1.רינה מצטרפת לקבוצה נסיונית של חולי סרטן דם סופניים – אקוטיים

לרינה ניתנו שתי ברירות: לחיות עם הפרוספקט האיום של DO NOTHING ואז תוחלת החיים שלה הייתה נמדדת בשבועות – 8 עד 12 שבועות בלבד, או להצטרף לקבוצה נסיונית של חולי סרטן סופניים כמוה ש-NIH – NATIONAL INSTITUTE OF HEALTH – קבוצה של 40 אקדמאים בעיקר, ו-SUBJECTS אחרים שמבינים מחקר ומוכנים לעשות כל מה שיידרש מהם. כלומר, לעבור ניסויים שונים בכימיקלים שונים למיגור המחלה או, לפחות, להאט את התפתחותה. החולים בקבוצת המחקר הוזהרו שכמה מהכימיקלים שיוזרקו להם הם נסיוניים באיכות ובכמות שיגרמו לבעיות חמורות כגון הקאות, כאבי בטן, סיחרורי ראש, ועוד הפרעות גופניות שעדיין לא ידועות כי כל הטיפול היה נסיוני.

רינה לא היססה לשנייה. היא מוכנה לכל סבל שבעולם שיאריך את ימי חייה, ואפשרותה לחיות כמה שיותר עם שתי בנותינו. התמחותה של רינה בדוקטורט לפסיכולוגיה קלינית הייתה CHILD PSYCHOLOGY והיא ידעה טוב מכל שהשנים הראשונות של הילדות הן החשובות ביותר בעיצוב האישיות לשאר החיים. היא אמרה לי שוב ושוב, "מנחם, אחרי שאלך לעולמי עליך למהר ולשאת את האשה הראשונה שתראה קשר אמיתי לבנות. אל תדאג ל'אהבה'. אפילו אם לא תאהב את האשה בתחילת היחסים אתה תילמד לאהוב אותה, ואהבות כאלה – כמו אצל הסופר-אורטודוכסים והחסידים – מצליחות יותר בזמן הארוך מאשר המנהג השורר בקרב שאר האוכלוסייה להתאהב ראשית, ואז להתחתן שנית. אצל החסידים זה לרוב להתחתן ראשית ולהתאהד שנית.

קשה לי להסביר את הסבל שהיא סבלה. היו תקופות שהיא הקיאה – או ניסתה להקיא – משך 48 שעות רצופות. וכשלא היה בקיבתה מאומה להקיא היא הייתה מקיאה רוק מהול בדם.

אבל היו גם תקופות נהדרות של REMISSION. מטרת ה-CHEMO-THERAPY היא לחסל את מיח העצמות הגורם לסרטן הדם לייצר כדוריות לבנות בכמות העולה עשרות פעמים על הנורמלי, והתקווה היא שמיח העצמות (BONE-MARROW) החדש שהגוף יוצר הוא נקי מסרטן, וייצור הכדוריות הלבנות והאדומות הוא נורמלי. תקופה זו נק ראית 'REMISSION' – הפוגה. הפוגה רפואית. ההפוגה הרפואית הראשונה בסרטן דם אקיוטי היא מכמה ימים עד 6 חודשים. ההפוגה הראשונה של רינה ארכה 7 חודשים. טסנו ארצה עם הבנות, נהנינו מחופי הים בחיפה ובת"א, והיו ימים שרינה שכחה לחלוטין ממחלתה. הרי תמיד ישנה תקווה שהרמיסיה תישאר לעולם: 5-6 מקרים ממאה אלף חיים עם 'הפוגה' חיים ארוכים ושלווים עד כדי רמה שהם מכונים "נקיים מסרטן דם אקיוטי". ההסבר הוא שאו שהייתה שגיאה בדיאגנוזה המקורית, או שישנם נוגדנים לא ידועים בגופות בודדים ביותר באוכלוסייה.

