מערכה ראשונה: משחק הכדורגל הראשון כמאמן אדלפי יוניברסיטי 1978-79

רינה ז"ל ואני סיימנו את לימודנו לדוקטורט (Ph.D) בפנסילבניה סטייט יוניברסיטי ב-1967, ונשארה לנו עבודת המחקר לסיום התואר. אדלפי יוניברסיטי הסכימה להציע לי משרה בדרגת 'אסיסטנט פרופסור' תוך הבטחה שתוך שלוש שנים אני מסיים את עבודת המחקר

1967. התחלתי ללמד ולעבוד על עבודת המחקר שלי (בעברית "היחסים בין אורך ומסת הזרוע ומשתנים קינטיים וקינמטיים בתנועה סיבובית"), ובאותו זמן הקמתי במחלקה לחינוך גופני וספורט 'אקדמיה למאמני תיכונים'.

1968. אני עסוק מעל הראש. הבוקר הרצאה בקינזיולוגיה. בסיום השעור ניגש אלי בדחילו ורחימו סטודנט ביישן בשם אדי סוויני שלא שמעתי את קולו משך כל הסמסטר, ואומר בקול שאני בקושי שומע, "דוק (אפילו שלא הייתי עדיין 'דוקטור'), יש לנו בעייה גדולה בקבוצת הכדורגל. נותרו לנו 3 משחקים העונה וכמעט כל הקבוצה החליטה לפרוש בגלל קוץ' פדל". פדל – או ג'ימי פדל, היה האתלטיק דירקטור וגם מאמן קבוצת הכדורגל. הדבר היחיד שעשה היה לשלוח את האסיסטנט שלו (סטודנטית ל-M.A בשם סוזן סוויני שהייתה שחיינית מעולה, ולא היה לה מושג בכדורגל) עם כדורגל או שניים ולארגן משחק בין שתי קבוצות 'לבן' ו-'כחול'.

-"האם תסכים לאמן אותנו לשלושת המשחקים האחרונים??"

ההפסדים בליגה גברו מ-3-0 ל-6-0 ו-9-0. שחקנים החלו לפרוש, וכשאדי ניגש אלי נשארו 7 שחקנים בקבוצה והמשחק הבא הוא נגד אוניברסיטת ניו הייבן.

עד היום אני לא מבין מה גרם לי להסכים לאמן את הקבוצה לשלושת המשחקיה האחרונים.

אדי אומר לי שהוא יתן לי את הטלפונים של הפורשים ואז הוא נוסיף: "תעשה הכל לשכנע את ג'וני ביקלהוף לחזור. הוא הלב של הקבוצה!"

לקצר סיפור ארוך, צלצלתי לכולם. ניגשתי גם למאמן הלקרוס של האוניברסיטה ובקשתי ממנו את שמות שחקניו והטלפונים שלהם. הראשון מהלקרוס שצלצלתי אליו היה ג'ימי דולן, שנחשב לשוער אול אמריקן. הוא מיד אמר לי, "לא שיחקתי שוער כדורגל מאז גיל 7". אמרתי לו, "להיות שוער זה דבר ראשון טרוף בתוך הראש. אם אתה שוער אז אתה כבר דפוק בראש. השאר זה קל ללמד". הוא צחק ואמר, "I AM IN". אני תמיד האמנתי שבכדורגל הכל מתחיל עם שוער טוב. משך כל 10 שנות האימון שלי באדלפי שלושת השוערים שלי היו כולם 'אול אמריקן', וכולם הפכו מקצוענים, כולל ג'ימי דולן שלקחתי לידי ונתתי לו אימונים אישיים 3-4 שעות ביום (ולעתים בלילה).

השני שהייתי צריך לשכנע היה ג'וני ביקלהוף שהיה ידוע בכל לונג איילנד כשחקן התיכונים הטוב ביותר בזמנו. הוא שיחק גם בליגת ה-GEMAN-AMERICAN החצי מקצוענית בניו יורק, נער בן 19 ששיחק עם גברים קשים ששיחקו עבור $100 למשחק, והיו קשים כמסמרים. היה קשה לשכנעו לחזור לקבוצה מרוסקת, אבל הבטחתי לו, 'רק 3 משחקים'. מה שכנראה עזר לי הייתה העובדה שהוא היה תלמיד במחלקה ל-PHYSIOLOGY OF EXERCISE והוא ידע שעליו לקחת ממני שני קורסים, "מבוא לביומכניקה" ואספקטים קינזיולוגים בתרגול"…

הכל קרה ביום חמישי. ביום ששי היה האימון הראשון והיחיד לפני המשחק נגד ניו הייבן יוניברסיטי, 40 מייל מאדלפי. היו לי 7 שחקנים מהקבוצה (רק 4 מההרכב הראשון) ועוד 7 שהצטרפו מקבוצת הלקרוס ש-"שיחקנו פעם כדורגל בנערים" ו-3 אפילו בתיכון. בין השחקנים שהסכימו לשחק מהקבוצה היה וואל דיאגס, שחקן כדורגל מעולה מוונצואלה.

