בשלב מוקדם של אליפות העולם בשח מהיר שארגן איגוד השחמטאים המקצועי (האלטרנטיבה של קספרוב לפיד"ה) ב 1994 הגיעה המערכה בין ווישוונת'ן אנאנד לאיליה סמירין הישראלי לשוויון שכפה משחק ארמגדון. השופטים הטילו מטבע ויצא שסמירין ישחק בכלים הלבנים, יקבל זמן עודף (אנאנד שיחק עם 5 דקות וסמירין עם 6) ויהיה חייב לנצח בשביל להעפיל לשלב הבא. אנאנד היה צריך לשמור על תיקו בלבד או לנצח בשביל לעבור שלב. סמירין שיחק e4 ואנאנד החליט ללכת על פתיחת הפטרוב הפופולרית כיום. אלא שלאחר המהלך הרביעי, בעמדה שעדיין נחשבה תיאורטית, אנאנד התחיל לחשוב. כמעט 2 דקות תמימות, 40% מהזמן שלו הוא ישב מול הלוח כשהפרשנים מתחילים להשתגע. במשחקים מהירים אין זמן לחשיבה על ווריאציות מתוחכמות או בדיקת מהלכים והיה נראה שזה בדיוק מה שהשחקן ההודי עשה. לאחר החשיבה הממושכת הוא עשה את המהלך הצפוי ושיחק עם 3 דקות בלבד על השעון כל הדרך לניצחון והקרבה (שלא התקבלה) של המלכה. על מה חשב באותם הרגעים? מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן לעשות מהלך שהיה ברור שצריך להיות על הלוח? ניתן רק לשער. בצעירותו, כשהתחיל את דרכו כשחמטאי במדינה בה התחום היה חלש עד לא קיים הוא נהג לשחק מהר. מאמנים שונים ניסו לשנות לו את ההרגל ולהאט את קצב המשחק שלו אבל היה זה דווקא אביו שאמר לו "תהיה אתה". המשחק מול סמירין זיקק כמה מהאלמנטים עליהם נשען השחמט של מי שלולא קרלסן יכול היה עדיין להיות אלוף העולם. אם מוציאים מהמשוואה את קרלסן שקרוב להיות הגדול בהיסטוריה אפשר לומר בוודאות שהשחמט של המאה ה 21 שייך לשחקן הודי חביב שגם בגילו המתקדם נמצא עמוק בתוך העניינים. ננסה להכיר מעט את ווישי אנאנד.

מייסד האימפריה

במבט חטוף ראשוני אי אפשר לראות בו שום דבר מיוחד. נמוך, ממושקף, חיוך תמידי על פניו. השיחות איתו קולחות, הוא עונה באלגנטיות ולא משחרר שום סימן לכך שמדובר בגאון. מי שיסתכל כמה דקות על קספרוב, קרלסן, קרואנה, נפו, דינג, ארוניאן, פירוז'ה יבין מייד באיזה עסק הם נמצאים. לא אנאנד. הוא למד בגיל 6 לשחק שחמט דרך אימו ובהיעדר אמצעים הוא התקדם עד כמה שהיה יכול. בראיון אתו היה נשמע שההליכה לשחמט אמנם הייתה סלולה אבל לא הגיעה מתוך איזה אובססיה או כורח המציאות. בצעירותו היה נוהג לשחק טניס ולשחות מה שעזר לו פיזית במשחקים ארוכים ומתישים. המעמד הבינוני של הודו בילדותו היה דומה מאוד בלא מעט מדינות: הילדים היו צריכים לבחור בקריירה מכניסה וספורט היה נחשב בזבוז זמן וכסף. הפתיחות של הוריו והתמיכה שלהם לכל אורך הדרך היא זאת שהובילה אותו אל קבלת דרגת רב אמן בגיל המבוגר 18 (כיום מדובר כבר בקשיש) והראשון בהיסטוריה של הודו, מדינה שהשחמט לא עניין אותה בשנת 1987. 35 שנים אחר כך, בזמן כתיבת שורות אלו, הודו היא כנראה אימפריית השחמט השנייה בגודלה בעולם.

"שיחקתי מול הרבה אנשים אבל היו שניים שבכל פעם שישבתי לשחק מולם ידעתי שאין לי שום סיכוי, שהם משחקים שחמט ברמה אחרת – גארי קספרוב וווישי אנאנד". את רוח הדברים האלה אמר אלכסנדר גרישצ'וק באחד מהראיונות שלו והיא מרתקת משום שמדובר בשני שחקנים שהייתה חפיפה ארוכה מאוד ביניהם. גרישצ'וק אמנם צעיר מאנאנד אבל הגיע מבתי הספר הגדולים של ברית המועצות כך ש 56 המשחקים ששיחקו ביניהם היו בעיקר בשיאם. מה גרם לגרישצ'וק לשים את אנאנד (בצדק גמור) לצד קספרוב הגדול? מה הופך את סגנון המשחק שלו לכל כך קשה עבור היריב?