רינה, תמיד גאה בשערה המפואר, התקרחה לחלוטין כמובן בגלל הטיפולים הכימוטרפיים, אבל בתקופת הרמיסיה ישנה גם הפוגה בטיפולים, ושער חדש מתחיל לגדול. כששערה של רינה הגיע לאורך של 3-4 ס"מ, ואנחנו בחוף הכרמל או חוף תל-ברוך עוצרות אותה נשים שוב ושוב עם שאלה, "היכן הסתפרת עם התספורת הנפלאה שלך?", ורינה עונה, "לא היית רוצה לדעת".

כבר אז ידעו את הפתרון האידיאלי למחלה: לחסל את מיח העצמות כולו ולהשתיל במקומו מיח עצמות זהה לחלוטין אבל בריא. הבעייה אז הייתה שלא ידעו כיצד לעשות זאת מהר מספיק מבלי לפגוע במיח העצמות הבריא. ידעו שהפתרון העתידי הוא להקפיא מיח עצמות זהה, ולהשתילו מהר ככל האפשר בעצמות החולה. הייתה בעייה נוספת והיא למצוא מיח עצמות זהה. אני הבאתי SAMPLES של מיח עצמות שנילקחו מאחיה ואחותה של רינה בישראל, שלא נמצאו מתאימים. ככל הידוע לי אולי 1 ממאות אלפי מיח עצמות הוא זהה לזה של החולה.

אז חשבו על פתרון אחר: להקפיא את מיח העצמות של החולה בזמן שהוא בהפוגה – ואז המיח 'נקי' מתאים סרטניים – ולשומרו מוקפא עד שהחולה זקוק למיח עצמות 'נקי' מתאים סרטניים, ואז להשתילו. הבעייה אז הייתה שלא ידעו כיצד לבצע את ההקפאה מהר מספיק מבלי לפגוע בתיפקוד הנכון של המיח.

סרטן דם אקוטי הוא פסק דין מוות עד היום, 50 שנה אחרי מחלתה של רינה. היתרון של חולי הסרטן דם אקוטי היום הוא שבטיפולים כימו-טרפים מצליחים לשמור על תוחלת החיים זמן ארוך קצת יותר. אם ישנו רופא בין הגולשים אולי הוא יכול לתת לנו UP-DATE על הטיפולים העכשוויים ותוצאותיהם.

חשוב מאד להבדיל בין סרטן דם כרוני ואקוטי: סרטן דם כרוני הוא כמו מרוץ סביב מסלול איצטדיוני, סיבוב אחרי סיבוב, עד סף הכוחות. אבל זה נכון גם כלפי האדם הבריא: חיינו הם ריצה צסביב מסלול, סיבוב אחרי סיבוב, שיש לו סוף אבל תקופת הסוף, או זמן הסוף, הוא בלתי ידוע.

סרטן דם אקוטי הוא כמו מרוץ משוכות ל-80 עד 110 מטרים עם 4-5 משוכות. כל משוכה היא 'הפוגה' במחלה. ישנן רק 4-5 הפוגות ואז בא סרט הגמר. סיום המאבק. אין יותר. לכמה הסיום בא אחרי 80 מטרים ולאחרים הסוף בא אחרי 110 מטרים, אך אין – אין SURVIVAL – הינצלות, אחרי ה-110 מטרים.

הדיאגרמה הבאה מממשת את שני סוגי המחלה (https://www.mymed.co.il/indication/ITP_MPN_Lymphoma/coping

2. מ-'קביעות' ל'פרופסורשיפ'

אני הייתי איש הפקולטה היחידי מ-480 אנשי פקולטה שגם אימן. אני יודע כעובדה שרבים לא ראו זאת בעין יפה: א) להיות פרופסור אקדמאי זה דבר אחד; להיות COACH זה דבר אחר. בכמה מובנים זה מעמד ירוד יותר, ובמובן אחר ישנה תמיד קנאה אקדמאית במאמנים הזוכים להופיע בעתונים ובטיווי הרבה יותר, ובוודאי משתכרים הרבה יותר. היום מאמן כדורגל באדלפי זו משרה מלאה. בזמני משכורתי הייתה $3,000 לעונה, בערך 1/20 ממשכורתי השנתית אז. היום ישנם מאמני פוטבול וכדורסל המשתכרים 10 מיליון לשנה, עובדה שאוכלת את ה-GUTS של הפרופסורים האקדמאים.

