המאמר הזה הוא מעין מסמך הסטורי. עבורי הוא סיפור שהייתי חלק ממנו מרחוק, עוד מהימים של ג'ף הורנסק באיובה סטייט. המאמר הזה הוא ארוך ובתחילה חשבתי שאולי אכניס אותו בחלקים. בסופו של דבר החלטתי להכניס את כולו, וכל אחד יחליט לעצמו אם לקוראו כולו במכה אחת, או לחלקו לכמה חלקים (חמישה). בכל מקרה, אני מברך את הצטרפותו של עידו גילרי לצוות הכותבים שלנו, ובשם כולם אני מבקש "עוד!".

ננס לבן

 

בשמי הלילה ניתן להבחין בכוכבים בגדלים שונים המאירים בעוצמות  משתנות בהתאם לגודלם והמרחק שלהם מאיתנו. ננס לבן הוא שלב  בחייו של כוכב שאינו גדול מספיק ואורו פחות בוהק  מכוכבים אחרים אך הוא זוהר למרחקים גם אחרי שכוכבים אחרים, הגדולים ממנו בהרבה, כבר דעכו.

חלק ראשון: איך זה שכוכב אחד לבד מעז?

כשג'ף הורנסק הגיע לפניקס בפעם הראשונה בסוף 1986 הוא מצא גלקסיה גוססת בה כל השמשות כבויות או שוקעות לאיטן אל סוף דרכן.  ממועדון שהיה שותף לגמר הבלתי נשכח של  עונת 1975/76, והגיע  8 פעמים ברציפות לפלייאוף, הסאנס התדרדרו למשבר מקצועי חמור שלווה גם בשערוריות מחוץ למגרש.

לתוך סיטואציה דומה ייכנס הורנסק 27 שנים מאוחר יותר רק בעמדת המאמן. הסאנס בדמדומי עידן סטיב נאש איבדו את דרכם וניסו כל מיני כיוונים במספר גדול של טריידים שחלקם הזויים וחלקם דווקא די מוצלחים. בתוך כל הכאוס הזה בפיניקס קיוו להיבנות דרך הדראפט והביאו את הורנסק חסר הניסיון להנהיג את אסופת השחקנים שהייתה צפויה לדשדש בתחתית הליגה.

אבל בואו לא נרוץ קדימה מהר מדי.  כדי לנסות להבין מה סיכויי ההצלחה שלו כמאמן ב-NBA נחזור אחורה לתחילת הדרך. הורנסק גדל  בנורת' ריברסייד – פרבר שקט של שיקגו כבן הבכור מתוך ארבעה אחים, להורים ממוצא צ'כי (כפי שמרמז השם). אביו היה מאמן כדורסל תיכונים בתיכון סט. ג'וזף הפרטי בפרבר הסמוך . תיכון קתולי זה בו מרבית התלמידים לבנים, היה ידוע בגיוס שחקנים שחורים מהסלאמס של שיקגו, כשבשיטה זו עברו בו בין השאר אייזאה תומאס ואוון טרנר. ההתנגשות התרבותית הזו אף תועדה באופן די מרשים בסרט – Hoop Dreams מ-1994 שהתמקד בחלומם של שני שחקנים שחורים להגיע ל-NBA דרך המשחק  בסט. ג'וזף, וזכה בפסטיבל סאנדנס של אותה שנה.

 

HOOPS DREAMS

כבן למאמן ושחקן חובב היה זה טבעי שג'ף ימצא את עצמו די מוקדם בחייו על המגרש. כשהגיע לתיכון החליטו ההורים ג'ון וסו שהלימודים בביה"ס בו מאמן אביו יפעילו על ג'ף לחץ מיותר ויפתחו פתח ללחשושים על פרוטקציה. לכן החליטו  לרשום את ג'ף (ויותר מאוחר גם את אחיו)  לתיכון ליונס טאונשיפ האיזורי בלה-גרנז' הפרבר הסמוך ולא בסט. ג'וזף  בו אימן אביו. כך יצא שהורנסק ינק את האהבה למשחק ואת היסודות מאביו אבל לא שיחק תחת הדרכתו.

בשנים הראשונות בתיכון הורנסק לא התבלט, ולמעשה הצ'אנס שלו לעלות בחמישיה הגיע רק לאחר שחברו הושעה כתוצאה מנהיגה במכונית ללא רישיון. בפעם הראשונה, אבל בהחלט לא האחרונה בחייו, הוא ניצל את ההזדמנות עד תום כאשר מרגע שעלה בחמישיה לא עזב אותה. בסיום לימודיו הורנסק כבר היה שחקן תיכונים מצטיין אבל לא הותיר חותם עמוק על ספר השיאים של בית ספרו. לאורך השנים מספר בוגרים אחרים של אותו תיכון נראו כפרוספקטים מבטיחים בהרבה ממנו ל-NBA אבל אף אחד מהם לא הצליח להגיע למקצוענים. כמו כן בהנהגתו של הורנסק תיכון ליונס טאונשיפ הגיע למאזן מרשים אבל לא הצליח להתברג לשלבים המכריעים של אליפות המדינה.

כאמור הרקורד של הורנסק כשחקן תיכונים כמו גם הנתונים הפיזיים שלו  לא תפסו את העין ולכן לא הוביל לחיזור מסיבי של מכללות אחריו. כתוצאה מכך הוא לא זכה להצעות מלגה מאף אוניברסיטה ובחר להירשם ב-1981 ללימודי ראיית חשבון באוניברסיטת איווה סטייט באיימס, שליד דה-מוין, כ-400 ק"מ מערבה מעיר הולדתו. הוא הצטרף לנבחרת הכדורסל כ walk-on (שחקן שלא הגיע עם מלגה) מתוך תקווה לזכות במלגה בשנה שאחרי.

כמו בשלבים אחרים בקריירה שלו שעתידים עוד לבוא הורנסק הגיע לתוכנית כדורסל במצב די רעוע. הציקלונים דשדשו לאורך השנים בין בינוניות לאומללות ועד אז הגיעו לטורניר המכללות רק פעם אחת ב-75 שנות קיומם, בשנת 1944. למזלו של הורנסק יחד איתו הגיע לאיווה גם המאמן ג'וני אור שכבר  לקח את מישיגן עד  לגמר טורניר המכללות בשנת 1976 רק כדי להפסיד לאינדיאנה הבלתי מנוצחת של בובי נייט המשוגע.

 

"לבובי אור, מאמני באיובה סטייט, אני חייב הרבה מהקריירה שלי!"

להורנסק הצנום לא היו גובה, מהירות, ניתור, או קליעה מרשימים אבל הייתה לו ראיית משחק מצוינת גם בהתקפה וגם בהגנה. בראיונות שונים הורנסק נזכר איך כשהיה פרשמן, שזכה למעט דקות כסמול פורוורד, המאמן אור (שנפטר בשנה שעברה) הזמין אותו למשרדו ושאל: "אתה יכול לשחק פויינט גארד?". התשובה המיידית הייתה כמובן "כן" אבל הורנסק מודה שגם אם הוא היה מבקש ממנו לשחק סנטר התשובה לא הייתה משתנה. השחקן הצעיר עמד במילתו וניהל את המשחק של הציקלונים על המגרש במשך ארבע שנים. הורנסק לא היה הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה  אבל סיים את לימודיו כמלך האסיסטים של איווה סטייט בכל הזמנים, שיא בו הוא מחזיק עד היום.

בהנהגתו של אור כשהורנסק מנהל את המשחק הציקלונים השתפרו משנה לשנה ובשנתיים האחרונות שלו שם אף הגיעו לטורניר המכללות. הדובדבן שבקצפת הגיע בטורניר של שנת 1986. איווה סטייט הגיעה לטורניר כמדורגת 7 במידווסט ופגשה במדורגת 11 – אוניברסיטת מיאמי מאוהיו.  כמו שקורה פעמים רבות במארץ' מדנס התפתח משחק צמוד. בפיגור 2 נקודות 27 שניות לסיום הורנסק קבר ג'אמפר ששלח את המשחק להארכה. הנדנדה נמשכה גם בהארכה כשבשוויון 79 שתי שניות לסיום הציקלונים לקחו פסק זמן ואור תכנן מהלך לזריקה של הורנסק. בחזרה מפסק הזמן הוא קיבל את הכדור מטווח שהיום נמצא מאחורי קשת השלוש, הקפיץ פעם אחת ועלה לזריקה שהעניקה לאיווה סטייט ניצחון ראשון בטורניר מזה 40+ שנה.

הורנסק מביא את הציקלונים לשיאים חדשים:

 

במשחק הבא הם פגשו במישיגן האקסית של אור שהייתה מדורגת שנייה. את הוולברינס הנהיג רוי טארפלי שקלע 25 נקודות והוריד 14 כדורים חוזרים אבל הציקלונים לא נרתעו והוליכו ברוב שלבי המשחק כדי לתת לג'וני אור את מה שהוא קרא לו הניצחון הגדול ביותר בקריירה שלו  69-72. הם עלו לסוויט סיקסטין אבל הודחו בשלב הבא. איווה סטייט לא הפכה למעצמת כדורסל מכללות אבל המעמד שלה ללא ספק השתנה בעקבות אותה קבוצה. לאחר העונה ההיא הציקלונים הצליחו לזכות בטורניר הביג-12 שלוש פעמים לאחר שלא הצליחו לזכות באליפות החטיבה שלהם מאז 1945. מאז 1986 הציקלונים הגיעו לטורניר המכללות 13 פעמים כולל העונה הנוכחית בה הודרכו ע"י בוגר מכללה אהוב אחר –פרד הויברג, עד ל-16 האחרונות. באופן משעשע שמו של הויברג עלה לתודעה בקרב הציקלונים כאשר עוד בהיותו נער מחזיר כדורים הורנסק נחת עליו וסובב את הקרסול. למזלו הוא עשה מספיק בהמשך חייו כדי לתקן את הנזק שהרושם הראשוני הזה השאיר.

אם עד לעונה ההיא איווה סטייט שגרה רק שני שחקנים בכל תולדותיה לליגה הטובה בעולם, מאז בוגריה מגיעים בקביעות ל-NBA (מן הסתם גם להתרחבות הליגה יש חלק לא קטן בכך). בין הציקלונים המוכרים ניתן למנות בנוסף להויברג, שהיה שחקן משלים יעיל במשך 10 עונות בליגה, גם את ג'מאל טינזלי שהיה המנוע של אינדיאנה בעשור הראשון של שנות ה-2000 כמו גם שחקני  מכבי ת"א בעבר ויקטור אלכסנדר ומרכוז פייזר. על הנייר השחקן המבטיח ביותר של הציקלונים של 1985/86 היה ג'ף גרייר שיותר מאוחר הפך לשחקן ספסל ב-NBA, אבל עד היום ג'ף הורנסק הוא הבוגר המצליח ביותר של המכללה.