התלמיד

כשמדברים על הכוכבים הגדולים בספורט נהוג באופן לא רשמי לחלק אותם לשניים – המשוררים והדומיננטיים. המשוררים הם אלה ששולטים במשחק שלהם כאילו הוא כפוף להם. הדומיננטיים מכסים כל אספקט של המשחק והופכים להיות בו הטובים ביותר. היכולת של מסי לשים את הכדור בדיוק איפה שהוא רוצה נקראת על ידי רבים "שירה בתנועה". כך גם המחבט של פדרר, המקל של אוסליבן, השלשות של סטף קרי. לעומתם, רונאלדו, דג'וקוביץ', סלבי, לברון, כל אלה פשוט היו הכי טובים בכל דבר שלא עשו. לא הייתה להם שום חולשה נראית לעין. בשחמט, אפשר לייצר את ההקבלה הזאת בין קספרוב לבין קרלסן. קרלסן שולט בשחמט כאילו הוא סר למרותו ואילו קספרוב בימיו הגדולים היה הכי טוב שרק אפשר בכל תחום שרק יעלה על הדעת. לעתים קרובות שני הסוגים של הכוכבים נאבקים אחד בשני, בשחמט זה היה בעיקר בדו קרב המפורסם בין בוטביניק למיכאל טאל.

אבל יש סוג שלישי. כזה שלא תמיד נוטים להתייחס אליו והוא מייצג אופי אחר לגמרי משני הראשונים. הרשו לי לקרוא לו התלמיד.

ישנה אמירה מפורסמת בשחמט שכל פעם ששחקן מביא רעיון חדש לפתיחה מסוימת, ווישי אנאנד ישחק אותה במשחק הבא שלו, רק טוב יותר. אין משפט ראוי יותר עבור השחקן הזה שעקב בדריכות אחרי המשחקים ששוחקו בזמנו ושכלל את הרעיונות שבהם עד לשלמות. הוא לא היה לומד בודד שמנסה את כוחו לבד מול המשחק העצום אלא השתמש בידע העדכני ביותר, העביר אותו דרך מוחו המבריק והצליח להוציא יש מאין גם מרעיונות גרועים. משחק מול שחקן כזה כמעט ולא מאפשר הכנה ראויה משום שאי אפשר לדעת מאיזה כיוון הוא יגיע. מול קספרוב, פישר, קארפוב וקרלסן היית יכול לפעמים לדעת לאיזה סוג של משחק אתה נכנס. מול אנאנד לא היה לך מושג.

החוסר הזה בקיבעון המחשבתי הוא זה שמאפשר לאנאנד דברים שאחרים לא מסוגלים להם: לדוגמא, להיות רלוונטי גם בגיל 53. בתחרות נורווגיה האחרונה, כשהוא משחק מול שחקנים שהוא כפול מגילם הוא היה קרוב לזכייה. גם בפורמט הזמן המהיר אנאנד נחשב לאחד הגדולים שידע העולם בעקבות יכולת חשיבה מהירה אבל בעיקר חוסר קיבעון כמעט בלתי אפשרי. הוא יחקור גם ווריאציות שנראות חסרות סיכוי ויצליח להוציא מהן עמודים חדשים בספרי השחמט הבלתי נגמרים.

נגד החוקים

המוח האנושי עוסק רבות בכניסה לתבניות. כמעט בכל תחום שבו הוא נתקל הוא מנסה לפרק, למיין, להגדיר ובסוף ליצוק לתוך תבניות וכללים את כמות המידע שהוא עוסק בו. התבניות וההגדרות הן כלי עזר חשוב בניסיון להתמצא בתוך תחום ידע אינסופי בלעדיהם לא תהיה אפשרות להתמצא בו.