אז אנשי פקולטה ראו את תרומתי כמאמן כדורגל כתפקיד נחות לא רק בעצם המהות של מה כבר, אחרי הכל, לוקח כדי להיות מאמן כדורגל, אלא גם "אימון הכדורגל לוקח זמן ואנרגיה ממנחם שבאותו זמן יכול היה לעסוק במחקר ולפרסם". עבורי זה היה סיכון גדול כי בשנת 1970-71 הייתי מועמד ל-TENURESHIP (קביעות) באוניברסיטה. הקריטריונים לקביעות הם יכולת וטיב הוראה (ע"פ שאלונים בעילום שם הניתנים לסטודנטים), מחקר, פרסומים, ותרומה לאוניברסיטה.

"טיב הוראה"? תמיד הרגשתי שאני מרצה מעולה. כשחדר ההרצאות שקט לחלוטין עד שאתה יכול לשמוע זבוב במעופו אתה יודע שהסטודנטים מעוניינים לשמוע ולזכור כמה שיותר, וזאת גם ידעתי מה-EVALUATIONS שניתן בכל סיום סמסטר בעילום שם על טיב ההוראה. מחקר? הדיסרטציה שלי ל-Ph.D נסתיימה שנה לפני, וחלקיה פורסמו בכמה כתבי עט מקצוענים, וכן עסקתי באותו זמן בשלושה מחקרים על נושאי ארגומטריה ("יחסים בין אדם למכונה") שעסקתי בהם בתוקף משרה שנייה שאחזתי בזמנו – מנהל המחקר של מוסד גדול הנקרא HUMAN RESOURCES CENTER – שהיה מוסד שהעסיק רק פועלים מוגבלים גופנית, כולל בי"ס מכיתות הגן עד י"ב של תלמידים מוגבלים גופנית. המחקרים שלי עסקו בהתאמת מקום עבודה יעיל מקסימלית (כולל שולחנות, כסאות, גבהים של מכשירים, זוויות לעבודה, וכו') ל-DISABILITY, ובבית הספר עסקתי במחקר שנקרא בגדול INCLUSIVE (בעזרת סטודנטים שלי מאדלפי) – – כיצד ניתן להכליל ילדים עם מגבלות שונות לתכנית חינוך גופני עם ילדים שלא פגועים גופנית.

החשש הגדול שלי היה בתרומה שלי לאדלפי כי בעתונות אוהבים סנסציות מסוג "אדלפי משתפת אתלטים מקצוענים בתכנית הכדורגל שלה", וידוע היה לי שכמה אנשי פקולטה מתנגדים בכל תוקף לעמדתי כמאמן (אני תמיד האמנתי שהיה בכך קורטוב של קנאה, ואולי יותר מסתם קורטוב).

חששתי מה יקרה אם לא אקבל קביעות שזה אומר עזיבת האוניברסיטה. מה יהיה עם רינה החולה ושתי בנות בנות 3 ושנה? מה יהיה עם קבוצת הכדורגל והישראלים שהבאתי? סבלתי מחוסר שינה לילות שלמים.

