המאבק המצופה בין קבוצות הכוכבים – NOT – ברוקלין מפסידה ללייקרס / אבי טרכטמן

  • אז לברון לא משחק, גם קיירי לא, ואולי גם לעולם לא. קיידי כאן, וגם דייויס אבל זה לא אותו דייויס של פעם, נראה את ווסטברוק וכנראה גם את סימונס מהספסל. אבל בסופו של דבר, מדובר בשתי קבוצות אסופת הכוכבים הגדולות ביותר של שלוש השנים האחרונות, ואת התוצאות של השתיים בשנים האחרונות כולם יודעים. אבל היי, הנטס מתקמבקים, ואמורים לנצח גם היום, אז בואו נראה איך באמת יתפתח המשחק. פוטנציאלית, לו היינו באמצע 2020 או משהו, היה אפשר לתאר את המשחק הזה כמשחק העונה. המציאות היא קצת קרחות ביציעים ואווירה התחלתית מנומנמת משהו. למעשה, הרגע הכי טוב בינתיים היה כששני נערים דוסים אמריקאים (אין, רק דוסים אמריקאים יכולים להיות עם מספיק היובריס מפגר בשביל לעשות את את זה), צעקו בקול לקיי.די באימון ש"הם אוהבים את הנעליים שלו". בשביל להתריס. יופי, ילדי כאפות, יופי.
והנה, בפליז כחול, כיפה אדומה וכובע מצחיה – שני כוכבי הערב.
  • ברוקלין היא אחת מ-4 הקבוצות שטרם ראיתי במשחק נ.ב.א רשמי, כך שאני שמח שאני כאן היום. מצד שני, בערך לפני שש שנים, ראיתי את ברוקלין במשחק טרום עונה שעלה לי 10 דולר בברוקלין (ובכלל, איזה יופי זה היה העיר ניו יורק), אני חושב שזה היה מול פניקס, ואני די בטוח שלואיס סקולה היה שם איפשהו, אבל אני לא באמת זוכר הרבה יותר. כך או כך, עוד שלושה למנייאק (שרלוט, שיקגו, פילדלפיה).
  • אני חייב להגיד שהמדים הלבנים זהובים הקלאסיים של הלייקרס, היו אולי המדים הלבנים היפים בהיסטוריה. המדים הלבנים סגולים שלהם היום, הם יותר סתמיים מהתספורת החדשה של ניק קלקסטון.
  • כמו כן, נצפו טרום המשחק, ריצ'רד ג'פרסון, שלא גידל שיער מאז ימיו בנטס, ושאמס צ'רניה, נמוך רזה והכי לא שחקן כדורסל שיש. שניהם היו עסוקים במינגלינג צפוף. ואם כבר, שיער, איזה כיף שאני חולק לפחות תכונת גוף אחת עם קווין דוראנט. רק חבל, שזאת תכונת הגוף הכי פחות רווחית (אלא אם אתה מפעל לפיאות, אני מניח).
  • אני יודע שדיברתי רבות בשבחי הסטייפלס במשחק הקודם שלי, ועל כך שאחרי שנים ב NOSE BLEED, סוף סוף הם נותנים לעיתונאים כבוד ונותנים לנו יופי של מקומות. אז היום, לא, חזרנו ל NOSE BLEED. אבל מכיוון שאני כבר יודע איך הדברים עובדים ושעיתונאים יותר חשובים ממני בדרך כלל מגיעים למשחקים יום כן, יום לא, החלטתי לנסות ולמצוא מקום במקומות העיתונאים הנורמליים – וראו זה פלא, לא רק שמצאתי, אלא שיש כאן לפחות עוד שלושה כסאות פנויים. תודה לאל, מכאן אני יכול לראות את כובע המצחיה ההפוך ואת ז'קט הזמש (ז'מש? טוב, נתפשר על טוויד) של לברון. יפה לו כשהוא לא מתאמץ. ומעניין אם כשהוא יבוא לברוקלין, יבואו כמה ילדים דוסים מפלטבוש וגם ישאלו אותו על הנעליים (שהן יפות, לפחות כמו אלו של דוראנט, אני חייב לציין).
המקום המסומן בלבן הוא המקום בו אני אמור לשבת, מצולם מהמקום בו אני באמת יושב.

