משחק המוות/מתן גילור

למי מכם שאינם מכירים את סיפור המעשה, להלן בקצרה:

בקיץ 1942, במהלך מלחמת העולם השניה, הוכרחו שחקני כדורגל מקצוענים, שבויי מלחמה, חלקם הארי מקבוצת דינמו קייב, להתמודד נגד נבחרת קבוצת חיל האוויר הגרמני. השחקנים לא התקשו להביס את יריביהם הגרמנים בתוצאה 5-1.

הקבוצה הנאצית, "ביקשה" משחק חוץ ונענתה בחיוב (במאמר מוסגר, יהיה זה למותר לציין שלא היתה להם באמת ברירה, אלא לקבל את קריאת התיגר הנוספת) וזה נערך 3 ימים לאחר המשחק הראשון. בכדי לוודא שהמשחק יהיה הוגן, מונה שופט אובייקטיבי ככל שניתן – קצין SS. האחרון פנה אל השבויים במילים הבאות: "אני יודע שאתם קבוצה טובה. בבקשה אל תשברו את החוקים ולפני המשחק ברכו את היריבים שלכם בדרך שלנו." כוונתו היתה להשיב לגרמנים בהצדעת מועל יד. השחקנים סרבו לעשות כן ואותו רגע כבר לא היה ספק – הם פה כדי לנצח, על אף המחיר שהם עלולים לשלם.

הגרמנים הפגינו משחק אלים שזכה להתעלמות בוטה מהשופט, אך בכל זאת ירדו השחקנים למחצית ביתרון 3-1.

במחצית נכנסו לחדר ההלבשה שני קציני SS והסבירו לשחקנים את המשוואה הבאה: ניצחון=מוות.

השחקנים, אשר הבינו את משמעות הניצחון, לא התקפלו וניצחו במשחק 5-3.

לא חלף זמן רב ומרבית השחקנים שנטלו חלק במשחק מצאו את מותם. חלקם מספר ימים לאחר מכן באופן קר ומתוכנן, חלקם בעינויים קשים וחלקם בגיא ההשמדה באבי-יאר.

***

אנחנו חיים בעידן ציני. עידן בו שחקנים שמקבלים עשרות מיליוני דולרים לעונה מפסידים כדי להרוויח בחירות דראפט טובות יותר או סדרה פחות קשה בפלייאוף. עידן בו הנבחרת השניה בטיבה בעולם מפסידה בכוונה רק כדי לשדרג את צבע המדליה מארד לכסף וזאת על הבמה הכי גדולה בעולם. עידן בו שחקנים שלניצחון אין משמעות עבורם מבחינת הטבלה משחקים כאילו היו כבר בחוף הים. עידן בו אלופה ישראלית ואלופה קרואטית מחטיאות בכוונה כדי להפסיד/לא לנצח בהפרש מסוים. עידן בו קבוצות מפסידות בכוונה כדי לפגוע בסיכויי יריבה עירונית.

כל אותם תבוסתנים, אותם מבצעי טנקינג, אותם מתזמני מקום והפרש, אותם משמשי קישוט לתארים, אותם אופורטוניסטים – כל אלה מבזים את הזיכרון הגיבורים האדירים הללו.

כי זו המשמעות של להיות ספורטאי. רוח הספורט אינה להגיע למקום הגבוה ביותר בסופו של דבר. רוח הספורט היא לעלות לכל משחק – לכל התמודדות – רק במטרה לנצח.

להיות מקצוען זה הרבה יותר משעות שינה, תזונה נכונה ושעות חדר כושר. להיות מקצוען זה לכבד את החולצה שאתה לובש. את האוהדים שאתה מייצג. את הקהילה והמדינה שנושאות אליך עיניהן.