נקראיתי לוועדת הקביעות. רגלי רעדו. אבל כמעט מיד החששות עברו כשחברי פקולטה בוועדה חיבקו אותי עם כניסתי לחדר. אנשי האדמיניסטרציה בוועדה היו יותר קרירים אלי. בקיצור, קבלתי קביעות בצבעים בהירים. נודע לי שהייתי +A בכל קטגוריה. משא כבד ירד מכתפי: לפחות יש לי מקום עבודה ומשכורת להאכיל את בנותי ולשלם את הוצאות הקשורות בטיפולים בגייל. הטיפולים בגייל היו חינמיים כי היותה בקבוצת המחקר שילמה את כל ההוצאות כולל חדר בבית מלון בבולטימור. רינה שהתה בבולטימור כמה חודשים עד שהיא ניכנסה לשלב הפוגה.

אני הייתי עם הבנות בביתנו בגרדן סיטי שלישי עד חמישי בלילה. סידרתי את כל הרצאותי באנדרגרדואייט (לימודים לתואר הראשון) ובגרדואייט (לימודים ל-M.A) בימים שלישי וחמישי: לימדתי אנדרגרדואייט קינזיולוגיה בימי שלישי וחמישי מ-10 עד 11, וסטטיסטיקה מ-12 עד 1 (6 קרדיטס ס"ה), וגרדואייט ביומכניקה ביום שלישי מ- 5:30 אחה"צ עד 7:30 בערב ואז תורת המחקר מ-8:00 בערב עד 10:00 בלילה, ו"אספקטים מדעיים במוטור פרפורמנס" ביום חמישי מ-5:30 עד 7:30, ו-"תורת הלמידה" מ-8 בערב עד 10:00 בלילה. כל קורס הוא בן 3 קרדיטס, וכך היו לי 6 קרדיטס מהאנדרגרדואייט, ו-12 קרדיטס מהגרדואייט, ס"ה 18 קרדיטס בעוד שה-LOAD – מס' הקרדיטס המלא לפרופסור היה 12. האוניברסיטה נתנה לי OVER-LOAD של 6 קרדיטס, ששילם לי כמעט חצי משכורת נוספת למשכורת הרגילה בתקופה שכל דולאר היה חשוב לי ביותר בגלל הנסיעות השבועיות לבולטימור, השכרת חדר נוסף במלון לימי חמישי, ששי, שבת, ראשון, ושני. ביום שלישי הייתי מעיר את הבנות ב-5 בבוקר, מעמיס אותן על הסטיישיון וואגן שם היו לי מזרונים מוכנים, והן ישנו כמה שיכולות היו כשסיגל בת ה-4 משמשת כעוזרת שלי בטיפול באפרת בת השנה לנסיעה בת ארבע השעות לגרדן בסיטי. ביום חמישי הייתי מעיר אותן ב-11 בלילה, מעמיס אותן שוב על הסטיישיון וואגן יחד עם הבייבי-סיטר, מסיע את הבייבי-סיטר לביתה, וממשיך בנסיעה למלון בבולטימור בו חיכתה לנו רינה בימים שלא בילתה בבית החולים.

בתוך כל ה-LOAD הזה המשכתי עם המחקרים שלי ב-HUMAN RESOURCES CENTER לשם הגעתי בימי שלישי, רביעי וחמישי מ-2 עד 4:30 לפקח ולעבוד עם 2 GRADUATE ASSISTANCE שעשו שם את המחקר לטיזה שלהם כעוזרי, כשחלק מהDATA הולכת למחקרם, והחלק היותר מתקדם של ה-DATA שימש אותי במאמרי המקצועיים שהיו חובה עבורי כדי לעבור משלב ה-ASSISTANT PROFESSOR ל-ASSOCIATE PROFESSOR (דרגה מקצועית שקבלתי ב-1973) ו-FULL PROFESSOR – (דרגה מקצועית שקבלתי בשנת 1979).

3. מאמן כדורגל 1970-1971

איבדתי את רובי, אמנון, ושוקה. לא רק אותם אלא גם את הסטפנדיות שלהם. בלית ברירה בקשתי פגישה עם נשיא האוניברסיטה והסברתי לו שלפני מחלתה של רינה סידרתי כבר את מערך המשחקים לשנה זאת, ומאחר ואיבדתי את שלושת הישראלים, אני מבקש שהנשיא יאשר עוד 3 סטפנדיות לימודיות, כל שתהיינה לי 6 סטפנדיות לימודיות לעונת 1970-71. בינינו, סטפנדיית לימודים שאדלפי נותנת לשלושה בסטודנטים נוספים שאחרת לא היו מגיעים לאדלפי בשום פנים ואופן אחר לא עולה לאדלפי פרוטה. הם סתם ממלאים שלושה מושבים ריקים באולם ההרצאות. לא רק זאת, אלא כמה מהם יעדיפו לגור באדלפי וכך ימלאו עוד חדר או שניים במעונות שבהם חדרים ריקים.

נשיא האוניברסיטה (שגר לא רחוק מביתי, ובסתר היינו מין ידידים) הסכים מיד וללא כל ויכוח או הסבר.

אוקיי. יש לי 6 סטפנדיות לימודים. עלי עדיין לשחק נגד קבוצות מהדיביזיה הראשונה המציעות 6 סטפנדיות מלאות – לימודים, מגורים, וכלכלה. עשיתי חושבים, שוחחתי עם מנהל הקבלה לאוניברסיטה, והוסכם בינינו שאני RECRUITS רק שחקנים מלונג איילנד, וקווינס וברוקלין – שהן שתיים מחמשת מחוזות העיר ניו יורק עם רכבת לאדלפי – המסוגלים להגיע לאדלפי ברכבת או בנסיעה קצרה במכונית. לא היה לי עוזר מאמן ואת רוב ה-RECRUITING שלי עשיתי ראשית בלמידה על שחקנים מצטיינים במחוזות שאני יודע שהרכבת LONG ISLAND RAIL-ROAD עוברת בהם, ואז שיחת טלפון עם מאמניהם, וסופית ביקור באחד המשחקים ששיחקו בליגות הקיץ השונות. אז כבר אדלפי הייתה שם דבר בגלל הנצחונות על NYU ו-LIU, ולמזלי אני ניחן בכשרון כזה לדיבור ושכנוע – (כמה קל לתת לעצמי מחמאות…) אך הרבה מאמנים הודו בפני שדיבורי, והסברי, שיכנעו רבים שאולי אדלפי היא באמת המקום עבור שחקניהם המצטיינים שמשום מה העדיפו להישאר בבית. היה ברור לי מלכתחילה שלי אין סיכוי לדוג שחקן בדרגה החמישית, הגבוהה ביותר בתיכון. ידעתי שעלי להסתפק בשחקנים בדרגה 3 ו-4, ולרוממם לדרגה 5 באדלפי.

ידעתי עוד דבר: בגלל מחלתה של רינה כל ה-RECRUITING שלי התאחר לעומת אוניברסיטאות אחרות. היה עלי להסתמך בהרבה על מכתבים וטלפונים שקבלתי משחקני כדורגל בסביבה (ובכמה מקרים ממאמניהם) המביעים רצון לשחק באדלפי "בתנאים נוחים" – – הווה אומר מילגות.

