1."WE ARE DISQUALIFIED" אומר לי האתלטיק דירקטור.

נחזור מעט אחורנית: רובי יאנג, אמנון אהרונסקינד, ושוקה פלגי הם שלושת חיצי הקבוצה. אני אומר לשחקנים שישנן שתי ברירות: או ששאר השחקנים מתקרבים לרמה של 'השלישייה הישראלית הגדולה', או ששאר השחקנים מורידים את 'השלישייה הגדולה' לרמה של שאר שחקני הקבוצה', או – במילים אחרות – להיות על הפנים.

לגבי דידי דווקא המשחק בו הפסדנו להרטוויק 6-3 היה המשחק ששבר את הקרח. אחרי מחצית של 4-1 הגיעה המחצית השנייה. בהפסקה אני מבציר בשחקנים להחזיק בכדור. לא למהר להיפטר ממנו. לנוע למחוזות פנויים 'AND MAKE YOURSELF AVAILABLE' לקבל כדור. לחשוב שהם שחקנים גדולים בקבוצה גדולה. להפסיק להסתכל על האנגלים של הרטוויק כאילו הם ייצורים מעולם אחר: "הם משתינים ומחרבנים בדיוק כמוכם. הם לובשים את המכנס 'ONE LEG AT A TIME' בדיוק כמוכם" אני אומר להם. "תחשבו שהמשחק הוא 0-0 ותנו מחצית שהרטוויק תזכור כ'מחצית בה אדלפי לא נפלה מאיתנו'".

ואז אמרתי: "עלו למגרש AND KICK SOME ASS!".

איזו מחצית נתנו! אני עצמי לא האמנתי. לא היה לי אז עוזר מאמן ולא היה לי את מי לחבק. ניסיתי להסתיר את חיוכי.

הרטוויק כבשה שער מהיר באחת השגיאות היחידות של השוער ג'ימי דולן כל העונה. 5-1. לא איכפת לי התוצאה. כל מה שרציתי היה שהקבוצה תחזור הביתה בארבע שעות של נסיעה באווירה טובה.

לפתע, אני לא מאמין, אנחנו משחקים כאילו אנחנו קבוצת כדורגל ממשית! שחקנים נעים, מחזיקים בכדור, זזים לשטחים פנויים. לפתע זה לא רק 'רובי-אמנון-שוקה' אלא 11 שחקנים, כולל השוער, שנראים כקבוצת כדורגל אמיתית. וואל דיאגז מקטין ל-5-2. בדקה ה-76 (אני זוכר את המשחק כאילו היה אתמול), דקווין אדווארדס האנגלי מהרטוויק מגדיל ל-6-2 אחרי כמה דקות, אפילו שהתחלנו לשלוט במשחק.

מאותו רגע עד הסוף זה היה הכל אדלפי: התקפנו ללא מעצור. הרטוויק ירדה כולה להגנה ואנחנו לוחצים, דורסים, יורים לשער שוב ושוב. בדקה ה-86 הגיע הרגע המתוק של המשחק כשרובי פורץ משמאל, עובר שחקן, ועוד שחקן, מטעה את שוער הרטוויק, ושם כדור שטוח, עדין ופושר שלי נראה כפצצת אטום המתגלגלת בניחותא לשער האוייב, ו-6-3!!!

בסיום המשחק ג'י סמית', מאמן הרטוויק (ונבחרת ארה"ב) ניגש אלי, לוחץ את ידי ואומר: "הייתם טובים מאיתנו כל המחצית השנייה. אני מקווה שתיכנסו לפלייאוף; אני אחד שיצביע עבורכם!"

כמה אהבתי לשמוע!

אף פעם בחיי לא יצאתי שמח, מחייך, מפזז לעצמי, ומתרונן ממשחק כדורגל – כולל נצחונות!!! – כפי שיצאתי ממשחק ההפסד הזה. הרגשתי (אבל לא גיליתי לאף אחד!) שאדלפי קרעה את קרום הבתולין. ששאר השחקנים התקרבו, ממש התקרבו, לרמה של רובי-אמנון-שוקה. הרגשתי שהמחצית השנייה של משחק זה עשתה לקבוצה מה שמאה אימונים לא יכולים היו לעשות: לתת לשחקנים בטחון והרגשה שהם עלו כיתה. במחצית הזו הם הפכו לשחקני כדורגל של ממש.

עצרנו לאכול במסעדה שבדרך. הרשיתי בירה לכל שחקן. גיליתי בפני השחקנים מין IMAGE של סיפוק. איש לא השתולל משמחה – היי, קומראד, נכווינו 6-3 ואין בתוצאה כל גרטיפיקציה או נחת רוח, אבל כנראה שהשחקנים הרגישו מה שאני הרגשתי, ולא רציתי בינתיים לומר מילה לשחקנים על כך: הגעהו כקבוצת כדורגל. שברנו את הקרח.

*******

ג'וני ביקלהוף מגיע בסערה למשרדי וצורח ש"אנחנו בפנים. אנחנו בפלייאוף!!"!