כך גם עובדת הוראת השחמט – התלמיד לומד כללים, חלקם רחבים וחלקם ספציפיים לסגנון עמדה מסוים – ועל ידי זיהוי מצבים שונים על הלוח הוא ידע כיצד לפעול לפי החוקים שלמד. כשפרשן מנתח משחק הוא מתחיל קודם כל בזיהוי דפוסים מוכרים: כמות חומר, מבני רגלים, עמדה פתוחה או סגורה, פיתוח הכלים וכו' ובניתוח מתקדם יותר הוא ישאל האם הפרש נמצא על המשבצת הנכונה לפי הפתיחה שנבחרה, האם זאת עמדה בה פרש עדיף על רץ, כמה טמפו כל אחד איבד במהלכים האחרונים וכו'. כל אלה, חלקם ספציפיים לעמדות מסוימות, מונחים שנצברו עם השנים כדי "לפענח" את המשחק ולדעת לשחק אותו מבלי לחשב בכל פעם מחדש מיליוני ווריאציות. ללא הכללים האלה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להתקדם ולהשתפר בהבנת המשחק. אלא שכמו בכל גוף ידע גדול, הכללים היבשים רחוקים מלתאר את מה שקורה בשטח. הם לרוב מכוונים את השחקן אל המהלך הנכון ולעתים אף מובילים אותו לשם בבטחה אך ברמות הגבוהות ביותר מגיע שלב בו השחקנים צריכים ללכת כנגד האינטואיציה שלהם ומה שלמדו במהלך חייהם. היכולת לדעת מתי והיכן לחרוג מהכללים היא זאת שמבדילה בין שחמטאי טוב לשחמטאי מעולה. זיהוי בזמן של נקודה בה צריך ללכת כנגד ההיגיון שייכת לטובים ביותר.

ומתוך כל הטובים ביותר אפשר לומר כמעט בוודאות שהשחקן ה"גמיש" ביותר של העשורים האחרונים הוא ווישוונת'ן אנאנד. כמו שאמרנו, אנאנד לא מפחד לשחק פתיחות שונות ולהגיע לעמדות שונות בתכלית. החשיבה של אנאנד מאפשרת לו לראות בעיניים חדשות כל עמדה שהוא עומד בפניה ולזנוח לא פעם דפוסי חשיבה שלכאורה אמורים להתאים לעמדה אבל מתבררים כלא-רלוונטיים. החישוב המהיר שלו עוד מגיל צעיר והביטחון באינסטינקטים שלו עצמו מובילים אותו בכל פעם לשבילים חדשים במשחק.

אם נחזור אל מה שכתבנו בהתחלה אפשר לומר כך: קרלסן "מרגיש" את העמדות אותן הוא משחק, קספרוב "מוליך" אותן בדרך הבודדת שלו ואנאנד, התלמיד האולטימטיבי, "לומד" אותה, במובן הכי פשוט שיש.

המורה

בעיקר, תלמיד יכול ללמד. אנאנד הוא אחד מתוך שלושת האנשים היחידים שהחזיקו בתואר אלוף העולם חמש פעמים. הוא אף שיחק בתחרות המועמדים ב 2016 והגיע למקום השני יחד עם קרואנה תוך שהוא מנצח את קריאקין שזכה בתחרות. עם הישגים כאלה היה די בכך כדי לשים אותו בשורה אחת עם הגדולים ביותר. אלא שכל זה לקח מדינה שלמה, השנייה בגודלה בעולם, והדביק אותה בחיידק שאפשר לראות בכל פינה של השחמט כיום. הודו מחזיקה ב 8 שחקנים בטופ 100 והשחקנים הצעירים שלה מתרבים בקצב מסחרר. השחקנים לומדים ביחד, מתחברים ומשפרים אחד את השני והתוצאה היא יותר ויותר שחקנים הודיים בצמרת העולמית. לא יהיה מופרך לטעון שבעשור הקרוב יהיה שוב, כ 35 שנים בלבד לאחר שהביאה לעולם רב אמן, יהיו להודו שני אלופי עולם. מאחורי כל המערכת הזאת ניצב אנאנד שתומך בתלמידים, מלווה כמעט כל אירוע בהודו ובונה מורשת שעלולה להשתלט על הענף לגמרי.

וכאן אנחנו חוזרים אל אותו משחק משונה מול סמירין. אל שתי הדקות בהן אנאנד חשב על המהלך החמישי שלו באופן תמוה. ייתכן שפתאום מצא בשבריר שנייה בעיה כלשהיא עם הווריאציה שלו או שמצא אחת אחרת. שחקן שפוי אחר היה זונח מייד את החששות ומשחק את מה שהוא מכיר. אנאנד לא התבלבל, בדק את האופציה החדשה שמצא (או שלא) ורק אז המשיך. התלמיד סמך על עצמו שהזמן יעמוד לו כשיצטרך והתפנה לבחון את מה שהפריע לו. היכולת המנטאלית של השחקן לסמוך על עצמו ועל האינסטינקטים היו חלק מהמסע של אנאנד אל הפסגה של השחמט העולמי של המאה הנוכחית. העקשנות, שנראתה לרגע באותו משחק ארמגדון מופרע, הביאה אותו לשם.