אני החלטתי שאנחנו משחקים בונקר של ממש כשרק וואל עומד בחצי המגרש ומדביק לעצמו שני מגינים. את ג'וני ביקלהוף העמדתי בין ה-16 והחצי כשהוא 'השליח' בין ההגנה ודיאגז.

המשחק מתחיל. כדור גבוה מגיע לעבר הקו בו אני עומד. ג'והני ביקלהוף מתרומם עם שחקן ניו הייבן. שני מצחי הראש נפגשים, וג'והני נופל כשהוא מכסה את פניו. הכל קורה ממש לפני.

אני ניגש מיד אל ג'וני, מסיר את ידיו מפניו, וכל מה שאני רואה הוא שקע של איזה 2-3 ס"מ במצחו, ואת כל כיס העין מנותק ממשקע העין ו'תולה' מחוץ למשקע. 5 דקות אל תוך הקריירה שלי כמאמן, ויש לי שחקן שהתחננתי שיבוא לשחק עבורי שזה עתה איבד את עינו 5 מטרים ממני? 'איך זה יכול החה לקרות? האם אני הוזה? ראשי החל להסתחרר. הרגשתי שאני עומד להתעלף.

אמרתי לעצמי שאני חייב להתגבר. רק חסר עכשיו מאמן מעולף…נשארתי בהכרה.

בית החולים של אוניברסיטת יאל הוא 2 מייל מהמגרש. אני מבולבל אבל יודע שעלי לשמור על קור רוחי. אני מיד טס למכוניתי, מביאה למקום בו ג'וני שוכב על הגב, ובעזרת כמה אנשים מעמיסים את ג'וני על המושב האחורי כשהטריינר של ניו הייבן יוניברסיטי יושבת מאחור ונדמה לי מכסה במגבת את כל פניו של ג'והני. תוך 5-7 דקות אנחנו בבית החולים.

הכל מבולבל. מבקשים ממנו תעודות ואישורים שאין לי מושג מה הם. אני קבלתי את התענוג לאמן מבלי כל הכנה ומבלי כל החתמות על אישורים. ביה"ח ביקש איזה מין אישור לפתוח את מצחו של ג'וני ואני צורח "אין לי כלום. תעשו מיד מה שצריך. כל האחריות היא עלי ואני אחתום על כל מה שצריך".

למזלי – וכמובן שהרבה יותר למזלו של ג'וני והוריו – מיהרו איתו לחדר הניתוחים.

היה סיפור שלם להשיג את הוריו. צלצלתי לאדלפי (ואז ג'ים פדל אומר לי משהו שלא אוכל לסלוח לו עליו אי פעם: 'רק החלפת אותי כמאמן ואתה מביא עלינו צרה כזאת'?. טרקתי את הטלפון וצלצלתי שוב, הפעם בקשתי את ה=CAMPUS POLICE שאמרו לי שאיתרו את הוריו והם בדרך לניו הייבן).

אחות אמרה לי שהמנתח הוא דוקטור דרום קוריאני ששכחתי את שמו, הנחשב לאחד הטובים בניתוחי רקה ועיניים. כעבור שעה ורבע המנתח מגיע אלי, לוחץ את ידי, ואומר באנגלית שבורה שהוא "מאמין שיש סיכוי של 40-60 שעינו של ג'וני ניצלה, לפחות ברמה מסויימת".

הוריו של ג'וני מגיעים. ג'וני נמצא ב-RECOVERY ROOM. עינו וחצי פניו מכוסים. הוא ישן. אביו של ג'וני ניגש אלי, מחבק אותי, ואומר, "זה ספורט. איש לא אשם".

עינו של ג'וני ניצלה. איכשהוא כשכיס העין זזה ממקומה עצבי העין לא נותקו. המנתח הסביר להוריו ולי שאין בטחון שראייתו תחזור להיות 20/20 כפי שהייתה, אבל עם משקפיים מותאמות ראייתו תוחזר למצב די תקין.

בדיעבד הסתבר שג'וני סבל מ-DOUBLE VISION משך 3-4 חודשים, ואז ראייתו חזרה בהדרגה לנורמליות. ישנם לי עוד שני משחקים אבל ידעתי גם ידעתי כבר אז שאני ממשיך עם הקבוצה גם אחרי שני המשחקים הנותרים.

שנה אחרי, בפתיחת האימונים, ג'וני חזר לשחק כקפטן הקבוצה.

כמעט שכחתי: הפסדנו את המשחק לניו הייבן 0-1.