1.מה עושים אחרי הפציעה של ג'וני ביקלהוף?

חזרנו הביתה לאדלפי ללא ג'וני. הוריו נשארו איתו בבית החולים לעוד 3-4 ימים. התקווה היחידה שנותרה בי היה המשפט שהרופא הקוריאני אמר לי כשנפרדנו – – "I THINK THAT IN TIME HE'LL BE OK".

חזרה לאולם ההרצאות ואחר הצהריים למגרש הכדורגל. אין לי כל זכרון מימי האימון עד יום רביעי, או המשחק נגד קווינס קולג'. כל מה שאני יודע הוא שהם היו גרועים כמונו ושהמשחק הסתיים בתיקו אחד.

אני זוכר טוב-טוב את המשחק הבא. בשבת ב-3 אנחנו משחקים נגד לונג איילנד יוניברסיטי הממוקמת מס' 1 ברנקינג של ה-NCAA. דובר גם שכל מה שהם זקוקים כדי להיבחר לטורניר ה-NCAA היה נצחון על אדלפי שישלים להם עונה מושלמת. לפי מיטב זכרוני הם היו אז 16-0-1 – – תיקו אחד נגד אוניברסיטת סיינט לואיס (שהייתה מבצר הכדורגל של אז). אדלפי הייתה 0-15-1: 0 נצחונות, 15 הפסדים, תיקו אחד.

2. שמירה אישית בכדורגל

ביום ששי ב-3 אני אוסף את שחקני ואומר להם שמחר אנחנו עושים דבר שאולי לא נעשה בכדורגל – אני לפחות לא שמעתי על שמירה כזאת: אנחנו עומדים לשמור על LIU א-י-ש-י=ת. כל שחקן נידבק כמה שיותר קרוב לאיש שלו, ואם שחקן LIU (1) עובר את שומרו (A), נעשה מיד חילוף כשהשחקן הקרוב אליו ביותר צועק "HE IS MINE", ואז המגן (A) שאותו עבר השחקן מ-LIU (1) , ממהר לשמור על השחקן של השומר שצעק 'HE IS MINE'.

זה נשמע מסובך אבל זה לא כזה מסובך. ביום ששי חילקתי את כל שחקני ל'לבן' ו-'כחול' והתחלנו לעבוד על השמירה ב-SLOW MOTION. אחרי כחצי שעה עברנו למשחק מהיר יותר לחצי שעה. ואז קבעתי 45 דקות של משחק רגיל, 8 על 8 (לא היו לי יותר שחקנים) עם שמירה אישית לוחצת.

זה עבד לא רע. לא היו לי מספיק שולטי כדור מעולים שיכולים היו לגבור על המגן באחד-על-אחד, אז השמירה האישית ניצחה את יכולת השחקנים וזה נתן את ההרגשה הטובה של 'אולי דוק מצא משהו שיעבוד'.

בערב הזמנתי את כולם לארוחת ערב שאשתי רינה ז"ל הכינה, והמשכתי לדבר על "מה יקרה ואם יקרה", ואמרתי לשחקנים שאם אחרי 20-25 דקות אראה שהעסק לא עובד נעבור לאזורית רגילה של 1-3-3-3 כפי שהשיטה הייתה אז עם סוויפר, לפניו שלושה מגינים, שלושה שחקני מרכז שדה, שני קיצונים, וסטרייקר. זאת השיטה שבראזיל פיתחה ובשנות ה-60 המאוחרות ותחילת שנות ה-70 כולם העתיקו אותה (עד שההולנדים עם יוהן קרויף יצאו עם ה-TOTAL SOCCER שלהם).

אבל כמובן שעם השחקנים שהיו לי באדלפי, אז אם יוצאים מההגנה האישית אז שחקני מרכז השדה יורדים אך הם להגנה עם שני הקיצונים, ורק וואל דיאגז נשאר על קו החצי להכריח שני מגינים עליו.

3. בין שחקני LIU שחקני נבחרות מאיים קריביים

אני עשיתי כבר RECRUITING על LIU והסתבר לי של-LIU ישנם כמה שחקני נבחרות מהאיים הקריביים, וגם שאר השחקנים הם מהאיים הקריביים עם נסיון כדורגל בקבוצות פרימייר, והשאר הם שחקנים המשחקים בליגה הגרמנית-אמריקאית בניו יורק וברוקלין – ליגה חצי מקצוענית המשחקת כדורגל קשה וגברי. ידעתי שכל מה שנוכל לעשות זה להפסיד בכבוד, אבל לשחקנים אמרתי שגם שחקני LIU לובשים מכנסיים, מכנס אחד אחרי השני, ושישנם להם נדודי שינה, ובעיות כספיות בדיוק כמו לשחקני אדלפי. אמרתי להם: "אם כל אחד יעשה מה שניסיתי ללמד, יש לנו סכוי לצאת לא רע כלל מהמשחק".