משחק ראשון נצחון חד וחלק על ניו יורק יוניברסיטי עם כל השחקנים הסעודים שלהם 0-3. לשוקה הגיע 9+ במשחק הזה. הוא היה אדיר בהתקפה ובהגנה. היה רגע שאני לא רוצה להיזכר בו (מעניין אם שוקה זוכר אותו): אחד הסעודים (2 מה-6 היו מהנבחרת הסעודית) עשה טאקל ממש לפני, ונשכב צורח מכאבים. ידעתי שישנה שם פציעה אמיתית _ (אח"כ הסתבר שהוא שבר את עצם השוק). שוקה, מזיע כולו ופניו מבהיקות מסערת הקרב, עומד מעל הפצוע וצועק, 'I LOVE IT! I LOVE IT! (שוקה לא מאמין לי עד עצם היוםהזה שהוא צרח לעבר שחקן הזועק מכאבים "I LOVE IT", אבל זה בדיוק מה שהיה. חלב שנישפך.

ניצחנו 0-3 חד וחלק.

המשחק השני הוא נגד LIU הגדולה. לונג איילנד יוניברסיטי שניצחנו 1-0 אחרי שג'ימי דולן סיים עם שיא NCAA של 38 SAVES (אני לא בטוח אם השיא עדיין קיים).

אני לא יודע מדוע פשר המשחק נגד לונג איילנד יוניברסיטי ומהלכיו ברחו לי מהראש. כל מה שאני יודע זה שניצחנו במשחק חוץ שקול קבוצה עם שחקים מהקריביים, כמה שחקני נבחרות, 3-2.

אנחנו ברבע גמר אליפות ה-NCAA!!!

יושבים במסעדה, צוהלים ועולזים.

פתאום…

"מנחם, יש לך טלפון מג'ים פדל, האתלטיק דירקטור".

-"ג'ים?"

-"מל, ישנה בעייה. WE ARE DISQUALIFIED".

מה? מי? למה? מה קרה?

-"נדבר על כך מחר במשרדי"" והוא טרק את הטלפון.

החלטתי לא לגלות דבר לשחקני ולא להשבית את השמחה.

************

לקצר סיפור ארוך, ניו יורק יוניברסיטי האשימה את אדלפי שבין שורותיה משחק שחקן מקצועני, רובי יאנג. אמרתי לג'ים פדל שאני מביא לו הוכחה שאין בישראל כדורגל מקצועני ושרובי אינו שחקן מקצועני.

"MEL", הוא אומר לי, "I"M NOT GOING TO FIGHT IT".

מה??????? הוא לא הולך להילחם בהחלטה ההזוייה הזאת, החלטת המוות הזאת שהיא סטייה מחלטת מהאמת? שהיא שגיאה מחלטת, אשמת שווא, טעות גורלית עבורנו?

אני מצלצל להתאחדות לכדורגל בישראל אבל המזכירה אומרת לי שאין שם אף אחד שיכול לאשר שאין בישראל כדורגל מקצועני. אני לא יכול לחכות. עלי לבטל את ההחלטה עוד היום לפני שאליפות המכללות ממשיכה בלעדנו. אני מאבד עשתונותי ומצלצל בחוסר ברירה לעתון 'חדשות הספורט'. למזלי ישראל פז במערכת. הוא ואני חברים. הוא – GOD BLESS HIM – רץ לדואר ושולח לי טלגרמה בה כתוב "ISRAEL SOCCER IS 100% AMATEUR. אין שחקנים מקצוענים בישראל. רובי יאנג אינו שחקן מקצועני".

אני רץ עם הטלגרמה לג'ים פדל. הוא אומר לי, "זה מאוחר מל. אנחנו לא מערערים על ההחלטה. כבר ענינו ממשרד הנשיא שהייתה זו טעות מצערת של חוסר ידע".

אז כבר ידעתי למה ג'ים מסרב לכל ערעור: הוא למעשה מסרב לכל בדיקה על אדלפי שתגלה קופת שרצים משלו. כמה שפחות יחפשו ככהפחות ימצאו. כל מה שג'ים פדל רצה זה להרחיק את ה-NCAA מאדלפי כמה שיותר שלא יגלו אצל ג'ים פדל דברים אחרים שלא לגליים באמת.

אני אומר לו, "FUCK YOU JIM PADEL" וממהר למשרד נשיא האוניברסיטה.