  • ועכשיו משחקים דיוק, מוריס, ווטנאבה וקאם תומאס (החביב) בצד האחד, ריבס, נאן והבן של דאג כריסטי בצד השני. אין, אני חולה על קבוצות כוכבים.
  • ובעוד אני שואל את עצמו אם אחרי כל השנים האלה, לווסטברוק ודוראנט עדיין יש סנטימנטים אחד לשני, או אם הם בכלל זוכרים שהם העבירו ביחד איזה 7 שנים מהחיים, מגיע ווסטברוק משום מקום ודופק גג מהחיים לג'אמפ של דוראנט הגבוה ממנו בחזה, צוואר וקרחת. באמת מהלך מרשים. כבר היה שווה לראות את דיוק ואת ווטאנבה.
  • רויס אוניל מכדרר יותר מדי היום. גבר, אתה 3&D, בשביל זה הביאו אותך, לא בשביל לכדרר. תשמור, תתפנה לשלוש, תקלע אם אתה יכול, ובזה תמצה את העניין. בגילך, לכדרר הרי כבר לא תלמד, אז לא חראם על האנרגיה?
  • אתם יודעים איך לפעמים יש סרטים שבהם הפסקול גונב את ההצגה וקובע את כל הטון. אז זהו, שבמאי הפסקול של משחקי הלייקרס הוא כזה, קצת הרבה אוברקיל בעיניי. כך הוא שומר על מתח השניות האחרונות הרבה אחרי שהקבוצה זרקה, לא מחליף מוזיקה בין ההתקפות של שתי הקבוצות, נזכר מאוחר מדי בשביל טונים מסוימים ומוקדם מדי בשביל טונים אחרים, אין – הבחור הוא פאקינג האנס זימר. חבל שלא נותנים על זה אוסקר. לברון בינתיים מנצל את ההפסקה בשביל לעמוד, לא להקשיב למאמן או לדבר עם השחקנים אבל לבחון את הקהל. מתבונן ימינה, מתבונן שמאלה, מתבונן למעלה, מתבונן אחורה, מתבונן. ובאופן כללי לא נראה משועמם בכלל. אה, רגע, הנה הוא מצא כדור אז הוא מכדרר אותו בין הרגליים, ובכך מפריע לילד בן 14 לזרוק לסל בשביל עשרת אלפים דולר או כמה שזה לא יהיה. מזל שאין לילד כיפה, הוא בטח היה זורק הערה על הנעליים.
  • אני לא סובל את לברון (אבל מאד מעריך אותו), אני לא סובל את איי.די (ולא ממש מעריך אותו), אני עוד יותר משניהם לא סובל את קיי.די (ואני ממש לא מעריך את הקאפ-קייק). שלושתם בלתי נסבלים בעיניי. אבל אני חייב להגיד שדווקא את ראסל ווסטברוק קשה לי לשנוא. נכון, הוא טמבל שלוקח זריקות מפגרות יותר מדי פעמים, אבל הוא כל כך שונה מהשטאנץ הרגיל של שחקני הכדורסל בעולם (שבחיי, 90 אחוז מהם נראים ומשחקים בדיוק אותו דבר), והוא משחק עם כל כך הרבה תשוקה, שבאמת תמיד היה לי קשה לשנוא אותו. הלוואי ועולם הכדורסל היה מספיק מגוון בשביל להכיל עוד שחקנים בקצוות של השטאנץ, ולא רק את השטאנץ עצמו. אז כן הוא מאד חמוד, טמבל חמוד, אבל חמוד. (לעומת בוורלי, שגם הוא שונה מהשטאנץ וגם הוא משחק עם סוג של תשוקה, אבל אצלו נראה לי שהתשוקה נובעת משנאה ובוז עמוק לכל דבר שזז, ולא כמו אצל ראסל ווסטברוק מסוג של חדוות נעורים של ילד בן 12 שגילה לראשונה בחייו עקצוצים חדשים בגוף).
  • והנה רויס אוניל קולע משלושת רבעי מגרש, דא עקא, זה קורה בערך 4 שניות אחרי סיום המחצית, וכך מסתיימת לה מחצית בה דייויס היה נהדר כמסיים מתחת לסל, לוני ווקר היה סביר פלוס (אפרופו שחקן שהוא שטאנץ, אז ווקר, בחיי שיש עוד 75 שחקנים בדיוק כמוהו בליגה, אותו גובה, אותה אתלטיות, אותן תנועות), ווסטברוק בעיקר עשה נזק (אבל עם המון חדווה), דוראנט לא הורגש בעליל, והלייקרס יורדים עם יתרון סביר.
  • ואת מי לא ראיתי במחצית הראשונה? נכון, את בן סימונס (להלן, השחקן היחיד בהיסטוריה שהוא גם אולסטאר בגיל שיא בנ.ב.א, וגם ספק שחקן רוטציה בקבוצת אמצע טבלה בליגת העל). גיגול קצר מגלה לי שהוא גילה שקר כלשהו בברך. חבל, הוא שחקן שלעולם לא ראיתי בלייב ומאד מאד רציתי לראות, לעזאזל, אתמול חלמתי שאני מגיע למשחק רק בשביל לראות את בן סימונס מטווח מהשלוש. אבל מצד שני – למה אני כבר יכול לצפות, לצפות שבן סימונס ישחק זה בערך כמו לצפות שקוואי לאונרד ישחק, אותה היתכנות. אולי נראה אותו במשחק הבא אותו הוא ישחק, מתישהו בשנת 2025.
איפה אני?
  • ווסטברוק מוסר לבוורלי לשלשה (שכמובן מוחטאת). יש כאן התחלה של בדיחה, אבל אני לא בטוח שאני מצליח למצוא אותה. מזל שיש את דייויס שדופק עוד דאנק לאוסף במשחק מצוין באמת שלו, בעיקר כאמור כמסיים בדאנקים מתחת לסל (שזה המוד החדש שלו, עכשיו שהוא כמעט ויתר לחלוטין על ג'אמפים ושאר רעיונות מוזרים.
  • רגע, רגע, זוכרים את הדוסים מקודם? הנה, אני רואה אותם על המסך הגדול. אחד מהם בלי חולצה, שלושתם רוקדים בדאנס קאם. איזה כיף זה להיות ילד כאפות בן 14.
  • הרבה זמן הוא חיכה לזה, אבל עם שתי דקות לסיום הרבע השלישי, דוראנט מחזיר לווסטברוק בחסימה משלו, ומקנח בשלשה פלוס פאול. מהלך של ווינר, (במיוחד אם לא מתחשבים בהפרשי הגובה) חבל רק שהקבוצה שלו מפסידה במשך כל המשחק (בינתיים). מצד שני, מהלך אחרי זה, ועוד שלשה של דוראנט שהיה כאמור חלק עד סוף הרבע השלישי, אבל כרגע יש לו כבר 21 נקודות ועוד היד נטויה. מהצד השני, הגבה באמת טוב היום, אבל כמה שהוא טוב, ספרתי לו לפחות 6 החטאות ממרחק של 4 ס"מ מהסל. יש משהו מאד מתעתע בכל הכשרון הזה של איי.די, מן רכות מובנית וחוסר עקביות במהלך משחקים.