לפני שניפרדנו ג'ימי דולן אומר, "GUYS, WE CAN BEAT THOSE BASTARDS". ידעתי שזה דבר שלא ייתכן אבל למה לקלקל משפט טוב?

כרגיל העמסנו 4 מכוניות – ללא כל ביטוח להסעת שחקנים למשחק (שהייתי בטוח שזו עבירה על איזה שהוא חוק), ויצאנו לנסיעה של 50 דקות ל-LIU דרך SOUTHERN PARKWAY ואז ה-BELT PARKWAY.

הגענו למגרש. תופים וחצוצרות. איזה 500 או 600 צופים מנופפים דגלי ג'מאייקה, טרינידד-טובייגו, עוד דגלים שלא הכרתי, ושחקני LIU במדיהם הזוהרים נראים לי כמו נבחרת בראזיל. אני זוכר שעלתה בי מחשבה, "מל, מה אם יהיה 20-0???". אף פעם לא הרגשתי יראת כבוד כזאת ליריב ואני לא זוכר שאי-פעם חששתי מתוצאות המשחק כפי שחששתי מתוצאות משחק זה.

לפתע ניגש אלי בחור ומציג את עצמו ככתב הניו יורק טיימס ושואל משהו. אחריו מגיע כתב הדיילי ניוז. ה-NY POST…מי אנחנו? קבוצה שאירגנתי לפני שבוע שחצי משחקניה לא שיחקו כדורגל מאז התיכון, וכמה שלא שיחקו כדורגל כלל וכלל עד לפני שבוע שכל מה שניתן לומר עליהם זה שהם אתלטים טובים בלקרוס.

4. לא להסתכל על שחקני LIU!

דבר אחד בקשתי משחקני: בשום פנים ואופן לא להסתכל על שחקני LIU. פשוט לא לשים לב ולהתנהג כאילו מצפצפים עליהם. השחקנים שלי לא יודעים בדיוק כיצד להתחמם אפילו. אם ג'וני היה כאן הוא היה יודע אבל בלעדיו השחקנים במעגל, מעבירים כדור אחד לשני כשהאוהדים של LIU כבר צוחקים על 'הסבונים מלונג איילנד'.

המשחק מתחיל. כל אחד משחקני מצביע על האיש שלו וההגנה האישית מתחילה. אני רואה ששחקני LIU לא מבינים בדיוק מה קורה אבל ההגנה הלוחצת מלחיצה אותם. עוברות עשר דקות ואף בעיטה לשערנו. למעשה זכינו אפילו בבעיטת קרן (היחידה שלנו במשחק…). שחקני ממלאים עד עתה את ההוראות מצויין. LIU מחזיקה בכדור, לוחצת על אדלפי, אבל בינתיים רק כמה בעיטות מרחוק שג'ימי דולן קולט בקלות.

עוברות עוד 20 דקות ו-0-0. כבר 6 קרנות ל-LIU. הסיבה שאני יודע את כל הפרטים היא שלקחתי למשחק את סוזן טנדי (זוכרים מהמערכה ה-1?) והיא רשמה לי את פרטי המשחק שקראתי כמה פעמים והם נתקעו לי בראש.

רמקול מודיע שסיטי קולג' – היריבה של LIU מהמטרופוליטן ניו יורק, – ושיש סיכוי שרק אחת מהן תיבחר לשחק באליפות ה-NCAA – מובילה 0-2 או 0-3 על פורדהאם יוניברסיטי, וכאן 0-0. האישית בילבלה את LIU איזה 20-25 דקות, אבל אז שחקני הפסיקו לשמור אישית לוחצת ועברו – הוכרחו לעבור – להגנה אזורית רגילה. מה שאוכל תמיד להאמין שההתחלה הזאת של 0-0 ניכנסה כנראה לתודעה של אדלפי שהשד אינו נורא כל כך.

5. מחצית 0-0

שריקה למחצית. לג'ימי דולן יש כבר 12 SAVES. הוא כפנתר בכל אזור השער ובא לי כמעט לומר בכל אזור ה-16. הוא צועק על המגינים, מנהל אותם, ומצד שני אני כבר צרוד מצריחות. הרגע הגדול עבורי היה כשסטיב 'הפולני' ויצוויג מוסר לגרג אולמר מהלקרוס (שכחתי את רוב השמות), וזה מוסר לריקו, וריקו שוב לסטיב, וסטיב לריקו, ואני עוצם עיני כלא מאמין: שחקני אדלפי למעשה החזיקו בכדור והתמסרו 4-5 מסירות. לדעתי הקטע הזה נטע בהם יותר בטחון מכל התורה שלי בשבוע האחרון. לפתע התברר לשחקני שהם מסוגלים להחזיק בכדור!!!