חלק שני: שקיעתה של הזריחה

בתווך הבין כוכבי ניתן למצוא ענני גז ואבק ענקיים – שאריות עצומות לשינויים קוסמיים קדומים ושברים של כוכבים שסיימו את חייהם. בתוך עננים אילו יכולים להבשיל להם התנאים לקריסת הענן אל תוך עצמו ללידתם של כוכבים חדשים.  ב-NBA  לאורך ההיסטוריה קבוצות נוצרו ונעלמו בהתאם לכוחות השוק המניעים את תהליכי ההתכווצות והתרחבות של יקום הכדורסל. כתוצאה מהפופלריות הגוברת של המשחק באמצע שנות ה-60 קמה ליגת ה-ABA  המתחרה שזירזה את התרחבות ה-NBA , שמ-1966 הוסיף תוך שלוש שנים ל-9 החברות הותיקות  חמש קבוצות חדשות. הפיניקס סאנס היו אחד המועדונים הללו כאשר נוסדו ב-1968 יחד עם המילווקי באקס להם יפסידו שנה מאוחר יותר בהטלת מטבע את הזכות לבחור בדראפט אחד בשם לו אלסינדור.

*

בזמן שהורנסק היה עסוק ביצירת שם לעצמו, בפיניקס היו עסוקים בהרס עצמי. המועדון הצעיר הגיע להצלחה מפתיעה בעונתו השמינית בלבד כאשר ב- 1975/76, למרות מאזן לא מרשים של 40-42, הגיעו לסדרת הגמר הבלתי נשכחת מול בוסטון. הסדרה ההיא הוכרעה למעשה במשחק החמישי, כשבשוויון 2-2 במשחקים הסלטיקס הצליחו לנצח 126-128 לאחר שלוש הארכות.

קלאסיקת הגמר הגדולה ביותר:

ההצלחה הבלתי צפויה עוררה בפיניקס תקוות להגיע רחוק יותר, ובשנים הבאות הם הצליחו לרכז סביב המאמן ג'ון מקלאוד סגל מוכשר שכלל את פול ווסטפול, וולטר דיוויס, אלווין אדאמס וטראק רובינסון. יחד הם הגיעו להישגים יפים בעונה הסדירה אך לא הצליחו לשחזר  את ההעפלה לגמר. לשיאם הגיעו בהעפלה לגמר המערב ב-1978/79 שהסתיימה בהדחה כואבת ב-7 משחקים מול סיאטל – האלופה שבדרך. חוסר היכולת לתרגם את ההצלחה בעונה הסדירה להישגים ממשיים בפלייאוף הביא את הסאנס לחפש שינוי. ייתכן שהיה זה ההפסד לסוניקס שנה קודם שהביא אותם לשלוח ב-1980 את ווסטפול לסיאטל, בתמורה לדניס ג'ונסון שהיה המנהיג של הסוניקס, ואף היה ה-MVP של הגמר בעונת 1978/79.

 

דניס ג'ונסון, כשהוא כבר בסלטיקס

ג'ונסון הראה מנהיגות גם בסאנס והם המשיכו להצליח בעונה הסדירה אבל הוסתרו כבר ע"י הצל של האימפריה המתהווה בלוס אנג'לס. הבעיה הייתה שההצלחה בעונה הסדירה לא הפכה להצלחה בפלייאוף. בנוסף  ג'ונסון והמאמן מקלאוד לא ממש שידרו על אותו גל, ולאורך השנים נוצרו ביניהם עוד ועוד חיכוכים.  ההתדרדרות הייתה בלתי נמנעת והתחילה לאחר עונת 1982/83 כשהסאנס שסיימו שלישיים במערב במאזן 29-53, הודחו בסיבוב הראשון על ידי הנאגטס. מתוך הבנה שאי אפשר להמשיך  במצב  של סכסוך בין המאמן לעושה המשחק החליטו  לשלוח את די-ג'יי המרדן בטרייד מזעזע לבוסטון, תמורת הגופה המהלכת בדמות הסנטר ריק רובי.

התוצאה עבור הסלטיקס ידועה כאשר ג'ונסון, בתפקיד משני של עושה המשחק, היה חבר לאחת החמישיות הטובות בהיסטוריה של הליגה. יחד עם בירד, מקהייל, פאריש  ואיינג' בארבע השנים הבאות בוסטון הגיעה לגמר 4 פעמים וזכתה באליפות פעמיים. התוצאה עבור הסאנס הייתה קצת פחות טובה. בפיניקס קיוו שהכישרון של הפורוורד הצעיר לארי נאנס יחד עם הניסיון של  וולטר דיוויס יסחבו את הקבוצה. כדי לפצות על החור המנהיגותי שהשאיר דניס ג'ונסון אפילו החזירו את ווסטפול המזדקן לעונת פרישה. את העונה הסדירה של 1983/84 סיימו הסאנס במאזן חצוי אך למרות זאת הם הצליחו להפתיע בפלייאוף והגיעו עד גמר המערב שם הודחו על ידי הלייקרס שמנעו שיחזור של הגמר מ-1976. בעונה הבאה הם המשיכו במורד המדרון החלקלק וסיימו במאזן 46-36 לא מעט בגלל פציעתו של דיוויס כוכב הקבוצה שהיה מושבת כמעט כל העונה. למרות זאת הסאנס הצליחו לנצל את חולשת המערב של אותם שנים כדי להשתחל לפלייאוף מהמקום ה-8 (צריך לזכור שבאותם שנים רק ארבע קבוצות מהחטיבה לא העפילו לפלייאוף). זה נגמר די מהר בתבוסה משפילה0-3  ללייקרס כשכל המשחקים הסתיימו מעל ל-15 הפרש.

 

וולטר דייויס בפיניקס

ברקע כבר התחילו לרוץ שמועות על בעיות סמים ארוכות שנים של מספר שחקנים כשבראשם לא אחר מהפנים של הקבוצה- וולטר דיוויס. בנוסף הזמן התחיל לתת את אותותיו בחלק מהשחקנים הותיקים יותר, כמו אלווין אדאמס ומו לוקאס שנשלח בסוף העונה ללוס אנג'לס. בעונת 1985/86 כבר אי אפשר היה להסתיר את תהליך ההתפוררות כשהסאנס פתחו עם 9 הפסדים רצופים. גם הבעיות מחוץ למגרש זלגו לאור הזרקורים כאשר בדצמבר  דיוויס נאלץ להתאשפז ל-30 יום במרכז גמילה כדי לטפל בהתמכרות לקוקאין. את העונה פיניקס סיימה במאזן 50-32 שהשאיר את הסאנס מחוץ לפלייאוף לראשונה מזה תשע שנים.

*

בסוף קריירת  המכללות שלו מצא את עצמו ג'ף הורנסק בסיטואציה מוכרת של אי ודאות. ללא נתונים פיזיים מרשימים ובלי יכולת קליעה או ניהול משחק יוצאות דופן הוא לא משך הרבה תשומת לב לקראת הדראפט של 1986 לכן ליתר ביטחון הלך למספר ראיונות עבודה למשרות בראיית חשבון – התואר אותו זה עתה סיים. הסאנס הגיעו לדראפט של אותה שנה עם כוונה ברורה  לרענן את הסגל  כשלרשותם 4 בחירות בשני הסיבובים הראשונים (אז עוד היו שבעה סיבובים לדראפט). בסיבוב  הראשון הסאנס  בחרו לטפל בבעיה המתהווה בעמדת הסנטר עם הזדקנותו של אדאמס  ולקחו בבחירה ה-6 את וויליאם בדפורד. בסיבוב השני הם התפנו לסגור חורים בעמדות אחרות בסגל. אחת העמדות הבעייתיות הייתה עמדת הרכז שם חיפשו מחליף ראוי לג'יי המפריז הצעיר. הבחירה ה-46 בדראפט הגיעה לרשות הסאנס בטרייד שנתיים קודם ששלח את השריף דיוויד ת'רדקיל (הזכור בעיקר ליושבי אוסישקין מנוחתו עדן) לדטרויט. בפיניקס חיפשו שחקן סולידי בעל ראיית משחק ויכולת הגנתית למלא את הנישה. הורנסק התאים לתבנית והסאנס שלקחו כבר 3 שחקנים לא חששו להשקיע בו בחירה.

את עונת  1986/87 התחילו הסאנס עם חמישה רוקיס ועוד 4 שחקנים עם שנה או שנתיים ניסיון. לכן לא היה זה מפתיע שהקבוצה לא זכתה להצלחה מזהירה, למרות היכולת המרשימה של דיוויס ונאנס. הורנסק, שהיה צריך להוכיח את עצמו כדי למצוא את מקומו בליגה, הצליח במהירות לרכוש את אמונו של המאמן מקלאוד, ולהשתלט על עמדת הרכז המחליף עם 20 דקות למשחק. הקרטוע המתמשך של הקבוצה הביא את ראשיה לסיים את תפקידו של מקלאוד הותיק באמצע העונה והסאנס סיימו במאזן 46-36.

לקראת סיום עונת רוקי סבירה, בה נראה היה שהצליח לקנות את מקומו בליגה, ובקבוצה בעלת סגל צעיר, הנתמך ע"י מספר כוכבים ותיקים היו להורנסק סיבות לפתח ציפיות להמשך. לא היה לו מושג כי מעט יותר משנה מאוחר יותר הוא יהיה היחידי שיישאר בקבוצה, מהסגל איתו עשה את צעדיו הראשונים בליגה. שום דבר לא הכין אותו ואת שאר חבריו לקבוצה למה שעתיד היה לבוא.

ב-17 לאפריל יום יום לפני המשחק האחרון של אותה עונה כינסה משטרת פניקס מסיבת עיתונאים מתוקשרת היטב בה הודיעה על הגשת כתבי אישום, ועל מעורבותם של לא פחות מ-10 שחקנים של הסאנס בעבר ובהווה, בסחר ושימוש בסמים. בין השמות היו שחקנים מובילים בקבוצה כמו הגארד המוכשר ג'יי האמפריז והסנטר ג'יימס אדוארדס, כמו גם שחקני עבר אהודים כמו גארפילד הרד. העד המרכזי של התביעה היה לא אחר מוולטר דייויס, שנאלץ לאשפז את עצמו שוב במרכז גמילה על התמכרותו לקוקאין. כדי לחמוק מעונש דיוויס הסכים לתת עדות מלאה שתיארה הררי קוקאין ושדות מריחואנה בהם השתמשו שחקני הקבוצה לאורך כמעט עשור.