  • מרקיף מוריס לעת זקנותו, הגיע לשלב המטמופורזה של התחת, ע"ש בוריס דיאו. עכשיו הוא רק צריך לעבור לספרס, ותהיה לו אליפות.
  • ובהמשך לסאגת היריבות, ווסטברוק שומר על דוראנט שמנסה לעשות מהלך פוסט, אבל עושה צעדים בשלומיאליות. ווסטברוק 2, דוראנט 1 והלייקרס ב-4.
  • אמרתי את זה בפעם הקודמת, ואומר זאת שוב – הם אולי חבורה של דושים נובורישים סנובים עם יותר מדי כסף, ומעט מדי שנים, אבל הקהל של הווריורס בצ'ייס טוב, רועש ומעורב פי 15 בערך מקהל השופוני, הסלפי והבוטוקס של הלייקרס. אבל לא יודע ,אולי זאת תוצאה של האכזבות החוזרות ונשות מהקבוצה (וזאת למרות שאני כנראה מביא להם מזל טוב, פעם שניה שלי השנה באולם, והם בדרך לניצחון נוסף, מתוך השלושה בלבד שהם השיגו העונה).
  • זה חמוד כשהחבר'ה של הלייקרס חושבים שאנתוני דייויס הוא מינימום חוויאר סוטומאיור או וינס קרטר או משהו וזורקים לו להאלי הופ בגובה 6 מטר. ריבס עשה את זה היום, ווסטברוק עשה את זה היום, ואת שני הכדורים הוא הצליח לגרד, אבל לא יותר. מצד שני, הוא כאמור עשה הרבה יותר מלגרד הרבה מאד כדורים היום, וכשהלייקרס מובילים באיזה 18 עם שלוש דקות וחצי לסיום, נדמה שהגיע הזמן לקפל, עובדה – מעט העיתונאים שכן ישבו לידי כבר קיפלו מזמן, כולל הבחור של הקליבלנד קאבלירס (מה הוא עושה כאן?) וזה של הקליפרס (בטח פה בשביל לצחוק על היריבה העירונית, אבל לא הלך לו היום). ועוד עובדה – הנטס מצרפים לדיוק, סאמנר וקאם תומאס מקודם את מאורות הגולה דיירון שארפ הענק ואת קסלר אדווארדס, בעוד הלייקרס משאירים את חד הגבה לעוד חד שניות.
  • טוב, יאללה. תם ונשלם משחק שלמען האמת היה די רע. דייויס היה טוב אבל לא בדיוק מה שאמביד היה היום (וכל פעם שלא שמו עליו טריפל טים, ההגנה עליו היתה נרפית), ובמקום לראות חבורה של סופרסטארים מול חבורה של סופרסטארים כפי שכולנו חשבנו על שתי הקבוצות, רק לפני שנה וקצת, ראינו את קאם תומאס ולוני ווקר (בעיניי, הטוב בלייקרס, למרות הגבה) מככבים בשני הצדדים.
  • אני ממש צריך לראות את הקליפרס, אבל משום מה, כל משחקי הבית שלהם בינתיים נופלים על זמנים לא נוחים לי, ורוב הסיכויים שגם המשחק הבא שלי בקריפטו, יהיה משחק של הלייקרס. בואו נראה אם אני אמשיך להיות ברומטר המזל שלהם. מה שבטוח, הקטע הזה שלברון לא משחק בו, עובד להם לא רע.