אני מורה לשחקנים לצופף את ה-16, להיזהר מפאולים טפשיים כי מפנדל אפילו ג'ימי דולן לא יציל אותנו, ובמקום לבעוט כל כדור החוצה, להירגע מעט ואפילו להתמסר פה ושם כדי להוריד את הלחץ ולהראות ל-LIU כי גם אנחנו יכולים.

אבל בואו לא נספר סיפורים: היה זה משחק בין חתול ועכבר. כאילו שקבוצת NBA תשחק נגד איזו מכללה מהדיביזיה השלישית, והמכללה – בשיניה – מטרידה מאד את האחות הגדולה.

6. שלושים ושמונה הצלות

רק כדי שיהיה לכם מושג על איזה מין משחק זה היה, ג'ים דולן סיים עם 38 SAVES, שיא אדלפי עד היום, ואני לא מאמין שישנם הרבה שוערים עם 38 'הצלות' בלי שהשוער הירשה ולו לכדור אחד לפרוץ לשער.

הצרחות מהיציע, רעש התופים, החצוצרה…אני מסתכל על השעון. 82 דקות. 0-0…הזמן כאילו נעמד ולא זז. למה הדקות הן ארוכות כל כך אני שואל את עצמי. דקה 86. ג'ימי בעוד הצלה. עכשיו הוא מקפיץ את הכדור ובועט גבוה וחזק…

ואל דיאגז מגיע אל הכדור 10 מטרים אל תוך החצי שלנו, בועט קדימה, ויוצא בדהרה. שלושה מנסים להדביקו. הוא מגיע לכדור. מכדרר עוד כמה צעדים. אחד המגינים כמעט מגיע אליו כשהוא בועט לשער. הכדור מפרפר מצד ימין של חיבור הקורות.

אני לא יודע מה קרה לכמה שניות. שחקני הספסל מתנפלים עלי. 4 דקות לסיום ואדלפי מובילה 1-0 על LIU, מס' 1 במכללות.

ארבעת הדקות האחרונות מרגישות כארבע שעות. LIU מתקיפה על כל שחקניה. קרן. 32 שניות לסיום (במכללות הכל הולך לפי שעון כמו בפוטבול). אפילו השוער שלהם עולה לרחבה. ערבובייה מול השער שלנו, כדור נבעט לשער, פוגע במגן, ואז גרג בועט אותו אל מחוץ לרחבה. LIU תוקפת שוב בכל הכלים שלה. עוד ערבובייה מול השער שלנו.

ואז הבאזר נשמע.

הקול הערב ביותר שנשמע באוזני בכל ימי חיי. ניצחנו את LIU הגדולה 1-0.

7. "MEL, WHAT THE FUCK?"

לא מתקלחים. חוזרים הביתה. לא היה לי כל BUDGET להוצאות אבל אני מחליט לקחת את כולם למסעדה SCOTCH AND SIRLION. הבירה נשפכת כמים. אני מצלצל לרינה. מספר לה מה קרה. מסביר לה שזה לא רחוק מנס. היא שולחת לי חיבוק ונשיקה ואומרת שג'ים פדל צילצל. ג'ים פדל הוא האתלטיק דירקטור שהקבוצה פרשה בגללו והוא ביקש ממני לסיים את העונה ולמעשה TO SAVE HIS ASS.

אבל לפני ג'ים פדל אני מצלצל לג'וני. הוא פורץ בשאגה. מוסר לי שעתה רק תחבושת קטנה מכסה את עינו והוא 'מרגיש' שהוא רואה בעין.

עכשיו אני מצלצל לפדל.

כל מה שהוא אומר זה, "MEL, WHAT THE FUCK!!"

אני לתומי חשבתי שפה זה ניגמר. אילו רק ידעתי שכאן זה רק התחיל!

נ.ב: הנצחון הזה היה כל כף בלתי מצופה שאפילו מצלמה לא הייתה לנו. אחד הנצחונות הגדולים ביותר של אדלפי הפך לזכרון בלבד (אך כמובן שמצויין בארכיוני אדלפי ו-LIU). אבל עבורי הוא היה פתח לפרשת דרכים כפי שתקראו בהמשך.