כי אף אחד לא היה מעלה על דעתו לבוא אליהם ולו בטענה הקטנה ביותר ולו בהאשמה הכי שולית שיש, אם היו "פותחים רגליים" ומפסידים את המשחק. הם לא עשו זאת בשביל כסף. הם לא עשו זאת בשביל להימנע ממפגש קשה יותר. הם התייצבו למפגש בגהינום מול השטן ועשו זאת באומץ בל יתואר. קצצו את זנבו, תלשו את קרניו ותקעו את קלשונו בלבו הבוער. למה? כי הם ספורטאים וגיבורים מיתיים – בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם.

זוהי רוח הספורט. היא כל-כך חזקה. יותר מהחיים עצמם, שאפילו איום במוות לא מצליח להביסה.

בזכות האנשים האלה הספורט הוא מה שהוא והוא מאפשר לאתרים מסוג זה להתקיים. בזכותם אנו מאמינים שספורטאי מקצוען יגידו לא להפסדים גם במחיר של צבע מדליה פחות נוצץ, גם במחיר של סירוב לשלמונים, גם במחיר של חירוף הנפש. ולמרות שהם אינם יהודים, גם אותם צריך לזכור. לזכור ולא לשכוח.

לפוסט הזה יש 23 תגובות

    1. ירון

      27 אפר 2014 21:43:12

      בכל הכבוד, המאמר והארוע אינם קשורים ליום השואה.
      יום השואה הוא יום זיכרון לרצח העם היהודי ע"י הנאצים. הסיפור הזה נורא ומעלה נקודות חשובות לגבי רוח האדם, אבל אינו קשור לעם היהודי ולסיבלו תחת הגרמנים.

  2. אהרון שדה

    27 אפר 2014 18:15:36

    מתן כל הכבוד חזק . אין מילים … להבדיל להבדיל ליגת העל כדורסל וגם ביתר ירושלים השבוע הוכיחו שמשהו בעניין הספורטיביות חדר להבנה אצלנו .

  5. אלעד אייל

    27 אפר 2014 19:32:44

    אני מכיר את הסיפור הזה והוא באמת מצמרר.
    אני חושב שאותם שחקנים ידעו שגורלם נחרץ כך או אחרת לשבט ולמוות, וכשחקנים מקצוענים הם ידעו שהניצחון שלהם על חיות האדם האלו, הוא בכך שלא ישברו, ישמרו על הערכים שהאמינו בהם, וישמרו על צלם האנוש שנותר בהם. הנאצים חיות האדם האלה נסו בכל דרך אפשרית לשבור את רוחם של אסירי המחנות. הביו להם אוכל בשפע ביום כיפור כדי לראות את שלדי האדם מזי הרעב נשברים ועוברים על מצוות הדת, אבל האנשים לא נשברו, והרגיזו מאד את חלאות האדם האלה. זהו ניצחון הרוח על הגוף.
    תודה על הסיפור המרגש.

  7. מתן גילור

    27 אפר 2014 19:53:41

    תודה לכם.
    אלעד, לפחות באחת מהשנים (במידאניק, אאל"ט), לא רק היהודים לא אכלו, אלא כל המחנה!!! כולם הזדהו והשתתפו בצום.
    אנשים בחרפת רעב קשה, נפוחי בטן, שאין להם דבר וחצי דבר עם היהדות לא נגעו ולא בפירור במשך 24 שעות, כשלראשונה מזה שנים היתה להם אפשרות להרגיש שובע.
    ובכלל, עפ"י היהדות מדובר היה על קיפוח נפש, כלומר המצווה, בכזה מצב, היא לאכול.
    אז למה גם אלה וגם אלה לא אכלו? בדיוק כפי שכתבת. הם הראו שלא ניתן לשבור אותם. שגם בפשע הכי גדול של המין האנושי אי פעם, גם מול מכונת המלחמה המפלצתית, אפשר לשבור את גופם, אך לא את רוחם.
    קח את העור, העצמות ושארית הבשר. את הנפש תוכל לצלק, אך לעולם לא להכניע.