הפצצה שהוטלה זעזעה את פיניקס ואת כל הליגה, שהידיעות על השימוש הנרחב של שחקניה בסמים, גרם לה לפגיעה תדמיתית קשה. פרשה זו הייתה קו פרשת המים מבחינת הקומישינר הצעיר דיוויד סטרן, שמנקודה זו טיפל ביד קשה בבעיית הסמים של הליגה, ותוך פחות מעשור הצליח להפוך את התדמית שלה על פניה בעזרתו האדיבה של מספר 23 אחד. הפרשה הביאה את פיניקס לנקודת השפל הנמוכה ביותר בתולדותיה. בסופו של דבר התביעה גילתה שהיא קפצה מעל הפופיק ולא אספה מספיק ראיות, למעט עדותו של דיוויס, כדי להשיג הרשעה. עדות חיונית נוספת הייתה זו של שחקן העבר ג'וני היי (לא זאת לא בדיחה), שהיה גם הוא מעורב עמוקות בפרשה. לרוע מזלה של התביעה היי החליט(?) בעודו שיכור לנהוג את מכוניתו אל תוך עמוד חשמל, בלי שום כוונה לעצור, וסיים את חייו. התביעה נאלצה להגיע להסדר טיעון או למחוק את רוב האישומים אבל הנזק לתדמית של המועדון היה כבר בלתי הפיך.

חלק שלישי: לרוץ מהר לפני שיגמר

כוכבים המכלים את חומר הבערה שלהם יכולים לסיים את חייהם במגוון דרכים. המוות המרהיב ביותר הוא בהתפוצצות אדירה ובוהקת השולחת גלי הדף עצומים ברחבי הגלקסיה. תהליך כזה נקרא סופרנובה.

*

הכוכב הסגול-כתום סיים תהליך של קריסה אל תוך עצמו בסופרנובה אלימה שריסקה אותו לרסיסים. את התוהו ובוהו שנוצר ניצל הג'נרל מנג'ר ג'רי קולנג'לו כדי לקנות את המועדון ולהפוך לבעליו.  קולנג'לו עשה את מה שהיה עושה כל בעלים שפוי, של מועדון הנמצא בלב אוכלוסיה רפובליקנית לבנה, המגלה שיש לו קבוצה מלאה בשחקנים שחורים עם בעיות סמים. הוא פיזר את כל מי שהוא רק היה יכול לארבע קצוות תבל או במקרה הזה הליגה.

הראשון ללכת, עוד בתום העונה, היה הרוקי הבעייתי וויליאם בדפורד, שעוד בקולג' הסתבך עם סמים, וכנראה הגיע למקום הלא נכון כדי להתגבר על בעיות אלו. באותו יום גם אד פיקני, שכלל לא היה מעורב בפרשיית הסמים, נשלח לסקרמנטו תמורת אדי ג'ונסון, שכבר ביסס את מעמדו בליגה כסקורר יעיל. עונת 1987/88 הייתה באופן די צפוי אומללה מבחינת הסאנס. כאילו שפרשת וולטר-גייט לא הספיקה, בפגרה הסנטר הצעיר ניק ואנוס נהרג בהתרסקות מטוס, והאווירה במועדון הייתה על הקרשים. המפץ הגדול הגיע בפברואר לאחר פגרת האולסטאר כאשר תוך יומיים הסאנס ביצעו שלושה טריידים. ראשית ג'יימס אדוארדס נשלח לדטרויט בטרייד, שהביא לפיניקס את בחירת הדראפט, בה ייקחו יותר מאוחר את ר'יצ'י דומאס. באופן אירוני דומאס , שנאלץ להתחיל את הקריירה בהפועל חולון עקב בעיות שימוש בחומרים אסורים, יהרוס לעצמו את הקריירה מאוחר יותר עם בעיות סמים משלו. למחרת נשלח ג'יי האמפריז למילווקי, ובטרייד נוסף הכוכב העולה של הקבוצה לארי נאנס הועבר לקליבלנד יחד עם מייק סאנדרס הוותיק, תמורת שלושה שחקנים אלמוניים. היה זה נדמה כאילו הסאנס עורכים מכירת חיסול רק כדי לנער את שאריות הסמים מעליהם. הקולות בפיניקס התחילו כבר לרטון, אבל הטרייד הזה דווקא, עתיד היה להעלות אותם חזרה על מסלול הניצחונות. תמורת נאנס הסאנס קיבלו סנטר סולידי בדמות מארק וווסט, את טיי קורבין- רול פלייר בעמדת הפורוורד, ורכז רוקי שעוד לא הספיק להוכיח את עצמו העונה לשם קוין ג'ונסון.

קווין ג'ונסון מדנקק על אולג'ואן

בסיום העונה הסנטר הוותיק אלווין אדאמס פרש. וולטר דיוויס סיים את חוזהו והסאנס לא טרחו אפילו להציע לו חוזה חדש, בעקבות תחושת הבגידה שהפרשה השאירה. דיוויס קלע יותר נקודות מכל שחקן אחר בהיסטוריה במדי הסאנס, ובהפרש לא קטן, למרות זאת לקח לפיניקס לא מעט זמן לסלוח לו, ורק ב-2004 הוא הוכנס לתוך חוג הכבוד של המועדון. כך נוצרה הסיטואציה בה הורנסק שסיים את עונתו השניייה בלבד בפיניקס הפך לשחקן הותיק בקבוצה.

עם פתיחת עונת 1988/89הורנסק קיווה שהעובדה שהמועדון החליט להחזיק בו בשילוב עם השיפור ביכולתו, למרות הטלטלות שעברו על הקבוצה, יובילו להפקדת המפתח לניהול המשחק בידיו. לדאבונו המאמן החדש היה קוטון פיטסימונס, שהצטרף לסאנס בתפקיד ניהולי שנה קודם, והיה אדריכל הטרייד שהביא את קווין ג'ונסון לקבוצה, תמורת לארי נאנס הפופולרי. לקיי-ג'יי היה צעד ראשון קטלני ויש שיאמרו המהיר אי-פעם. יכולת זו נתנה לו יתרון משמעותי על שומריו בחדירה לסל,  ויחד עם ג'אמפ שוט יעיל מחצי מרחק, אפשרה לו להפוך במהירות לכלי התקפי בלתי עציר.  פיטסימונס זיהה את הפוטנציאל הרב הגלום בג'ונסון ותכנן לנצל אותו במשחק הפיק-אנד-רול עם הרכש החדש טום צ'יימברס, שהגיע מסיאטל כשחקן החופשי הבלתי מוגבל הראשון בתולדות הליגה.

המשמעות לגבי הורנסק הייתה מעבר לעמדת השוטינג-גארד. לכל מי שזוכר את הורנסק כששחקן זה נראה כמו מעבר טבעי עבור אחד מהקלעים הטובים בליגה בשנות ה-90. הייתה רק בעיה אחת, הורנסק לא היה שם עדיין. כשהוא יצא מהמכללות, הסאנס בחרו בו כשחקן עם אוריינטציה הגנתית ויכולת ניהול משחק טובה, כדי שיהיה רכז מחליף. הייתה לו זריקה סבירה אבל לא יותר מזה. כדי להצליח בעמדת הקלעי הורנסק היה חייב לשפר את אחוזי הקליעה, בעיקר בזריקה לשלוש, שהייתה עדיין נשק חדש עבור התקפות הליגה. אחוזי הקליעה של הורנסק מחוץ לקשת בשתי העונות הראשונות היו מתחת ל-30%. היה זה אחד מעוזרי המאמנים (ייתכן והיה זה אפילו פול ווסטפול שהצטרף לצוות האימון של הסאנס לאחר הפרישה) ששם לב לכך שבזריקה של הורנסק הכדור מסתובב הצידה באופן מוגזם. ניתוח קצר של הבעיה העלה שהאגודל של יד שמאל התומכת דוחף את הכדור בזריקה, וכדי להתגבר על הבעיה הורנסק פשוט הדביק את האגודל לכף היד באימונים. זה עזר אבל לא פתר את הבעיה לחלוטין. הקליעה השתפרה בסופו של דבר עם טיפ לגבי השחרור של הכדור, שהגיע מאשתו סטייסי. את סטייסי פגש הורנסק עוד באיווה סטייט שם יצאו ביחד מספר חודשים לפני שהוא נזכר לציין בפניה את העובדה שהוא משחק כדורסל. כשהגיעו לפיניקס היא הייתה עוזרת לו באימוני הקליעה, ומביאה לו את הכדורים.  יום אחד כנראה נמאס לה לרוץ אחרי כדורים תועים והיא אמרה לו פשוט לכוון את האצבעות בכיוון הסל לאחר השחרור. הורנסק, כמו כל בעל ממושמע, עשה בדיוק מה שהאישה אומרת וההמשך ידוע.  זה ייקח רק מספר משחקים בודדים מפתיחת העונה עד שהוא יבסס את עצמו בעמדת השוטינג גארד הפותח של הסאנס, ויהפוך לאחד הקלעים הטובים בליגה.

כמו העוף המיתולוגי על שמו קרויה העיר בה נמצא המועדון, הסאנס קמו לתחייה מהאפר שנותר לאחר האש שחרכה את הקבוצה באמצע שנות ה-80. במקרה הנוכחי האפר היה שחקן צנום ושקט, שבכל שלב בקריירה היה צריך להילחם על מקומו בין שחקנים אתלטיים ומוכשרים ממנו. פתיחת עונת 1988/89 הייתה מהוססת משהו כשהסאנס מסיימים את עשרת המשחקים הראשונים במאזן   6-4. מנקודה זו הם נסקו והשאירו את הטראומה של השנתיים הקודמות מאחור. הצמד קיי-ג'יי (20.4 נק', 12.2 אס') וציימברס (25.7 נק') יצר קומבינציית פיק-אנד רול בלתי ניתנת לעצירה.  יחד בחמישייה  עם הורנסק (13.5 נק' ו- 6 אס' למשחק) והפורוורד ארמן גיליאם (15.9 נק'), בעונתו השנייה, הסאנס חרכו את הגנות הליגה, כשאת עיקר כוח האש מהספסל  מספק אדי ג'ונסון (21.5 נק'). את העבודה השחורה ביצעו שאר המצטרפים בעיסקת לארי נאנס: הסנטר הפותח – מארק ווסט שהיה מהחוסמים הטובים בליגה, טיי קורבין שסיפק קשיחות והשתטחויות בכל מקום, ודן מארלי – בחירת הדראפט הטרייה שהגיעה כתוצאה מהעיסקה. בחירתו של מארלי במקום ה-14 בדראפט לוותה בקריאות בוז בפיניקס ועוררה תמיהות רבות בקרב הפרשנים, אך גם כאן פיטסימונס פגע בול כשת'אנדר דן עתיד להפוך לאחד השחקנים האהובים ביותר בתולדות המועדון, גם בזכות יכולתו לקבור שלשות, אך בעיקר בזכות האנרגיה הבלתי נגמרת שהוא הביא למגרש.