היו שניים שרציתי בכל מחיר: ג'ורג' גונזלס מהרפובליקה הדומיניקנית וקרלוס סקוט מקוסטה ריקה. כל המאמנים שדברתי איתם היללו אותם. שניהם הסכימו למילגת לימודים אם אדלפי מאשרת להם מגורים וכלכלה כ-FINANCIAL AID. לכל אוניברסיטה ישנו BUDGET של המדינה לאפשר לסטודנטים חסרי יכולת כלכלית להתקבל לאוניברסיטה עם העזרה הזאת. שניהם אושרו ל-ROOM AND BOARD ועם המילגות שלי הם היו מכוסים לחלוטין. את ארבעת המילגות שנותרו לי חילקתי לחצי מילגות לימודים, וכך הבאתי שחקנים ברמה 3 (ואפילו 2) כראסל פליישמן, סטיב גולדשטיין, קירק קפלן, רוברט וקארו, ריק וולונאס, ג'יימי בודנר, ואלן רוטשטיין לקבוצה. אם תשימו לב לשמות המשפחה תבינו שחמישה מהם היו בני שבטנו. כישראלי-יהודי הבטחתי להורים שאטפל טיפול מיוחד ב'ילדיהם', ובסוד שמרתי את הידע שרובם – אם לא כולם – יכולים לשלם בקלות את שכר הלימוד, וחצי סטפנדיה הייתה סתם מתנה משמיים. ידעתי שהם 2 עד מקסימום 3 אבל ראיתי מספיק מהם באימונים בלתי לגליים לדעת שאני יכול לעשות מהם שחקנים עוברים. מה היה 'בלתי לגלי' במה שעשיתי? לא אגלה לכם עכשיו כי לך תדע לאן כתבה זו תגיע ועוד ייקחו מאיתנו את האליפות שהשגתי. אז לא אגלה כיצד ראיתי אותם משחקים, רק אמצמץ שהיה זה על חוף הים בג'ונס ביץ' בסוף קיץ 1970. מלבד זאת אף אחד מהם כבר לא שיחק עבורי בשנות האליפות ב-NCAA ובמטרופוליטן קונפרנס בו לקחנו את אליפות הקונפרנס כל עונה מ-1972 עד שפרשתי מהאימון ב-1977-8.

זהו? ניגמר? אתם כבר מכירים אותי ויודעים שזה לא ניגמר עד שזה ניגמר.

יום אחד אני הולך עם סיגל ואפרת (בעגלה כמובן) לראות משחק של 'ליגת לונג איילנד' ביום ראשון. המגרשים הם קילומטר מהבית, רינה ישנה בשלווה, עייפה מהכימו-טרפיה שקבלה בבולטימור שלושה ימים לפני, והשמש זורחת. אני רואה צעיר, די קרח, לא מהיר במיוחד, אבל אני יודע תוך עשר דקות שהוא יכול להיות הארכיטקט של הקבוצה שלי. הוא יהיה מרכז המצפן שממנו יעבור הכל. אני יודע שאני רוצה אותו אבל לך תדע, אולי הוא בכלל פרופסור באונ' הופסטרה הנמצאת ממש ליד ביתי בקצה גרדן סיטי (הופסטרה הייתה כבר ממוקמת בעיר המפסטד).

לסיגל נמאס להיות שם כי לא הרשיתי לה לעזוב את העגלה, כי כמה צופים הביאו עמם כלבים. המחלה של רינה ביגרה את סיגל בכמה שנים ממש. יכולתי לדבר עמה כאילו הייתה ילדה בוגרת. "סיגלי אהובה שלי. יש לאבא דבר חשוב מאד לדבר עליו עם השחקן הזה (והצבעתי עליו). אני מבקש ממך להישאר איתי עד סוף המשחק ואז אבא ייקח אותך ואת אפרת לאכול גלידה".

אפרת ישנה שנת ישרים בעגלה. סיגל מעסיקה את עצמה. שריקת סיום. אני ניגש לשחקן המעט קרח, מציג את עצמי, ושואל אם יש סכוי שהוא ירצה לשחק עבורי באדלפי יוניברסיטי.

-"I'D LOVE TO BUT I ALREADY PAYED MY SEMESTER TUITION TO HOFSRA!"

-מה אם אני מציע לך סטפנדיית לימודים באדלפי לארבע שנים?

-"אני צריך סטפנדיה רק לשנתיים. אני בוגר קומיוניטי קולג'!"

