1.מי יהיו 4 השחקנים – מלבד טייריס הליברטון כמובן – שיעשו את האול סטאר העונה?

בעונה שעברה היו ארבעה שחקנים מלבד ג'ה מוראנט שעשו את האול-סטאר לראשונה: דריוס גרלנד, פרד ואן-וליט, דג'ונטה מוריי, ואנדרו וויגינס. מי יעשה זאת העונה מלבד הליברטון? (כשאני כותב 'מלבד' אפילו שימון מבין שהשם שבא אחרי המילה 'מלבד' הוא האחד שאני הכי בטוח שהוא בפנים. נכון שימון?

אם כך, אז 4 השמות שקופצים לי לראש אחרי הליברטון הם אנטוני אדוורדס, ג'יילן ברונסון, טייריס מקסי וקולין סקסטון (או אחד הוואגנרים מהמג'יק).

להיות 'אול סטאר' זה לא סתם להשתתף במשחק האול סטאר. זו עלייה בסטטוס. מהרגע שנבחרת לאול סטאר אתה 'אול סטאר' ואף אחד לא יכול לקחת ממך את ה-CAREER MILESTONE. זה שווה בוודאי כמה מיליונים בחתימת החוזה הבא. אז אל נא תחשבו לרגע שלשחקנים לא ממש איכפת אם הם 'אול-סטארס' או לא. זה איכפת להם מאד.  

2. האם מאמן הוא מין קדוש שלשחקן אסור להתווכח איתו (או להמרות את פיו)?

טריי יאנג דיבר היום על ה-DISAGREEMENT בינו לבין המאמן נייט מקמילן. נייט מקמילן הגיב בקשר לפציעה (המינורית) של יאנג בשתי אופציות: 1)לא יעלה בחמישייה אלא יישב על הספסל ויחכה לתורו, או למה שיקרה. נייט, המאמן, יקרא לו לעלות לשחק או לא יקרא לו, תלוי כיצד המשחק יתפתח, או, 2) להופיע ב'אזרחי' ולשבת על ספסל הקבוצה. טריי, אדם בוגר בן 24, בחר באפשרות השלישית: להישאר בבית ולחזות במשחק בטיווי. הוא לא מיהר למועדון חשפניות כמעשה ג'יימס הארדן, או משהו אחר נורא ואיום כמו לבלות את הערב עם נקבות בחוף 'אאוטריץ' בפייר איילנד שבמזרח לונג איילנד (שעה ורבע נסיעה ברכבת לונג איילנד ריילרוד, הקו הדרומי) שהוא, במקרה, חוף הערומים והערומות, במקום לשבת על ספסל המחליפים עד שתישמע שריקת הסיום.

טריי הגיב היום על 'הקרע הנוראי' בין המאמן והשחקן בכמה מילים נבונות: "אנחנו אנשים מבוגרים שלא תמיד מסכימים אחד עם השני".

ישנם כמה סוגי מאמנים. כמה מהם דיקטטורים שבנו לעצמם דמות של אלוהים עצמו. וינץ לומברדי בפוטבול היה אחד מהם. פעפ ג'ק קרמר, אחד משחקני הגרין-ביי פקרס נשאל אם לומברדי מתנהג אחרת עם לבנים ושחורים. הוא ענה: "אתה רציני? הוא מתנהג עם כולנו שווה: כאילו אנחנו כלבים. פט ריילי היה קשוח אבל לא 'אלוהים' כמו לומברדי. בובי נייט היה מין אלוהים, אבל היה משהו מצחיק בשליטה שלו על שחקניו. תמיד גיליתי מין חיוך מסויים בפרצופו הזועף. רד הולצמן מאמן הניקס בשתי האליפויות ב-1970 ו-1973 היה מין 'מענש' יהודי שעשה מעצמו לא מבין ביותר מימינו ומשמאלו ושמעתי אותו לא פעם ולא פעציים אומר לשחקניו בטיימאאוט, "חברי, הם קורעים לנו את הצורה ואין לי מושג כיצד עוצרים אותם. למישהו יש איזה פתרון?", ואז הייתה מתפתחת שיחה קצרה ומחליטים מה שמחליטים. הוא היה כמו מין סבא חמוד שכולם אהבו ורצו בהצלחתו, וכך הוא השיג את רצונו, ואת האליפויות. הוא היה מאמן גדול שעשה מעצמו מין 'אנא עזרו לי', ואז היה מוציא משחקניו בדיוק מה שרצה להוציא מהם. הם קראו לו 'רד', ואף פעם לא 'COACH'.