  8. אלעד אייל

    27 אפר 2014 20:17:28

    יש גם סרט נהדר בשם ניצחון הרוח. סיפור אמיתי על מתאגרף יהודי (שלמה ארוך) יליד סלוניקי שנלקח למחנה אושוויץ עם משפחתו, ולאחר שהיכה קאפו שהתעלל בו, לקח אותו קצין גרמני שצפה במתרחש כדי שייצג אותו בקרבות אגרוף שעליהם התערבו הגרמנים ביניהם. המנצח בקרבות זכה בכיר לחם, והמפסיד נלקח למות. שלמה ארוך שרד את המלחמה, וזכה להקים משפחה עם חברתו ששרדה גם היא את המחנה. סרט קשה אבל מומלץ למי שמסוגל לצפות בו.

  11. ירון

    27 אפר 2014 21:49:22

    אני לא רוצה להצטייר כמכחיש או משהו כזה. אבל חשוב לקרוא גם הכחשות לארוע או לפרטים שבו:
    http://en.wikipedia.org/wiki/The_Death_Match

    After the decline of the Soviet Union journalists and historians in the new state of Ukraine were able to make historical research without being controlled by Glavlit, the Soviet censorship.
    Eyewitness[edit]

    The 50th anniversary of the "Death Match“ in 1992 marked the beginning of eyewitness reports in Ukrainian mass media:

    Kiev Radio broadcast an interview with former Dynamo player Makar Honcharenko [14] Honcharenko denied the version that the players were threatened by an SS officer: "Nobody from the official administration blackmailed us for giving up the match.“ [15]

    Sport reporter Georgi Kuzmin published a series of articles entitled "The Truth about the Death Match“. According to him the creation of the "Death Match“ legend was a countermeasure of Soviet propaganda to the reproach that the inhabitants of Kiev "did not fight against the aggressor“.[16]

    Writer Oleg Yasinsky published his report "Did the Death Match happen?“ [17] Being a youth Yasinsky was among the spectators of the match and later played in Dynamo’s youth team.

    Vladlen Putistin, son of midfielder Mikhail Putistin, an ethnic Russian, being 8 years old was one of the ball boys during the match. Later he interviewed unofficially some of the players.[18]

    All these reports denied the Soviet version: There were no SS officers being referees or threatening the Start team.[19] The Germans played fair, the referee did not manipulate. There were no heavy armed soldiers with dogs in the stadium. The red jerseys were not a symbol for communist spirit, the players got them from the Germans.[20] Indeed the Germans arrested nine of the Start players, but the first among them only nine days after the match. Five, not four players were murdered by the SS, three among them only half a year after the match. All the eyewitness denied the version that the Dynamo players were murdered as revenge for the German defeat.[21]

  12. מתן גילור

    27 אפר 2014 22:01:39

    ירון, תודה על התגובות.
    1. אני חושב שזה יום מתאים לתת במה גם למקרים כאלו, בשל ההקשר הברור. כמובן שאני מכבד את דעתך לחשוב אחרת.
    2. ונניח שלא היה (למרות שכמובן יש עדויות לכאן ולכאן), אז מה? יש פה סיפור (ונניח לרגע מהאגדות) יפה מאד שניתן ללמוד ממנו. אתה יודע מה? כל הכבוד למחבר. עשרות אלפי אם לא מאות אלפי מאמרים מנתחים את סיפורי התנ"ך מלפני ומלפנים. עכשיו לך תוכיח שים סוף נקרע לשניים…

    1. ירון

      27 אפר 2014 22:12:11

      מתן, פה יש לך עדי ראיה חיים שהיו במקום ומספרים מה היה ולא היה. זה לא סיפורי התנ"ך.
      החשיבות של לדייק בפרטים היא דווקא כנגד מכחישי שואה וניאונאצים. כשהפרטים לא מדוייקים, בני העוולה האלה קופצים על זה כמוצאי שלל רב ומציגים כל אי דיוק כזה כאילו הוא דוגמא לאיך כל סיפורי ומספרי השואה הם מעוותים. בגלל זה חשוב להיזהר בסיפורים כאלה. במיוחד בסיפור כזה שלפי עדי הראיה לא רק שיש חוסר דיוק בפרטים, אלא כמעט לא היו דברים מעולם.