אני לוקח את מספר הטלפון שלו ומבטיח לצלצל כבר אחר הצהריים אחרי שאברר כמה דברים. גיליתי לו שקודם דברתי סתם מתוך התלהבות אבל אני עומד לברר משהו בקשר לסטפנדיה שלו.

אני ממהר עם הבנות הביתה. רינה כבר ערה והבנות שמחות להיות עם אמא.

היכן אבא? הוא מבטיח לחזור תוך שעה.

ידעתי בדיוק היכן נשיא האוניברסיטה טימוטי קוסטלו גר, שני בלוקים מביתי. בקיץ שעבר הייתי אחראי על גינתו משך כל הקיץ לעשות עוד כמה דולארים. הפכנו להיות 'סחבים'. הוא אמר לי שחלומו הוא ביקור בישראל "בעוד שנה-שנתיים" כשאפרוש. הוא קרא לי מל ואני קראתי לו טים. הוא היה מספר לי על כל צרותיו באוניברסיטה ואני על כל בעיותי.

אני מצלצל בדלת ביתו כולי נירגש ומיד אומר, "טים, זה הדבר האחרון שאני מבקש ממך. אני נשבע לא להטריד אותך יותר. מצאתי בדיוק את השחקן שאני צריך שיחליף את הישראלים. תן לי סטפנדיית לימודים ובשנה הבאה תן לי שתיים במקום שלוש". הוא מבקש ממני להירגע, לשבת ולהסביר לו לאט במה מדובר.

אסיים סיפור ארוך בקיצור: כעבור חצי שעה אני יוצא מביתו עם סטפנדיית לימודים נוספת שהוא הגדיר 'PRESIDENTIAL SCHOLARSHIP' כשהוא מבקש שאקפוץ לאוניברסיטה למחרת להפוך את כל העסק לרשמי עם מנהל הקבלה.

אני מצלצל להארי סטובר, אנגלי בן 24 שנראה בן 34 מליברפול שסיים שנתיים בקומיוניטי קולג' ורוצה לסיים M.B.A -מסטר בביזנס אדמיניסטריישיון, אבל קודם לכך B.A במנהל עסקים. "יש לך סטפנדיית לימודים עד שתסיים לימודיך, עד ה-MBA!". הוא נשוי עם תינוק ולא זקוק למאומה מלבד סטפנדיית לימודים. אשתו פקידת בנק ראשית והם מסודרים כספית.

רק אגיד לכם שהדגים הגדולים ביותר שדגתי בקריירה הקצרה שלי כמאמן (10 שנים) היו רובי יאנג, שוקה פלגי, נמרוד דרייפוס, צ'ארלי אודונל (עליו יותר מאוחר) והארי סטובר. הארי בחכמתו, ערמומיותו, אישיותו, שליטת הכדור שלו, ומנהיגותו היה הדג השמן שבזכותו – יותר מאשר בזכות כל אחד אחר – ניצלתי בשתי העונות 1970-71, ו-1971-2, וזכיתי באליפויות המטרופוליטן קונפרנבס, ולהיכנס לרשימת 20 הגדולות בקולג' סוקר (אז רשימת ה-טופ 20 הייתה אחידה לדיביזיות 1, 2, ו-3).

סיימנו את העונה עם 9 נצחונות, 3 הפסדים, ושני תיקו. בין נצחונותנו הגדולים היה נצחון על LIU בתוצאה -0-2, נצחון על FDU הגדולה 0-3, נצחון על אונ' ברידג'פורט שדורגה מס' 2 בניו אינגלנד 2-1, ונצחון 1-2 על סטוני ברוק. הפסדנו להרטוויק 4-2, ול-NAVY בתוצאה 4-2. והחשוב ביותר: לראשונה זכינו באליפות המטרופוליטן קונפרנס. אז קבוצת 1970 הוקמה מהשברים וסיימה אלופה, אפילו שהייתה זו רק אליפות הקונפרנס של ניו יורק.

(על 1972-73 ו-1973-4 במערכה הששית)