לפוסט הזה יש 16 תגובות

  1. סיקור מוצלח ונפלא
    ראס והגבה עשו את מה שהם עושים פעם באף פעם וסחבו את הלייקרס. הייתה לי תחושה שלברון לא יעלה לשחק מול דוראנט אבל חשבתי שזה יסתיים אחרת.

  2. תודה אבי. ריפרפתי על המשחק, שכל מה שיש לי לומר עליו זה למרות קבוצות הכוכבים, הוא בעיקר סבל מחוסר כשרון. לעומת המשחקים האחרים היום: השוטאאוט בניו יורק, המופע של אמביד, וליידתו מחדש של דיימו הסופר קלאצאר בגופו של פוקס. המשחק באל איי היה מיותר לחלוטין.

  3. סיקור מעולה אבי. שילוב מנצח של אינפורמציה עם אווירה.
    "ווסטברוק משחק עם תשוקה" – זה רק נראה ככה, הוא פשוט משחק עם הראש בקיר (כמו החדירה לסל כשקיבל דאנק מדוראנט).
    אבל כן, זה משעשע.

    1. אני גם לא מצליח להבין איך זה בדיוק נראה ככה. זה סגנון משחק, לא מבטא של הרגשות הפנימיים הכמוסים ביותר.
      הנה רק אתמול פרסמתי את מה שזאק לואו אמר על טאונס, ביניהם המשפט בסגנון "טאונס רץ. רץ כמו מטורף. כי זו התקפה והתקפה זה כיף". משום מה את טאונס לא מאשימים בתשוקת יתר. אולי כי הוא מסכים לרוץ בהתקפה גם כשהכדור אצל שחקנים אחרים ולא רק אצלו ביד?

      1. חחח
        בשביל לשחק עם תשוקה אתה צריך לרוץ הרבה, לתת לפחות דאנק אימתני אחד במשחק, עדיף להוסיף שאגות, לדבר עם הקהל, להיכנס מדי פעם לעימות עם שחקן יריב, לדבר על עצמך והקבוצה במסיבת עיתונאים ובארועים נוספים. והכי חשוב, לתבל בקצת שגיאות טיפשיות במשחק. בלי זה אתה סתם "קר ומחושב".

  4. תודה, נורטון.
    נראה אם המשחק הבא שלך בקריפטו יהיה בכלל בקריפטו.
    כנראה שהבעיה אצלי, אבל למה להגיד לדוראנט שהם אוהבים את הנעליים שלו זו התרסה?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט