אינדיאנה מסורתית היא קבוצה אפורה שכבר ראיתי מספר פעמים בלייב. אינדיאנה היא גם פחות או יותר הקבוצה הראשונה שבאמת אהדתי בנ.ב.א בגלל רג'י מילר הגדול, ומאז ומתמיד יש לי פינה חמה בלב אליהם. השנה, במיוחד, עושה רושם שהפייסרס הם קבוצה מסקרנת. מת'ורין נראה כמו אחד משניים או שלושת הרוקיז הטובים בליגה. באדי ה' (סליחה, אני תמיד קורא הילד – the child וזה מעצבן אותי כל פעם מחדש)- הוא צלף אמיתי (בחיי, ראיתי אותו באימון לפני המשחק, האיש לא מחטיא). מיילס טרנר הוא כבר שנים אחד הגבוהים ההגנתיים הטובים בליגה, והשנה בניגוד לתמיד הוא גם בריא, ומעל כולם זורח טייריס הליבורטן, מלך האסיסטים הנוכחי של הליגה. אני, למקרה שלא ברור, בעדם. חוץ מזה, אני חייב לציין שבאימון הזריקות יש להליבורטן מין סוואג כזה שאני לא זוכר מהמון שחקנים באימון שלא קוראים להם סטף קרי. חיוכים, קטנות למאמני הזריקות, קריצות. מרענן לראות אימון זריקות קצת שונה, ויפה להליבורטן שהוא עושה כאלה.

וזה מעניין, כי בתור מישהו שמגיע בדרך כלל למשחקים של הלייקרס השנה, העובדה היא שאני לא באמת בעדם בדרך כלל. יוצא דופן היה המשחק הקודם אותו סיקרתי מול הנטס והקאפקייק, אבל לא כל קבוצה היא קאפקייק, ואינדיאנה היא לכל הפחות קבוצה מסקרנת וסימפטית.

מה היה לפני המשחק? ראיתי סופים של משחקים בחדר העיתונאים, ובעיקר את המהלך ההגנתי הנפלא של אמביד בסוף המשחק מול אטלנטה. שוחחתי עם עיתונאי שבקושי דובר אנגלית, אכלתי פאהיטס, ראיתי כל מיני עיתונאים מפורסמים, ועוד כל מיני מתמחים צעירים בחליפות בחדר העיתונאים, גיליתי ששוב אני נמצא במיקום המעולה (איזור 117) ולא בכסאות למעלה, שם נדמה לי שאף אחד מהעיתונים לא שובץ היום. וטוב שכך. כנראה שהביקוש בין העיתונאים לפייסרס ביום שני, פוסט ת'יינקגיבינג מנומנם, הוא נמוך מזה של הנטס ודוראנט במשחק הקודם שנדמה לי שגם שוחק באחד מימי סוף השבוע.

יאללה, אבחנות, הגיגים, תובנות ושאר ירקות.

א. קלטתי משהו היום בזמן שירת ההמנון – כולם עומדים יפה, שזה יפה. אבל היחידים ששמים יד על הלב הם מאט רייאן, אוסטין ריבס, טי.ג'יי מקונל ונדמה לי שגם הבן של כריסטי, שהוא גם היוצא דופן מביניהם (בעצם, נדמה לי שרק חצי יוצא דופן). לא יודע עם המידע הזה משנה, אבל הוא קיים.

ב. לברון יודע שהיום הוא אמור לקלוע מספיק נקודות (17 יספיקו לו) כדי להתקרב למרחק בן פחות מאלף נקודות מקארים, ועם 7 נקודות מהירות הוא גם מוכיח שהוא יודע את זה.

ג. טרנר קולע על דייויס ומיד דייויס קולע על טרנר. יש מצב ששני הגבוהים האלה שידועים גם (ובמקרה של טרנר בעיקר) בגלל ההגנה שלהם, החליטו לקחת את היריבות ולשים אותה במוקדם המשחק היום? יש מצב, ואם נחיה גם נדע (לא שצריך לחכות יותר מדי, כשהגבה חוסם באופן מרהיב ניסיון לדאנק של טרנר).

ד. יש משהו מוזר במשחק של אינדיאנה, ולקראת סוף הרבע הראשון אני קולט מה זה – זאת קבוצה שנותנת לרכז שלה (בתחילת המשחק הליבורטן, קצת אחרי זה, מקונל) להוביל את ההתקפה 95% מהמקרים. בכדורסל של היום, זה כמעט לא קורה לדעתי, ששחקן אחד, ועוד הפוינט גארד המוצהר הוא זה שמוביל התקפות, אבל באינדיאנה, קרלייל בהחלט סידר את זה כך. בינתיים זה עובד להם השנה כשאין ספק שהם אובראצ'יברים בהנהגתו של מלך האסיסטים של הליגה (הליבורטן) ואחד השחקנים המגניבים בליגה (מקונל, אבל כן, גם הליבורטן), אבל מעניין יהיה לבחון את זה גם בעתיד. ויהיה מעניין גם לבחון את זה מול קבוצות אחרות שמעדיפות לתת לאותו שחקן להוביל את כל ההתקפות, כשהוא על המגרש. הלייקרס בכל מקרה היא לא כזו (לפעמים לברון, לפעמים ווסטברוק, לפעמים אפילו לוני ווקר)

ה. הידעתם? לכל שחקן אמריקאי שהגיע לליגה בחמש השנים האחרונות ושמו הפרטי מתחיל ב J, קוראים ג'יילן, ולכל שחקן אמריקאי שהגיע לליגה בחמש השנים האחרונות ושמו הפרטי מתחיל ב I, קוראים אייזאה.

ו. תוכיחו לי שלא ואל תבלבלו אותי עם עובדות 🙂

ז. בחיי, כמה שהלייקרס קמצנים. בצ'ייס כל זב חוטם מקבל חולצה כל משחק שלישי, ואילו כאן, נאלצה הבחורה התורנית בפסק הזמן לקלוע עשר נקודות רצופות, כדי לקבל איזו שקית הפתעות. מה שכן, הבחורה בהחלט היתה אינטליגנטית וזרקה רק מתחת לסל עד שהיא הגיעה לעשר המיוחל. יפה לה. מקווה שבשקית ההפתעות יש קצת יותר מחולצה.

ח. ביטאדזה כמקרה בוחן. לפני עשרים שנה, אם היה שחקן בגובה 2.10 שהוא יחסית קל רגליים עם תנועות חביבות מתחת לסל, וטווח נחמד מהשלוש, הוא היה כוכב. לפני עשר שנים, הוא היה שחקן רוטציה חשוב. היום? טוב, לפחות יפה שהוא מקבל דקות.

ט. בואו נראה אם אתם יודעים – מיהו פוינט גארד שהוא נגר מוחלט, אבל גם ריבאונדר ומוסר מצטיין. מי שאמר ראסל ווסטברוק, שיעמוד .אני בכלל התכוונתי לטי.ג'יי מקונל שהוא גם שחקן הרבה יותר מגניב, וגם החוטף הכי טוב בליגה פר אינץ' של מגניבות. אין, מת על השחקן הזה, חבל רק שהוא באמת נגר שאין דברים כאלה (אבל בניגוד לווסטברוק, הוא מודע לזה).

י. המנהג הזה של לעשות סימן של משקפיים אחרי איזו מסירה חצי מוצלחת מעצבן אותי, יופי לך אנתוני דייויס שראית את לברון שועט לבד לסל ומסרת לו להאלי הופ. עכשיו, תסתכל על אסיסטים של מג'יק ג'ונסון או כריס פול, ותגיד לי אם באמת המשקפיים האלה מגיעות לך.

י"א. שתי החטאות בתחילת המחצית, אבל עם זריקת השלוש השלישית שלו, לברון מגיע למינוס 999 נקודות מקארים, ונדמה לי שאני ולברון הם היחידים שיודעים את זה באולם. איך אני יודע שלברון יודע? עובדה שהוא זרק שלשה ועוד שלשה ועוד שלשה, עד שבסוף נכנס.

י"ב. אפרופו אחת מהנקודות שלי מלמעלה. לדייויס באמת קשה כשהוא מקבל כדור לא לנגיחה, מול מיילס טרנר. רק שבדרך כלל הוא מקבל כדור או לנגיחה, או לא מול טרנר, ואז, ובכן, קל לו.

י"ג. הלוואי ואני הייתי אוהב את אשתי כמו שאמריקאים אוהבים לראות אנשים אחרים עושים צ'אג (כלומר, שותים כוס שלמה של משקה אלכוהולי).

י"ד. ואם בחגיגות מוגזמות עסקינן, ווסטברוק קולע שלשה ועושה עמי נאווי (כן, אני זקן). בחיי שכזאת שמחה בחיים לא ראיתי על שלשה לא מאד משמעותית באמצע הרבע השלישי של משחק זניח.