דן מאירלי היום

הסאנס סיימו את העונה הסדירה במאזן 27-55 השני בטיבו במערב כשהם מציגים את ההתקפה הטובה בליגה עם 118.6 נקודות למשחק. התחייה המפתיעה של פיניקס זכתה גם להכרה מצד הליגה כאשר המאמן פיטסימונס זכה בתואר מאמן העונה, קוין ג'ונסון נבחר לשחקן המשתפר ואדי ג'ונסון לשחקן השישי. הקבוצה המתחדשת הזו יצרה את התבנית להצלחה, שהפכה לסימן המסחרי של המועדון: התקפה קטלנית המבוססת על קצב מסחרר, הרבה אנרגיה, והנעת כדור, יחד עם הגנה ש…. אההם אולי עדיף שלא נדבר על ההגנה. בכל אופן הסופה במדבר נמשכה גם אל תוך הפלייאוף כשהסאנס חולפים בקלילות על פני הנאגטס (0-3) והווריורס (1-4). בגמר המערב פגשו הסאנס הצעירים ביריבה השנואה מלוס אנג'לס ששלטה בהם ללא עוררין בעשור שחלף. למרות ההתלהבות  ורוח הנעורים של הקבוצה, ואולי גם בגללם, התוצאה הייתה דומה  למפגשים קודמים בין שתי הקבוצות. הלייקרס התעמרו בקבוצה חסרת הניסיון, בסידרה שנגמרה בסוויפ חלק, כשמ'גיק, ג'יימס וורת'י וביירון סקוט מתעללים באין-הגנה של הסאנס.

את עונת 1989/90 הסאנס כבר פתחו עם ציפיות גבוהות והמשיכו בדיוק מהנקודה בה הפסיקו. ציימברס נתן את עונתו הטובה ביותר עם 27.2 נקודות למשחק,  וגם קיי-ג'יי המשיך להראות שיפור, ומנהיגות לא אופיינית לשחקן כל כך צעיר. השינוי העיקרי בסגל היה שליחתו של ארמן גיליאם לשרלוט. גיליאם היה מוכשר מאד, אך גם אנמי וקצת עצלן. זה לא התאים לגישה ולסגנון של המאמן פיטסימונס, שחיפש מחליף לקורבין, שנחטף בדראפט האקספנשן ע"י מינסוטה. בתמורה לגיליאם הסאנס קיבלו את קורט ראמביס שהביא איתו ניסיון מעונות האליפות בלייקרס, אך גם ציפורניים שיודעות לשרוט, ובעיקר את המשקפיים המפורסמות. הסאנס סיימו במאזן כמעט זהה – 28-54 שהספיק רק למקום החמישי במערב.

כמדורגת חמישית בסיבוב הראשון של הפלייאוף, הסאנס פגשו את הג'אז של סטוקטון ומאלון ללא יתרון הביתיות. אחרי 4 משחקים בהן כל קבוצה ניצחה משחק במגרשה של היריבה, הקבוצות נפגשו למשחק המכריע בסולט-לייק סיטי. במשחק הצמוד שהתפתח יוטה הצליחו לברוח ל-10 הפרש באמצע הרבע הרביעי אבל צ'יימברס החזיר את פיניקס למשחק. כך הקבוצות הגיעו לשיוויון 102 כשהסאנס יצאו להתקפה האחרונה במשחק. הכדור הגורלי הגיע לידיו של קוין ג'ונסון, שבג'אמפר טיפוסי מחצי מרחק, הכריע את המשחק שנייה לסיום, ושלח את הסאנס לסיבוב השני.

כדי להסתכל קדימה אל העתיד הסאנס היו חייבים לגרש את שדי העבר שלהם. בסיבוב השני חיכו הלייקרס שהיו כרגיל מדורגים ראשונים במערב. בעשור של שנות ה-80 שחלף הלייקרס הדיחו את הסאנס מהפלייאוף בחמש הזדמנויות שונות, באופן די משפיל. בפיניקס לא חשבו בכלל על אליפות או אפילו על גמר המערב. רק דבר אחד עמד על הפרק : BEAT LA, BEAT LA.  הקריאות הקצובות הללו הדהדו מכל מקום בעמק השמש, והשאלה האם הסאנס מסוגלים לעשות את הבלתי יאמן הייתה במרכז סדר היום הציבורי. מולם ניצבה האימפריה המפוארת של פט ריילי עם מ'גיק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י, וביירון סקוט, אבל ללא קארים עבדול ג'אבר שפרש.

נישאים על אדי הניצחון ביוטה הסאנס הצליחו להפתיע במשחק מספר אחד בלוס-אנג'לס בתוצאה זהה 102-104.למרות זאת הלייקרס ראו בסאנס מטרד רגעי העומד בדרכם לעוד טבעת, והיו בטוחים שזה רק עניין של זמן, עד שהקבוצה הרכה שמולם תיכנע לניסיון והיכולת העדיפים שלהם. הגדיל לעשות כתב הלוס-אנג'לס טיימס מייק דאוני שחזה בטורו שהסאנס "יתקפלו כמו טורטייה". תחזית זו נראתה כממשית כאשר הלייקרס דרסו במשחק הבא 100-124 וטסו לפיניקס בטוחים ביכולתם להחזיר את הביתיות, אבל בפיניקס סירבו להישבר. בתמיכת הקהל המוטרף בווטרנס ממוריאל קוליסאום הסאנס הביסו את הלייקרס בשני המשחקים הבאים, הרבה בזכות יכולתו של הורנסק שקלע 29 ו-23 נקודת כדי לעזור לצמד צ'יימברס את קיי-ג'יי. הלייקרס היו חייבם לנצח את שאר המשחקים בסדרה, אך דווקא מול הקהל הביתי שלהם, היו אלו הם שהתקפלו ונשברו במשחק החמישי. לאחר פתיחה מוחצת שהעניקה ללוס אנג'לס יתרון 20-35 בסוף הרבע הראשון הסאנס נעזרו בעוד תצוגת ענק של קוין ג'ונסון וטיפסו אט אט חזרה למשחק. ברבע הרביעי התפתח משחק צמוד ושתי שניות לסיום ביתרון 103-106 לפיניקס הלייקרס הכניסו כדור מהצד במטרה לקלוע שלשה. מייקל קופר ניסה למסור את הכדור ללארי דרו (מאמן מילווקי בהווה) אך זרק אותו היישר לספסל של הסאנס, שהצליחו בפעם הראשונה לאחר 6 ניסיונות כושלים לנצח את הלייקרס בפלייאוף. למחרת בבוקר חיכו לסאנס בשדה התעופה בפיניקס  10000 אוהדים, אשר לא ידעו את נפשם מרוב אושר, והריעו לקבוצה כאילו זכו באליפות.

 הסאנס מגרשים שדים:

סאנס נגד לייקרס, משחק חמישי, 1990

לאחר שהכניעו את הדרקון שלהם התפנו בסאנס לחשוב על המלכות, אבל הריצה הנהדרת שלהם נעצרה בפורטלנד בגמר המערב עם הפסד 4-2. למרות ההפסד בפיניקס נותרו עם תחושת אופוריה בעקבות העונה, וקיוו להחליף את הלייקרס אותם הדיחו כאדוני המערב. תקווה זו התפוגגה במהירות כאשר בשנתיים הבאות חלה התדרדרות דרסטית ביכולתו של טום צ'יימברס, והסאנס נותרו פחות או יותר תקועים באותו המקום, במערב המאוזן של אותן שנים. מי שחיפה על הירידה ביכולתו של צ'יימברס היו דן מארלי, שהפך במהרה ליקיר הקהל, והורנסק שהמשיך להראות שיפור משנה לשנה.  את עונת  1991/92 סיים הורנסק כקלע המוביל של הסאנס עם 20.1 נקודות למשחק ב-51% מהשדה, 44% משלוש,  ו-89% מהעונשין. בנוסף הוא תרם 5 ריבאונדים, 5 אסיסטים, ו-2 חטיפות למשחק. יכולת מרשימה זו הביאה אותו בפעם הראשונה והיחידה בקריירה שלו למשחק האולסטאר.  לסאנס זה לא עזר יותר מדי, כשהם הודחו בשלבים המוקדמים של הפלייאוף גם ב-1991 וגם ב-1992.

עונת השיא של הורנסק שמה אותו בעמדה לעזור למועדון פעם אחת נוספת ויחידה כשחקן. בהנהלה כבר הבינו שהסגל הנוכחי מוכשר, אבל לא מספיק, וחיפשו שידרוג. כשצ'ארלס בארקלי – הסופרסטאר המוחצן והשערורייתי של פילדלפיה, הודיע שנמאס לו לשחק בקבוצה, הבינו בסאנס שהזדמנות טובה יותר לא תהיה. הם ניצלו את היכולת המרשימה שהציג הורנסק כדי לעטוף אותו בטים פרי – בחירה 7 בדראפט של 1988, שהיה באסט מוחלט אך נתן עונה סבירה, ואנדרו לאנג שהיה חוטב עצים ושואב מים יעיל בגובה 2.10. את החבילה הזו, ארוזה יפה יפה, הם שלחו לפילדלפיה וקיבלו בתמורה  את הגבעה העגולה בדמות סר צ'ארלס.

בהנהגתו של בארקלי שהיה ה-MVP של עונת 1992/93 הסאנס סיימו במאזן הטוב בליגה: 20-62. למרות הדומיננטיות בעונה הסדירה הם נאלצו לעבוד קשה בפלייאוף לאחר שכבר בסיבוב הראשון מול הלייקרס נקלעו לפיגור 2-0 אבל הצליחו לנצח את שלושת המשחקים הבאים. למרות הכל ההשקעה השתלמה ובסופה של סדרה מתישה מול סיאטל בגמר המערב, שהסתיימה במשחק שביעי,  הסאנס הגיעו לראשונה מאז 1976 לגמר. כדי להגיע אל הטבעת הנכספת בפיניקס היו צריכים להתגבר על  אלופת השנתיים האחרונות – שיקגו של ג'ורדן גרסה 1.0. המפגש הוליד קלאסיקה מיידית כאשר הבולס ניצחו את שני המפגשים הראשונים בפיניקס אבל הסאנס לא ויתרו ניצחו את המשחק השלישי בשיקגו לאחר שלוש הארכות וניצחו גם במשחק החמישי כדי להחזיר את ההכרעה לפיניקס. במשחק השישי הבולס שלטו מהפתיחה והובילו 79-87 בפתיחת הרבע הרביעי אבל אז קרה הבלתי צפוי, הסאנס נעלו את הסל ואפשרו לבולס לקלוע רק 9 נקודות כולן של ג'ורדן ב-11 וחצי דקות. ביתרון 96-98 14 שניות לסיום הסאנס היו חייבים לעצור את הבולס פעם אחת אחרונה. מתוך הנחה שהוד אוירותו ייקח את הזריקה הגורלית התמקדה ההגנה של פיניקס בו מה שאפשר לבולס להניע כדור במהירות אל ג'ון פקסון שעמד חופשי מעבר לקשת השלוש. השלשה של פקסון נכנסה פנימה כמו סכין ללב וחיסלה את חלום האליפות של הסאנס.

ג'ון פקסון – סוף לחלום :

השלשה של פקסון, משחק 6, 1993

למרות שנראה היה שהורנסק פספס את הרכבת וההצלחה של הסאנס הגיע על חשבונו, גם הוא הסתדר די מהר. לאחר עצירה קצרה בתחנת הרכבת של פילדלפיה פוסט בארקלי הוא עבר תמורת ג'ף מלון ליוטה שם חזר לתפקיד המוכר של כינור שלישי לצד סטוקטון וקארל מאלון. לראשונה בקריירה הוא הגיע לקבוצה מבוססת שלא הייתה בתהליך שיקום מה שאפשר לו להגיע להצלחה קבוצתית משלו. הג'אז התקדמו בהדרגה לעמדת הקבוצה הטובה במערב ובעונות 1996-97 1997-98 אף הגיעו לגמר רק כדי להפסיד לשיקגו של ג'ורדן גרסה 2.0. גם חלום האליפות של הורנסק התנפץ בזריקה אחת מפורסמת – זו של ג'ורדן מעל בריון ראסל המועד שהעניקה לבולס ניצחון 86-87 במשחק השישי ובסדרה כולה.

בסיום עונת 1999-00 לאחר שהג'אז פינו את פסגת המערב לטובת סן אנטוניו והלייקרס הורנסק החליט לפרוש. החלטה זו לא נבעה מנפילה בכושר המשחק או מחוסר חשק לשחק אלא מתוך רצון לנהל חיי משפחה. חייו של שחקן NBA מתנהלים רוב הזמן בדרכים מה שגרם להורנסק לחשוש שהוא מפספס את הזמן שילדיו גדלים. כדי לשמור על קשר עם שלושת ילדיו: טיילר,ריאן ואביגיל גם כשהוא רחוק מהבית הוא פיתח את רוטינת זריקות העונשין המוזרה שלו:

שלום, שלום

הילדים ביקשו ממנו לנופף להם כשהם רואים אותו בטלוויזיה והורנסק הסביר שהוא לא יכול לרוץ למצלמה מתי שבא לו. כתחליף הוא הציע שיהיה להם סימן סודי והוא שלושת הליטופים על לחיו לפני כל זריקת עונשין – אחד עבור כל ילד.

בעונתו האחרונה בליגה זריקות העונשין הללו נכנסו ב-95% מהפעמים. הוא עדיין קלע 50% מהזריקות שלו לשתי נקודות והדיוק שלו מהשלוש היה הטוב ביותר בקריירה עם 48% כך שנראה שהורנסק היה יכול להמשיך עם חבריו הותיקים לדרך סטוקטון ומאלון לפחות עוד שנתיים. אבל הגעגועים למשפחה הכריעו והא החליט לחתוך. בסיומה של קריירה מרשימה המספרים של הורנסק עמדו על 14.5 נקודות למשחק ב- 49.6% מהשדה, 40.3% מהשלוש ו-87.7% מהעונשין יחד עם 4.9 אסיסטים ו-3.4 ריבאונדים למשחק. בכלל לא רע לרואה חשבון איטי, בלי ניתור, שאפילו לא קיבל מלגה כדי לשחק כדורסל.

חלק רביעי: תחזור, תחזור

מפת שמי הלילה נראית לנו די קבועה, עם זאת בתווך הבין-כוכבי מתרחשים כל הזמן תהליכים בהם כוכבים נוצרים ונהרסים.  כל הסיפור הוא הקצב בו תהליכים אלו מתרחשים ומכיוון שזמן החיים שלנו הוא שבריר שנייה ביחס לכוכב, הדברים נראים מבחינתנו יציבים. כך גם הם פני הדברים ב-NBA  בו לאורך ההיסטוריה קבוצות מצליחות נוצרו ונעלמו, אימפריות עלו והתרסקו, לעיתים אחת מתוך ההריסות של השנייה אפילו בתוך אותו המועדון.

*

לאחר שבארקלי הסתכסך עם קולנג'לו ועזב ליוסטון, הסאנס לא הצליחו להתקרב שוב לטופ של הליגה. עם זאת עדיין הצליחו לשמור על סגל תחרותי והמשיכו להעפיל לפלייאוף באופן סדיר. למרות  זאת בעונת 2003-04 הסאנס החליטו לפרק את החבילה הקיימת, מתוך כוונה לבנייה מחדש, וסיימו עונה חלשה עם מאזן 53-29 כאשר הם מפנים כמה שיותר מקום מתחת לתקרת השכר. כאן הסאנס עשו שוב פעם את טריק עוף החול שלהם וניצלו את הכסף שהתפנה כדי  לפתות את סטיב נאש, שהתחיל את דרכו בפיניקס, אך עשה לעצמו שם כשותפו של דרק נוביצקי להצלחה בדאלאס. תחת הדרכתו של מייק ד'אנתוני נאש קיבל יד חופשית לעשות כרצונו על המגרש והסאנס פרחו שוב. כך החל עידן "7 שניות או פחות" בפלנטה הכתומה שההתקפה שלה שוב עשתה שמות בליגה, כשהמוטו היה לעשות כמה שיותר נקודות כמה שיותר מהר. הליגה לא הייתה ערוכה לבליץ ההתקפי של החבורה של נאש, ואת עונת 2004-05 הסאנס סיימו במאזן הטוב בהיסטוריה של המועדון 20-62. למשך שלוש שנים פיניקס הפכה למרענן הרשמי של הליגה כשהיא מציגה כדורסל השובה את העין בצד ההתקפי (כאמור סיכמנו כבר להתעלם מהחלק ההגנתי). בשנתיים הראשונות הסאנס הגיעו לגמר המערב כאשר נאש נבחר ל-MVP בכל עונה. עם זאת הסאנס גילו שמה שעובד מצוין בעונה הסדירה לא מספיק כדי להגיע לשלבים המכריעים בפלייאוף או כמו שניסח זאת  באלגנטיות בילי בין בהתייחסו לשיטת המאניבול שלו "my shit doesn't work in the playoffs" .

הפרוייקט השאפתני והמרתק של ד'אנתוני עמד להיות קצר חיים, כשמה שסימן יותר מכל את תחילת הדעיכה של הקבוצה הזו היה הטרייד ששלח את שון מריון האנרגטי והיעיל למיאמי, תמורת שאקיל אוניל המזדקן, באמצע עונת 2007/08. השאקטוס הכבד לא התאים לסגנון המשחק המהיר של פיניקס, שהתבסס על ריווח של הצבע לחדירות של נאש, ולמרות שהסאנס עוד הגיעו לפלייאוף באותה עונה, ההנהלה כבר הראתה לד'אנטוני את הדרך החוצה, ובעונה שלאחר מכן הסאנס נותרו מחוץ לפלייאוף. לאחר החלפת מאמן שנייה תוך שנתיים, עונת 2009/10 הייתה שירת הברבור של הקבוצה של נאש, שבניצוחו של המאמן החדש אלווין ג'נטרי, הגיעה שוב לגמר המערב אבל כולם כבר ידעו שהסוף מגיע, ותהליכים בין כוכביים אחרים כבר החלו להתרחש.

גם הפעם ההתדרדרות של הסאנס הגיעה בשלבים כאשר בניסיון למצוא את הכיוון שיקח אותם קדימה הם כל פעם התקדמו צעד אחד לאחור. בשנים שלאחר עסקת שאקיל פיניקס הפכה למעין תחנת רכבת כאשר שחקנים מגיעים ועוברים בטריידים. אולי היה זה מתוך פאניקה של ההנהלה או שפשוט היה זה בלתי נמנע בקבוצה שמתחילה לעבור תהליך התפוררות. המוזר מכל היה שבפיניקס החליטו משום מה להפוך ל"אח החורג" של הליגה. זה התחיל בבחירתו של רובין לופז בדראפט של 2008 שבבירור היה התאום הפחות מוצלח של ברוק מהנטס. שנה לאחר מכן הם בחרו בדראפט את אחיו הלא מוכשר בעליל של בלייק גריפין – טיילור, והמשיכו שנה מאוחר יותר באימוץ ג'רון קולינס האח התאום של ג'ייסון קולינס (זה מהארון). כדי לשמור על הרצף הם השתמשו בבחירה ה-13 בדראפט של 2011 כדי לקחת את מרקיף מוריס, אחיו התאום של מרכוס שנחטף בחירה אחת אחריו.  שנה מאוחר יותר הסאנס החליטו לבדוק את הטענה כי התאומים מוריס משחקים טוב יותר יחד כאשר הביאו בטרייד עם יוסטון גם את מרכוס לקבוצה. זהו אולי נראה כגימיק שיווקי אבל למעשה לא רעיון חדש אצל הסאנס שכבר בעונת 1976/77 שיחקו עם התאומים דיק וטום ון-ארסדייל יחד בקבוצה. כדי לשמור על המגמה, בסוף אותה עונה הביאו מאינדיאנה גם את מיילס פלאמלי, אחיו הגדול של מייסון שזה עתה נבחר על ידי הנטס. בקיצור השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא מי יותר גרוע אנדרו או ארון האריסון?

בזמן שהסאנס אוגרים להם אחים לנשק הם איבדו אחד אחרי השני את עמודי התווך של הצלחת הקבוצה, באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000. ראשון ללכת היה כאמור שון מריון בעסקת שאקיל, כששנה מאוחר יותר הועבר בטרייד לשארלוט בוריס דיאו, שהיה ציר מרכזי בהנעת הכדור של הקבוצה. בסוף עונת 2009/10  הסתיים חוזהו של אמארה סטודומאייר והסאנס היו צריכים להחליט האם לשלם לו חוזה מקסימום. אמארה היה כח התקפי אדיר אבל בעייתי מאד בריבאונד ובהגנה וגם בעל נטייה להיפצע, לכן ההנהלה החליטה לא לשלם (כנראה שבצדק) והוא עבר לתפוח הגדול. לאחר שכל שותפיו לדרך עזבו גם נאש הבין שהסיכוי שלו להגיע לטבעת בפיניקס חלף, ובסוף עונת 2011/12 עזב ללייקרס.

