שבעונה הבאה נעשה טוב יותר!