ט"ו. רגע המשחק המוחלט, ולמען האמת, מבחינת תגובות הקהל זה אפילו לא היה קרוב – היה הקליעה מחצי מגרש של איזה בחור בהפסקה שבין הרבע השלישי לאחרון שזיכתה אותו ב 75 אלף דולר. אחריה הוא קיבל חיבוק מהגבה, ברייאנט, ושאר גבוהי הלייקרס. האמת? באמת היה אחלה רגע שבעולם. אפילו העיתונאים שלידי התלהבו. והנה העניין – קשה למצוא קהל מנומנם יותר מאשר העיתונאים שיושבים לידי דרך קבע. כי יאללה, ראינו הכל, עשינו הכל, חזינו בהכל. אבל בכזה, כזה עוד לא (למרות שזכור לי במעומעם, שלפני כמה שנים, גם ראיתי כזה, אני רק לא זוכר אם זה היה באולם או בטלויזיה).

ט"ז. אודה ואתוודה. מגניב יותר או פחות, עקשן יותר או פחות, ממזמז את הכדור יותר או פחות, מודע לעצמו יותר או פחות, מתלהב מעצמו יותר או פחות, נגר יותר או פחות. היום ווסטברוק טוב יותר ממקונל. אתם יודעים מה, הוא טוב. נקודה.

י"ז. אחת הסיבות העיקריות בגללן אני הולך למשחקים בקריפטו, היא כדי לראות שחקנים שבדרך קבע אני לא רואה המון. אז תשמעו, הנסמית' הזה? אם הוא תמיד ככה, הוא אחלה שחקן. עושה רק מה שהוא יודע ועושה את זה היטב. ובעיקר, שומר ממש טוב על לברון ג'יימס, אבל ממש. מצד שני, בהחלט יכול להיות שהיום נכנס לו הכל (טוב, בעיקר שלשות וטיר דרופים) ובדרך כלל – לא.

י"ח. כשאני כותב את זה עם 45 שניות לסיום, ובעוד הגבה עומד על הקו, עדיין לא ברור מי ינצח (הלייקרס מובילים בנקודה), אבל הפרחים והאיחולים לפייסרס שחזרו למשחק ממינוס 17 כמו גדולים, למרות שווסטברוק קלע 2 משלושת ההחטאות הבטוחות שלו בדקות האחרונות.

י"ט. נמבארד!!

טוב, סיכום קצר:

1. לאינדיאנה יש באמת יופי של קו גארדים. הליבורטן הפך להיות המלההעאשסק"י (המועמד להיות השחקן האהוב עליי אחרי שסטף קרי יפרוש) הראשי כרגע, והוא פוינט גארד בחסד עליון. אגדיל ואומר, שנדמה לי שהעובדה שטרנר כל כך טוב השנה גם בהתקפה, נובעת לא במעט מהעובדה שיש לקבוצה מנהל משחק כמו הליבורטן. מת'ורין הוא סקורר עם גוף חזק, ובאדי ה' גם ביום חלש יחסית הוא עדיין צלף שקולע אוטומטית מהעונשין. וגם – נמבארד (!!!)
2. לאינדיאנה יש עומק של שחקנים שיכולים לעשות דברים. נמבארד וכמובן נסמית' היום היו מצוינים מעמדות הספסל שלהם, לצד המצוינות של שחקני החמישייה (טרנר, סמית', באדי ה' וכמובן הליבורטן) והשחקן השישי (מת'ורין).
3. הלייקרס מהצד השני עפים על עצמם, אפילו במשחק טוב (באמת) של ווסטברוק, הוא היה עסוק בעיקר בלעוף על עצמו. הגישה של הקבוצה הזאת שלילית לגמרי בכל דבר (וכאילו, על מה אתם מתלהבים? אתם מפסידים את רוב המשחקים שלכם). לברון קצת נפל ברבע הראשון ורק בכה לשופטים. דייויס עם סימני המשקפיים, ווסטברוק עם השאגות על כל סל שהוא קולע. יאללה, קצת ענווה לא תזיק.
4. היה משחק בן ז**נה, ואני מאד שמח שראיתי אותו. זה כנראה לא המשחק הכי טוב שראיתי בלייב, אבל זה בטח המשחק הכי טוב שראיתי השנה בלייב, ובאופן כללי אחלה משחק שבעולם.