לאחר שהתפרקו מכל נכסיהם, נשארו בסאנס עם קבוצה ללא כוכבים, שנראתה כאילו ריכזה את כל שחקני הספסל הטובים מרחבי הליגה. התוצאות היו בהתאם כשאת עונת 2012/13 פיניקס סיימה אחרונה במערב עם מאזן 57-25, הגרוע ביותר של המועדון מאז עונתו הראשונה ב-1968. במהלך העונה הסאנס פיטרו את המאמן אלווין ג'נטרי, שהוביל את הסאנס בשנות ההתפרקות, והג'נרל מנג'ר לאנס בלנקס קידם לתפקיד את לינדזי האנטר, על פני חביב הקהל דן מארלי שהיה בכיר ממנו על הספסל. כתוצאה מכך מארלי עזב בטריקת דלת לאמן בקולג' נידח מה שהוביל בסופה של השנה לפיטוריו של בלנקס עצמו. כך נותרו הסאנס חסרי כיוון ומנהיגות עם סגל אפרורי ועתיד בצבע דומה.

*

יותר מ-10 שנים עברו מאז הפרישה. הילדים גדלו ועזבו לקולג' והורנסק מצא את עצמו מוכן לחזור לכדורסל. טוב האמת שהגישושים התחילו עוד מוקדם יותר וב-2008 הוא אף התראיין למשרת המאמן בשיקגו אך הבולס העדיפו את וויני דל-נגרו, שהגיע עם מעט ניסיון ניהולי. בינתיים הג'אז אפשרו להורנסק, שלא התנתק לגמרי ונשאר לגור ביוטה, לבוא פעמיים בשבוע לעבוד עם שחקני הקבוצה על הזריקה, תחת התואר המרשים של "עוזר מאמן מיוחד לענייני קליעה". איך שגלגל מסתובב לו, הילד שנכנס לליגה עם זריקה עקומה מלמד את הצעירים של היום איך לקלוע טוב יותר.

ההזדמנות האמיתית לחזור לעניינים הגיעה עם הזעזוע ביוטה מהתפטרותו המפתיעה של המאמן המיתולוגי ג'רי סלואן, באמצע עונת 2010-2011,  לאחר חיכוכים מרובים עם כוכב הקבוצה דרון וויליאמס. כדי לעצור את הדימום הג'אז קידמו מיידית את טיירון קורבין מעוזר מאמן לעמדת המאמן הראשי. זה מצידו מילא את החלל בעמדת עוזר המאמן ע"י מינויו של הורנסק לתפקיד. כך התחילה קריירת האימון של הורנסק במקום בו סיים את הקריירה כשחקן. היה זה אך טבעי שכאשר יצא לשוק לחפש תפקיד כמאמן ראשי הוא ימצא את מקומו בקבוצה בה התחיל את דרכו בליגה.  לאחר שנתיים כעוזר-מאמן בג'אז הורנסק החליט שהוא מוכן לעבור לשלב הבא, ובסיום עונת 2102-13 הוא יצא לשוק. שרלוט ופילדלפיה רצו גם הן בשירותיו כמאמן אבל פיניקס הייתה הבחירה המועדפת, אולי סוג של פיצוי עבורו על הטרייד ששלח אותו מן הקבוצה 20 שנה קודם.

כמו בפעם הראשונה שהורנסק הגיע לפיניקס גם הפעם הקבוצה היתה בתקופת מעבר, שהביאה את המועדון לשפל כמעט חסר תקדים. הצעד הראשון שהסאנס עשו אחרי פיטורי הג'נרל מנג'ר בלנקס הייתה החלפתו בריאן מקדונו הצעיר – בן 34 בלבד. מקדונו שהגיע מהסלטיקס נחשב לכח עולה בהנהלה של בוסטון, בזכות יכולות הסקאוטינג המרשימות שלו, וההתבססות על מדדים סטטיסטים מתקדמים בהערכת שחקנים. מיד עם הגיעו לפיניקס מקדונו לא היסס והתחיל לירות לכל עבר, כשבסדרה של מהלכים שנראו כצעדי טנקינג מובהקים, הוא נפרד מחמישה מתוך ששת הסקוררים המובילים של הקבוצה. לואיס סקולה נשלח לאינדיאנה תמורת ג'רלד גרין ומיילס פלאמלי, שנחשבו לשחקני קצה הספסל. מרסין גורטאט ושאנון בראון הועברו לוושינגטון תמורת החוזה המסתיים של אימקה אוקפור, שאמור היה לספק הרבה מקום מתחת לתקרת השכר. מייקל ביזלי הבעייתי נחתך,  וג'רד דאדלי הלוחם הועבר לקליפרס תמורת אריק בלדסו הכשרוני והמבטיח. זה נראה היה כאילו המטרה העיקרית היא להביא את הסאנס לדראפט המדובר של 2014 בעמדה טובה ופיניקס, באמת תגיע לדראפט הנ"ל עם שלוש בחירות סיבוב ראשון, אבל אף אחת מהן כנראה לא תהיה בחירת לוטרי.

לתוך הסיטואציה הזו זרק מקדונו את הורנסק חסר הניסיון במצב בו אין לו מה להפסיד (חוץ אולי מהרבה מאד משחקים), ומרבית התחזיות דיברו על 20 ניצחונות כהישג. אז מי בעצם עמד לרשותו של הורנסק? השחקן הטוב ביותר של הסאנס בעונה הקודמת היה גוראן דראגיץ' הרכז הסלובני, שהתחיל את הקריירה בפיניקס כיורש העתידי של סטיב נאש, אבל הועבר לשנתיים ליוסטון שאחריהן הרוקטס העדיפו לשלם לג'רמי לין, ודראגיץ' חתם כשחקן חופשי בחזרה בפיניקס. עד לסיבוב השני שלו בפיניקס דראג'יץ' היה במשך 5 עונות שחקן ספסל, אבל כבר ביוסטון הראה כי יש לו את היכולת להיות פוינט גארד פותח לגיטימי בליגה.

על הנייר העמדה היחידה שהייתה סגורה בהרכב של הסאנס הייתה של הרכז, לכן זה נראה די תמוה שאחד הצעדים הראשונים שביצע מקדונו, היה להביא את אריק בלדסו מהקליפרס בדיוק לאותה המשבצת. בלדסו נחשב לכישרון מבטיח כשהגיע מקנטאקי לאחר עונה אחת בלבד, ובמשך שלוש שנים בקליפרס הראה ניצוצות של שחקן גדול כרכז המחליף, אבל עדיין לא הצליח לממש את ההבטחה. הקולות בפיניקס התחילו ללחשש שכנראה המשמעות היא שהסאנס ישתמשו בדראגיץ' כפיתיון לטרייד שיביא שחקן משמעותי לפיניקס, אבל להורנסק היו תוכניות אחרות. יכול להיות שגם לו זה נראה מוזר להביא את בלדסו, אבל אז משהו צלצל במעמקי זיכרונו, והזכיר לו איך גם הוא היה באותה סיטואציה, כאשר הצניחו לו את קוין ג'ונסון מלמעלה. בינו לבין עצמו הורנסק בודאי נזכר שיש יתרונות בלהחזיק שני מובילי כדור יחד על המגרש, ובסופו של דבר זה עבד אז לא רע בכלל. יכול להיות שהתנסות זו היא שעזרה להורנסק ללמד את שני מובילי הכדור שלו לחיות ביחד על המגרש, ולהפוך לאחד מהקווים האחוריים המסוכנים בליגה, כאשר שניהם מהווים איום חדירה אך גם קליעה מבחוץ.

יחד עם הצמד בלדסו ודראגיץ' הסאנס הציגו סגל שחקנים שנראה כאילו נלקח מקומדיית ספורט הוליוודית סוג ב'. בעמדת הפורוורד הפותח עלה צ'אנינג פריי שהיה השריד האחרון מהקבוצה של נאש שהגיעה לגמר המערב. פריי הוא בעצם שוטינג גארד קלאסי שמצא את עצמו לכוד בגוף של סנטר, מה שלא מפריע לזריקה לשלוש להיות הנשק העיקרי שלו. בנוסף את כל עונת 2012-13 הוא החמיץ עם בעיה בלב ולא היה ברור איך יחזור לתפקד אחריה. את עמדת הפורוורד השני אייש פי-ג'יי טאקר שאמנם כיכב בעברו, אבל בליגה הישראלית שם במדי הפועל חולון לקח אליפות היסטורית. ב- NBA לקח לטאקר הרבה זמן למצוא את מקומו ובמדי פיניקס הוא הפך לרול-פלייר קלאסי, לוחם ללא פשרות המספק הגנה אדירה ומלחמה על כל ריבאונד או כדור אבוד – בקיצור אנרג'ייזר. את המקום האחרון בחמישיה תפס מיילס פלאמלי – סנטר מוגבל התקפית אך ריבאונדר ומגן לא רע. אפילו במכללה ב-דיוק פלאמלי לא היה שחקן פותח ולא קלע באף עונה מעל ל-6.5 נקודות למשחק. בעונת הרוקי שלו באינדיאנה הוא קלע רק 13 נקודות ב-55 דקות, והמעבר לעמדת הסנטר הפותח בפיניקס נראה כמו קפיצת מדרגה, שלא ברור עד כמה פלאמלי היה מוכן אליה.

טאקר חוגג אליפות היסטורית – יש מצב לשחזור בסאנס?

על הספסל עמדו לרשות הורנסק צמד התאומים מרקיף ומרכוס מוריס שהשילוב שלהם יחד בקבוצה נע בין גימיק לניסוי מעניין. עם זאת השניים בהחלט הראו שיש להם מה למכור ובהתחשב בעובדה שמדובר בשני שחקנים בעלי שנתיים ניסיון די ברור שהם עוד לא מימשו את מלוא הפוטנציאל שלהם. בעמדת הגארד המחליף היה ג'רלד גרין שנחשב לפוטנציאל גדול כשיצא לדראפט ישירות מהתיכון ב-2005  אבל התדרדר עד לבחירה ה-18 שם נבחר על ידי בוסטון. גרין לא הצליח לממש את התקוות הגדולות שתלו בו ובשש עונות בליגה עבר מיד ליד בשש קבוצות שונות, כשבאמצע עוד הספיק לשחק שנתיים ברוסיה ובסין.

ג'רלד גרין בפעולה:

ל-8 שחקני הסגל הראשיים מצטרפים עוד ארבעה בתפקידי משנה זוטרים. שני הרוקיז החדשים הסנטר אלכס לן (בחירה 5 בדראפט) והגארד ארצ'י גודווין (בחירה 29 בדראפט) נחשבים שניהם לפרויקטים טעוני טיפוח המצריכים זמן וסבלנות. רוקי נוסף בליגה הוא דיונטה כריסמס שהתחיל את הקריירה המקצוענית שלו בארץ במדי הפועל עפולה בעונת 2009-10. מאז הספיק כבר לעבור בצ'סקא וסיינה לפני שהשנה נכנס לסגל של פיניקס. אחרון ברשימה נמצא את איש סמית' שנמצא בליגה רק שלוש עונות אבל כבר הספיק לעבור בחמש קבוצות לאחר שלא נבחר בדראפט והסאנס הם קבוצתו השישית.