אני הייתי מין וינס לומברדי בתקופות מסויימות ובדמנים מיוחדים ורד הולצמן בתקופות אחרות וזמנים אחרים. היו הרבה גורמים שקבעו כיצד אני עומד לשחק אותה. פעם אחרת אדבר על פילוסופיית האימון שלי. אבל כששחקן שהייתי מוציא היה צורח אלי, "קוץ', מה אתה עושה? אין לך מושג!", הייתי עובר על כך ללא תגובה. אבל אם שחקן היה צורח לעברי, "קוץ', אתה אידיוט חסר מושג" הוא היה חוטף אותה ממני בצורה שאף אחד אחר לא היה מעז לפנות אלי כך יותר.

אילו הייתי מאמן את טריי יאנג ונותן לו ברירה (1) או (2) והוא היה בוחר ב-(3) הייתי עובר על כך לסדר היום ולא מזכיר זאת אפילו. ההבדל בין אז (כשאני אימנתי) והיום (כשמקמילן מאמן) הוא שאז ברירות 1 ו-2 היו רק ביני לבין טריי, ובחירתו בברירה 3 הייתה רק ביני לבין טריי. היום, בגלל סושיאל מדיה, כל עולם הכדורסל מדבר 'על העימות' בין מקמילן וטריי יאנג. כאן נכנסים עתה גורמים ככבוד עצמי, 'מה יגידו עלי', או 'מה יחשבו עלי' שגורמים גם למאמן וגם לשחקן להגיב על מה שהיה לציבור, ולא בפרטיות 'ביני לבינו'.

בגלל הסושיאל מדיה הזבוב הפך לפיל, והיום תגובתו של יאנג שהייתה "שנינו אנשים מבוגרים שלא תמיד מסכימים אחד עם השני" כוונה גם למאמן וגם לציבור בעת ובעונה אחת. אולי בפרטי הכל היה ניגמר אחרת, לטוב או לרע.

ובקשר לשאלה שבכותרת, "האם מאמן הוא מין קדוש שלשחקן אסור להתווכח איתו (או להמרות את פיו)?" התשובה היא לא. אבל כמובן שזה לא כל כך פשוט…(תלוי, ותלוי, ותלוי…)

3. אם אנטוני דייויס לא נוקע את העקב, הוא חוטף שפעת וקולע נקודה אחת

הלילה דונובן מיצ'ל הראה ללברון ג'יימבס מהיכן – ומאיזה צד – משתין הדג. 43 נקודות ושליטה מחלטת בעניינים.

פתחתי את הערוץ לחזות בעיקר בקבלת הפנים ללברון. היא הייתה מעורבת: מחיאות כפיים לגבור שהביא אליפות, ושריקות בוז לגבור שזנח את קבוצתו. הייתי אומר שוויון.

אנטוני דייויס שיחק איזה 7-8 דקות והיה ברור שמשהו לא בסדר איתו. שפעת. חום. הוא יצא ויותר לא ראינו אותו.

כולנו יודעים שהלייקרס REIGNITED תקוות לעונה זו במשחקיהם האחרונים כשהם מתאדרים מחדש ב-ANTHONY DAVIS-LED JUGGERNAUT בתחילה נגד קבוצות פחותות לפני שעשו זאת נגד מילווקי ואז בגדול נגד וושינגטון.

אבל הערב בקליבלנד הכל היה שונה. אולי הם היו צריכים לשנות דברים ON THE FLY כמו שאומרים. AD – השחקן הטוב ביותר ב-NBA בשלושת השבועות האחרונים עזב בגלל מה שנראה כשפעת אחרי 8 דקות ונקודה אחת מ-3 זריקות פאול. זה השאיר דברים ללברון ג'יימס וראסל ווסטברוק לעשות, ושניהם כבר לא יכולים לעשות זאת. היה זה ההפסד השני העונה לקליבלנד.

מה שלא היה להם זה את AD וה-55 שלו נגד הויזרדס:

מנגד, למקומיים, היה את דונובן מיצ'ל – 43 חיצים – ואני בטוח שקריאות ה-"M-V_P" צרמו לאוזניו של לברון פי כמה כי את אותן קריאות הוא שמע על אותו פרקט מאות פעמים מאז שהגיע לשם כצעיר בן 18.

ה-ACQUISITION של דונובן מיצ'ל היה הדגה הטובה העונה מכל השחקנים האחרים. בגללו (ובגלל ג'רט אלן שצלף את כל 19 זריקותיו הראשונות בדרך ל-24 נקודות, ו דריוס גרלנד שקלע 21) קליבלנד היא קבוצת הבית הטובה ביותר ב-NBA.

לברון קלע 21 עם 17 ריבאונדים – הישג מצויין נגד חבילת הגבוהים של הקאבס.

cored 16 each.