מה שלא הסברתי עד עתה הוא שג'ים פדל היה אתלטיק דירקטור גרוע וכושל. אני תמיד חשדתי בו שהוא קרימינל, פשוט ולעניין. לדעתי (ולדעת מאמנים אחרים ואנשי פקולטה רבים) הוא סחט מאדלפי כספים, פלוס כל מיני האשמות אחרות בין המאמנים שמשום מה אדלפי סירבה לפענח ולצאת עם סיפור מהסרטים לעתונאות והציבור בקשר לג'ים פדל. בין ההאשמות (בדיעבד) הייתה העובדה שהוא הכניס פוטבול יקר ביותר כמשחק אוניברסיטאי לאדלפי הקטנה בדיביזיה השנייה כששיכנע BOARD OF TRUSTEES- חבר נאמנים _(מטומטם, מ.ל)- כיצד פוטבול יעלה וירומם את אדלפי לרמה ושגשוג שאף פעם לא היו לה. בדיעבד הסתבר מה שרוב אנשי הפקולטה (ואני הייתי אחד המתנגדים הראשיים) ניבאו: שהפוטבול יהרוס כל חלקה טובה באדלפי. ובאמת זה מה שקרה: במשחקים הורידו לאדלפי את המכנסיים כל משחק, ואז הסתבר שלג'ים "היו קשרים" עם חברת מוצרי הספורט (אז עוד לא הייתה נייקי) שהלבישה, ודאגה לכל מה שקבוצת פוטבול זקוקה שיהיה לה, והיו רינונים על כסף תחת השולחן שג'ים קיבל, פלוס עוד כמה טענות ומענות על כל מיני 'אי סדרים' באתלטיק דיפרטמנט. שנה אחרי, הפוטבול בוטל כספורט באדלפי, וג'ים פדל "עזב" את אדלפי ובמקומו הובא אתלטיק דירקטור חדש – רון בייזל. הנזק שהבאת הפוטבול גרם לאדלפי לקח שנים למחוק, לטשטש, ולהתגבר עליו.

היה עוד גורם שלדעתי השפיע על חוסר רצונה של אדלפי לערער על החלטת הפסילה: אדלפי התחילה עם קשרים שונים עם NYU בעיקר במחלקה ל-SOCIAL STUDIES, ולא היה כל רצון לערער את הקשרים עם האוניברסיטה הענקית בגלל איזה משחק כדורגל מחורבן.

אני הייתי במצב עדין ביותר: נשוי ואבא לשתי ילדות, סיגל בת השלוש ואפרת בת החודשיים, ואני עדיין ASSISTANT PROFESSOR ללא קביעות, וידעתי שאם אני גורם לסערה גדולה, אז אני ניזרק מאדלפי כמו טיל, ואז המשכורת הנוספת שקבלתי על אימון הקבוצה הייתה ממש חובתית לגמור את החודש. עוד מעט תגלו עובדה נוספת שלא איפשרה לי להילחם בהחלטה כפי שכל ימי חיי למדתי להיות – פייטר שלא מוותר.

הפלייאוף המשיך ללא אדלפי ואני ידעתי שהפסדתי במערכה.

אשתי רינה ז"ל ובנותי סיגל בת ה-3.5 ואפרת בת 5 חודשים

רינה ואני תיכננו לחזור ארצה. לי יש Ph.D בביומכניקה, ולרינה Ph.D בפסיכולוגיה קלינית – השגנו את המטרות שלמעינן הגענו לארה"ב, והגיע הזמן לחזור ארצה. אני אמרתי לרובי, אמנון, ושוקה למפרע שאני מתכונן לחזור ארצה, אני לא יודע מתי – עוד שנה, עוד שנתיים? – אבל לא לפני שאני ד'ואג שהם מסודרים באדלפי להמשף לימודיהם למקרה שאני עוזב לפניהם.

לי הובטחה משרה במכון וינגייט, והצעתי לטכניון להוסיף קורס לארגומטריה עפ COURSE OUTLINE שלם (מדע העוסק ביחסי אדם-מכונה עם אפליקציות ללא סוף) שהתקבל בעניין עם הרגשה שקבלתי שהקורס יאושר), ובאותו זמן הצעתי לשתיים או שלוש מכללות לפתוח תכנית ראשונה בישראל עם M.A בחינוך גופני ותורת המאמץ.

רינה טסה לישראל לראיונות עם כמה מכללות וכמה בתי חולים, כשבית החולים קפלן בכפר סבא נראה כאפשרות הסבירה ביותר להעסיקה במחלקה לבריאות הנפש. היו לה כמה הצעות ביד כשהיא מצלצלת ואומרת, "מנחם אני חוזרת ארצה. אני לא מרגישה טוב".

היא הגיעה. ידיה ורגליה היו מכוסים כתמים כהים. מיד ביקור אצל ההימטולוג'יסט – רופא דם. ישר בדיקת דם. הוא חוזר בסבר פנים בהול שהוא מנסה להסתיר בחיוך מאולץ.

רינה שלי, אמיצה, הירואית, ונועזת כל ימי חייה אומרת לרופא: GIVE IT TO ME. GIVE ME THE TRUTH AND ALL THE TRUTH. אני – הרבה פחות אמיץ מרינה, מרגיש חולשה ברגלי. אני מרגיש סחרחורת אבל יודע שאסור לי. קודם "WE ARE DISQUALIFIED" ועתה גזירת דין חמורה פי מיליון. אני עומד להישבר אבל יודע שאסור לי. עלי להתגבר למען רינה.

הוא אומר לה: "את חולת סרטן דם אקיוטי. ACUTE KEUKEMIA בשלב מתקדם".

היא שואלת: "כמה זמן יש לי לחיות?"

הוא לוחש, "חודשיים עד שלושה"

*************

ניע