קומדית ספורט סוג ב': https://www.youtube.com/watch?v=K_ILz9bC-VU

עם שני שחקנים מובילים באותה עמדה, מאמן רוקי, ואסופת שחקנים שאף אחד לא רצה לא היה מישהו אחד (אולי חוץ מהורנסק) שחשב על פלייאוף. האוהדים בפיניקס כבר התחילו להתלבט מי עדיף? אנדרו וויגינס או ג'אברי פארקר. כשאחרי שבעה משחקים הסאנס עמדו על מאזן 2-5 התחילו פתאום תהיות: מה הם עושים? הם לא מבינים שהם בעונת טנקינג? ואז הגיעו ארבעה הפסדים רצופים שהיוו צפירת הרגעה בשביל רבים מן האוהדים ה"מודאגים" וגם עבור רבים מהפרשנים. למרות זאת, נעזרים במתכון הידוע של הקבוצה להצלחה: קצב מהיר, המון אנרגיה, וכימיה קבוצתית נהדרת, הסאנס התעשתו וחזרו למסלול הניצחונות. את שנת 2013 הסאנס סיימו במאזן 11-19 עמוק בתמונת הפלייאוף במערב. אבל אז קרה מה שעל הנייר הוא התסריט הגרוע מכל עבור הקבוצה שיצאה מתמונת המירוץ ללוטרי.  אריק בלדסו, שהראה עד אז איזה כוכב הוא יכול להיות בליגה, נפצע ונעדר לתקופה ממושכת של חודשיים וחצי.

כאן כבר היה ברור לכולם שהסאנס ישברו ויחזרו למקומם הטבעי במרתף. אבל הסאנס המגובשים כבר ידעו שהם יכולים בכל יום נתון לנצח כל קבוצה בליגה. הםהראו שגם כשמנוע אחד מתקלקל הם יכולים להמשיך לטוס כשדראגיץ' העלה הילוך בתקופת היעדרותו של בלדסו. הלב של הקבוצה, בדמותו של פי-ג'יי טאקר, המשיך לפעום בחוזקה בכל אותו זמן, וכדי לחפות על חסרונו של בלדסו הופעל מנוע חלופי – ג'רלד גרין. גרין כאמור מפוצץ באתלטיות וכישרון, אבל לא תמיד הברגים אצלו בראש מהודקים, ולכן אי אפשר לדעת מה תקבל ממנו ביום נתון. יהיו ימים שבהם הוא בכלל לא מורגש על המגרש, אבל בימים שהוא חם אין שום דבר שיעצור אותו, והוא מסוגל להתפוצץ על היריבה עם שלשות וכניסות אגרסיביות לטבעת. היכולת הזו של גרין עזרה לסאנס להחזיק את הראש מעל המים, ולשמור על מאזן 27-36 כשבלדסו חזר באמצע מרץ לישורת האחרונה לקראת הפלייאוף.

למרות החריקות בשילובו מחדש של בלדסו בהרכב, ארבעה משחקים לתום העונה הסאנס הגיעו צמודים  לדאלאס וממפיס בקרב על שני הכרטיסים האחרונים במערב. במאזן זהה לשתי היריבות ומאבקים ישירים מול שתיהן, רבים החלו להאמין סוף סוף כי הסאנס יכולים לעשות את מה שנראה בתחילת העונה בלתי אפשרי. דווקא כאן קרס הקרסול של גוראן דראגיץ' ויחד איתו התקוות של פיניקס. הסאנס הפסידו גם למאבס וגם לגריזליס ונשארו כקבוצה עם המאזן הטוב ביותר מחוץ לפלייאוף: 34-48.

היה זה סיום קצת עגום לעונה מעוררת השראה, אבל כזה שמזכיר את הצלחות העבר ומשאיר תקווה לעתיד טוב יותר. גם הורנסק שילם את המחיר על החמצת הפלייאוף כשסיים שני לגרג פופוביץ' במירוץ לתואר מאמן השנה, אבל לפחות דראגיץ', שלא הוזמן לאול-סטאר, קיבל סוף, סוף  קצת הכרה וזכה בתואר שחקן המשתפר של העונה.

חלק אחרון: רואים רחוק רואים שקוף

הריצה המפתיעה של הסאנס העונה שמה את המועדון בסיטואציה מעניינת. די ברור שלסגל הנוכחי אין מספיק כישרון כדי להתקדם מעבר לפריצה הנוכחית. מצד שני יש הרכב צעיר ומלוכד שעם התוספות הנכונות יכול ליצור קבוצה חזקה מאד. לרשות פיניקס יעמדו 3 בחירות דראפט בסיבוב הראשון מה שיאפשר להם לסחור בחלק על מנת להגיע לבחירות גבוהות. בנוסף הצעדים שעשה מקדונו בסוף העונה הקודמת יצרו גמישות רבה מתחת לתקרת השכר, שיכולה לעזור לסאנס לפתות  את אחד הכוכבים שיצאו לשוק החופשי. המשמעות היא שעם ניהול נכון בשנתיים הקרובות יוכלו ליצור בפיניקס קבוצה שתהיה בצמרת הליגה במשך שנים ותשחזר את ימי הזוהר של הקבוצה.

מה לגבי הורנסק? ללא ספק יש לו חלק עצום בהצלחה של הקבוצה השנה אבל האם ניתן להשליך מהעונה הזו על המשך הקריירה שלו? היו לא מעט מאמנים בהיסטוריה של הליגה שהצליחו בתחילת הדרך אבל ההמשך היה הרבה פחות מוצלח. לדוגמא אייברי ג'ונסון סחף את דאלאס לשתי עונות של 60+ ניצחונות בשנתיים הראשונות שלו בקבוצה, ב- 2005/07, ואף זכה בתואר מאמן העונה. מצד שני הוא קיבל לידיו קבוצה מוכנה שדון נלסון הריץ כבר כמה שנים, והמשך הקריירה שלו היה רחוק מלהיות מזהיר. אפילו בפיניקס היו מספר מאמנים שעברו תהליך דומה – לדוגמא ווסטפול שקיבל את הקבוצה מפיטסימונס ולקח אותה אל הגמר ב-1992/93,  ומשם המשיך לקריירת אימון בינונית למדי. סקוט סקיילס קיבל את הסאנס בתקופת מעבר בסוף- 1999 והצליח בשנתיים הראשונות לגבש את חבורת השחקנים בהנהגת ג'ייסון קיד, ולהביא אותם להצלחה. מאז הוא מאמן בקביעות בליגה ועושה עבודה סבירה אבל לא מצליח לסחוף את הקבוצות שתחתיו להישגים.

האם אפשר להשליך מיכולותיו של שחקן על הצלחתו בעמדות ניהוליות? כוכבים גדולים בדרך כלל מתקשים לעשות את המעבר משליטה במגרש לשליטה מרחוק, וחלקם אפילו עושים זאת בקריסה אלימה  אל תוך עצמם . הגדול מכולם מייקל ג'ורדן לא הצליח מעולם לשחזר את גדולתו כמנג'ר  או בעלים ואייזאה תומאס הצליח לחרב כל קבוצה עליה הוא שם את מגע ידו. לרשימה הזו אפשר להוסיף ענקי עבר רבים כמו ווס אנסלד, אלג'ין ביילור, וויליס ריד ובוב קוזי שכשלו כולם על הקווים. לעומתם לארי בירד הצטיין כמאמן של הפייסרס במשך שלוש עונות ואחר כך עשה עבודה מעולה גם בהנהלה של הקבוצה.  אם מסתכלים על מאמנים מצליחים  בתולדות הליגה הם בדרך כלל שחקנים משלימים. פיל ג'קסון ופט ריילי היו שחקני ספסל סולידיים בשנות ה-70 (ריילי בעיקר בלייקרס וג'קסון בניקס) מה שאפשר להם ללמוד את המשחק מהצד,  וליישם את מה שלמדו אחר כך על הקווים כדי לזכות ביחד ב-16 אליפויות.

בדור הנוכחי של המאמנים נגלה לא מעט שהיו, כמו הורנסק, שחקנים פותחים מרבית הקריירה כמו דוק ריברס, קווין מקהייל, ביירון סקוט, ג'ייסון קיד, ומארק ג'קסון שלמדו את הליגה  דרך המגרש. מולם יש גל חדש של מאמנים שכף רגלם לא דרכה מעולם על הפרקט במשחק NBA.  גל זה מונע כנראה מהצלחתם של גרג פופוביץ ואחריו אריק ספולסטרה שיחד זכו ב-6 אליפויות ב-15 השנים האחרונות. מאמנים כמו טרי סטוטס, בפורטלנד דווין קייסי בטורונטו, פרנק ווגל באינדיאנה וטום ת'יבודו בשיקגו עושים עבודה מצוינת עם הקבוצות שלהם למרות שאין להם שום ניסיון משחק בליגה וחלקם אפילו לא שיחקו כדורסל מקצועני מעולם. בסה"כ מתוך 30 הקבוצות בליגה העונה למספר חסר תקדים של 13 קבוצות יש מאמן ללא ניסיון משחק ב-NBA.

כנראה שניסיון משחק הוא כבר לא פרמטר הכרחי להצלחת מאמן ב-NBA של ימינו. אם כך איזה יתרון יש להורנסק על פני מאמנים מתחילים אחרים, ולמה עוד לפני שאימן משחק אחד אפילו, היה לגבי יכולתו להיות מאמן איכותי קונצנזוס בין מנהלים, מאמנים, ושחקנים כאחד. כנראה שזה משהו הטבוע באופיו שבא לידי ביטוי בכל אחת  מהתחנות בקריירה שלו. העובדה שהורנסק הוא בן של מאמן כדורסל לא מזיקה אבל אי אפשר להשוות בין אימון כדורסל בתיכון לבין ה-NBA. מאמן כדורסל  בתיכון הוא בעיקר מורה ומחנך, לא רק בכל מה שקשר ליסודות המשחק, אלא גם בכל מה שקשור לצד המנטלי. הרבה מהשחקנים המגיעים ל-NBA חושבים שהם יודעים כבר הכל ורק מחכים שהמאמן ייתן להם להראות את זה על המגרש. הסבלנות והרצון ללמד שרכש מאביו עזרו להורנסק עם החבורה הצעירה וחסרת הניסיון שקיבל לידיו. השחקנים  מכבדים את הניסיון שלו כשחקן וייתכן שהדרך שעבר מהווה עבור חלקם מפת דרכים להצלחה בליגה. הורנסק מצידו מסביר להם בטון השלו שלו מה הם צריכים לתקן או לשפר והם מקשיבים.

השיעור כבר התחיל

עם כל הרצון של השחקנים ללמוד, נפילות חייבות היו להגיע עם סגל דליל בכישרון כמו זה של הסאנס של העונה. כדי להצליח יחד היה על הורנסק לדאוג שהקבוצה לא תיכנס לסחרור של הפסדים ותסכולים גם ברגעים הקשים. הורנסק מציין תמיד שהוא למד הרבה מהמאמנים שהיו לו לאורך הקריירה ולכן הוא מנסה לקחת קצת מכל אחד בשיטות האימון שלו. אחד הראשונים להאמין  בהורנסק כשחקן היה ג'וני אור באיווה סטייט, שתמיד ניסה לתת לשחקנים שלו להוציא את המיטב שבהם ע"י בניית הביטחון האישי  ושמירה על גישה חיובית. בראיון מ-2010 הורנסק נזכר איך כילד שיחק עם אייזאה תומאס שנתן לו כמה טיפים על איך למסור את הכדור לשחקן התקפה פנוי מבלי שהמגן ישים לב. כשהגיע לאיווה סטייט, ואור נתן לו להיות ה"מאמן שלו על מגרש",  הורנסק ניסה ליישם את מה שלמד. הבעיה הייתה שהשחקנים לא היו מוכנים והוא היה פוגע בהם עם הכדור בראש.  כשהורנסק התלונן בפני המאמן על כך שהוא מאבד הרבה כדורים אור אמר לו – "תמשיך למסור, אם הם  יחטפו מספיק  כדורים בראש הם יבינו את הנקודה" ובאמת בסוף הם קלטו כשאור מביא את הורנסק וחבריו לקבוצה למקומות אליהם לא חלמו להגיע. אחד הדברים החשובים ששחקני הסאנס נוהגים לציין העונה הוא הגישה החיובית של הורנסק גם לאחר הפסדים וטעויות. איך הוא מנסה לשים את האכזבות בצד ולהסתכל כל הזמן קדימה עם דגש על מה שהיה טוב. גישה זו עוזרת לשחקנים להאמין בעצמם וביכולתם להצליח כקבוצה.

כדי להפוך קבוצה דלה בכישרון להרכב מנצח יש לדאוג שהשלם יהיה הרבה מעבר לסכום כל חלקיו, כתוצאה מהכימיה הקבוצתית. כשהורנסק היה שחקן צעיר בפיניקס מי ששיקם את המועדון אחרי פרשיית הסמים היה קוטון פיטסימונס. מה שאפשר לסאנס של אז, שהיו מוכשרים בהרבה מאלו של העונה, לנסוק במהירות היה הכימיה המיידית שפיטסימונס יצר בין שחקני הקבוצה.  פיטסימונס היה דמות הרבה פחות ססגונית מג'וני אור שאימן את הורנסק בקולג' אבל אם היה מופיע במילון הערך "מאמן של שחקנים" אז תמונתו של פיטסימונס הייתה בודאי מתנוססת שם. הוא לא היה גוער בשחקנים ולא צועק אלא משרה ביטחון ושלווה מהקווים. יותר מכל הנגישות והקלילות של פיטסימונס  עזרו להטמיע אצל השחקנים שלו את ההכרה שהמשחק אמור להיות עבורם כיף. כבר כשחקן הראה הורנסק תכונות דומות כשהוא מקרין רוגע על המגרש. עוד כשחקן צעיר הוא סיפר שמה שאיפשר לו להצליח למרות חסרונותיו הפיזיים היא העובדה שהוא נולד עם היכולת המופלאה לא להרגיש בלחץ. יכולת זאת הופכת לשימושית כעת כשהוא נמצא על הקווים במיוחד כאשר מדובר בחבורה צעירה וחסרת ניסיון כמו זו של הסאנס העונה. הורנסק טוען שהוא צועק יותר מפיטסימונס אבל השקט שהוא מקרין יוצר ביטחון אצל השחקנים שלו ואפשר להם להתגבר מספר לא מבוטל של פעמים על פיגור בהפרשים גדולים או על איבוד יתרון בשלבים מאוחרים של המשחק. כמו במיקרה של פיטסמונס ניכר כי הגישה הפוזיטיבית של הורנסק מובילה לחבורה שיותר מכל נהנית להיות על המגרש יחד מבלי לדאוג לדקות משחק או סטטיסטיקות אישיות.

פיטסימונס בכריעה האופיינית לו ליד הספסל

המאמן האחרון תחתיו הורנסק שיחק היה שונה באופיו מן האחרים שהיו לו, וגם ממנו עצמו. ג'רי סלואן היה מאמן קשוח בדיוק כמו שהיה כשחקן. הוא דאג שהשחקנים ידעו בדיוק מה הוא חושב עליהם גם כשזה לא היה להם נעים לשמוע. אבל לא רק שחקנים זכו לשמוע את מה שהיה לו להגיד אלא גם שופטים כפי שיעידו בוב דילייני (1993), קורטני קירקלנד (2003) ומייקל סמית' (2010) שזכו להרגיש את נחת זרועו בשלוש תקריות שונות לאורך הקריירה, שכל אחת מהן גררה הרחקה.  דווקא כשחקנים היו לא מעט קווי דימיון בין הורנסק לסלואן ששיחקו שניהם בעמדת השוטינג גארד והעמידו ממוצעים דומים, אבל סלואן תמיד היה שחקן של הגנה קודם וכך גם היה כמאמן. אין משמעות הדבר שהורנסק לא למד ממנו הרבה, אחרי הכל סלואן היה המאמן המצליח ביותר תחתיו שיחק.

ג'רי סלואן יוצר חברים חדשים:

אחד הדברים שסלואן תמיד הטיף לשחקניו הוא לא להשאיר כלום למחר ולרדת מהמגרש כשאתה יודע שנתת 100% מעצמך. הוא היה מאמן של משמעת, עבודה קשה והכנה מדוקדקת  שדרש מעצמו  בדיוק מה שדרש משחקניו.  הורנסק אינו מאמן קשוח אבל כמו סלואן הוא יודע את החשיבות של להוציא את המקסימום מעצמך,  ולהיות מוכן ליריב שמולך. הסאנס של העונה אמנם נשארו מחוץ לפלייאוף אבל הם עשו את כל מה שיכלו כדי להגיע לשם, למרות שכולם ציפו לעונת טאנקינג, למרות שהמערב היה מפוצץ בקבוצות טובות, למרות שהשחקן המוביל שלהם נפצע לחצי עונה ולמרות שאף אחד לא נתן להם שום סיכוי. אחת הסיבות להצלחה היא שלמרות שהורנסק הוא מאמן מתחיל הוא אוהב להיות מוכן לכל. שאלו אותו בראיון מ-2010  על מי הכי היה לו קשה לשמור כשחקן. כאן צריך לזכור שהורנסק היה שומר בדרך כלל על הגארד הטוב של היריבה ולפיכך התמודד מול הול-אוף-פיימרים כמו מייקל ג'ורדן, רג'י מילר, קלייד דרקסלר ועוד.  התשובה שלו הייתה קצת מפתיעה במבט ראשון, כשהוא אמר שהסיוט מבחינתו היה לשמור על וורנון מקסוול. כשזוכרים איזה מן שחקן מקסוול היה ומשלבים זאת עם ההכנה שהורנסק היה עושה לפני כל משחק ליריב שממולו התשובה הופכת למתבקשת.  מד-מקס היה מסוג השחקנים שיכול לשגע אוהדים, מאמנים ושחקנים משתי הקבוצות המתמודדות בכל רגע נתון. הוא היה מסוגל לתפור ברצף שלשות מחצי מגרש באותה מידה בה היה יכול לאבד כדורים. במילים אחרות, כמו שהורנסק ניסח זאת, אפילו מקסוול בעצמו לא ידע מה הוא הולך לעשות, לכן כל ניסיון להתכונן אליו היה נידון מראש לכישלון.

דור השחקנים החדש של ג'ף הורנסאק

העונה הראשונה של הורנסק על הקווים מלמדת הרבה על האיכויות שלו כמאמן. מצד אחד מדובר בדמות שהשחקנים אוהבים ומקשיבים לה, ולכן ייתנו עבורו את הכל על המגרש. הוא משרה ביטחון בשחקניו ומשדר כלפי חוץ רוגע ושלווה. מצד שני הוא מאמן של עבודה קשה המאמין בעבודת הכנה מאומצת לכל מפגש ומצפה ל-100% מאמץ מהשחקנים על המגרש. השילוב בין שני הצדדים בהחלט מעיד על פוטנציאל גבוה, אבל הרבה מהצלחתו העתידית תלוי גם בנסיבות. במילים אחרות הוא יצטרך את עזרת ההנהלה בשדרוג הסגל כדי לקחת את הסאנס למחוזות שהם לא מכירים.

*

בהרבה מובנים הסאנס הם הננס הלבן של ה-NBA, כשבמשך 46 שנות הקיום של המועדון הוא זוהר באור חיוור משהו. מצד אחד כשהיו נפילות של שנה, שנתיים בפיניקס תמיד ידעו להתאושש במהירות ולחזור למסלול הניצחונות אך מצד שני אף פעם לא הצליחו ליצור קבוצה שתהווה שושלת ותהפוך את הסאנס לאחד מהמאורות הגדולים. מאזן הניצחונות של פיניקס בכל הזמנים עומד על 55.3% מה שמציב אותם מאחורי הסלטיקס הלייקרס והספרס בלבד. שלושת המועדונים הנ"ל זכו יחד ב-37 אליפויות ו-82 פעמים סיימו בראשות הבית שלהם . לעומתם הסאנס תרגמו את כל הנצחונות שלהם רק לשתי הופעות בגמר ללא אף טבעת ו-6 זכיות באליפות הבית הפסיפי בלבד.

כשחקן ג'ף הורנסק היה גם הוא סוג של ננס לבן הזוהר באופן קבוע גם כשאחרים כבר דעכו. לא היה זה אור בוהק של כוכבים גדולים אבל הוא היה יציב ואפקטיבי, ללא אף התדרדרות בכושר המשחק במשך 14 עונות, הרבה אחרי שכוכבים אחרים בני דורו כבר פרשו או דעכו לאיטם.  ישנם סימנים רבים שדווקא כמאמן הורנסק יוכל להיות כוכב גדול. השאלה היחידה היא האם החיבור שלו עם פיניקס בפעם השנייה יוכל להוליד סוף סוף את הטבעת המיוחלת לו ולמועדון?