      1. אלעד אייל

        27 אפר 2014 22:29:19

        ירון לעתים תכופות זכרונות נוטים ללבוש צורה ולפשוט צורה. הזכרונות שלנו מושפעים לעיתים ע"י רגשות בוודאי זכרונות כה עצמתיים. אותו סיפור יכול להיזכר ע"י אנשים שונים באופן שונה לגמרי כשחלק מהם משמיטים פרטים ואחרים מוסיפים. אני מסכים שצריך לדייק ככל האפשר אבל לעיתים הזכרונות מקבלים חיים משל עצמם וקשה לדעת איזה מהם בדיוק היה המדויק ביותר.

      2. אלעד אייל

        27 אפר 2014 22:35:43

        בנוסף לכך את המחנות והעדויות הפיזיות אי אפשר להכחיש ! את המספרים על ידי הניצולים מאושוויץ לא ניתן למחוק ! ואת המסמכים הרבים שנתפסו כשמשטר הרשע התמוטט לא ניתן להכחיש !
        מי שבוחר להכחיש יכחיש גם שהשמש זורחת. בעיני חשוב הרבה יותר המסר לדורות הבאים ולנו עצמנו שהיו אנשים שבחרו במודע לשמור על צלם אנוש גם בתנאים הקשים ביותר. זוהי עדות חזקה ביותר לכוח הבחירה האנושי ולצלם האלוקים שקיים באדם בניגוד לכל אינסטינקט של בסיסי של הישרדות. זה הכוח של העם היהודי וזו הסיבה שבסופו של דבר אנחנו כעם שרדנו והקמנו מדינה לתפארת, והרייך בן אלף השנה קבור בהריסות ויזכר לדראון עולם בתולדות ימי האנושות

  15. Berch

    28 אפר 2014 11:11:47

    כמו שהדת הממוסדת הרסה את הכח הטהור של האמונה כך עסקני הספורט הוציאו את הנשמה מההתמודדויות.

    צריך מאמן מיוחד מאד כדי להסביר לשחקנים שלו שהם צריכים גם להנות מהמשחק (שזה היה המקור בעצם).

    אין יותר שחקני בית, ואם יש אז הם 1 או 2 שוליים. סגלים מתחלפים בלי סוף ולקהל קשה להזדהות עם "המועדון" – המסגרת הקהילתית.

    לא חושב שאפשר בלי העסקנים, במיוחד כשארה"ב, המעצמה היחידה בשידורי ספורט, פועלת לפי המבנה הקפיטליסטי.

    הקיצר, מה שהיה לא יהיה, למרות הסיפור היפה והמרגש. אם לא תהיינה הפרעות מיוחדות שחקנים כבר לא משחקים לשם הספורט אלא עבור כסף.

    זה כמו להשוות לוחם מכוחו של בר כוכבא ללוחם מלגיון הזרים הצרפתי ולשאול (בצרפתית, כמובן) היכן הלכה לאיבוד האידיאולוגיה

    1. מתן גילור

      28 אפר 2014 11:25:41

      אני דווקא חושב שהמטוטלת נוטה לא מעט לצד השני.
      אם נסתכל על 2 השושלות שהיו הכי משמעותיות בכדורגל העולמי בחמש השנים האחרונות נגלה את ברצלונה ובאיירן מינכן, אשר להם כחצי הרכב שחקני בית.
      וגם אם נשים בצד את הספורט הקבוצתי, אני לא רואה הבדל לגבי ספורט יחידני בהיבט הזה, ובכל זאת, גם בו, יש שינוי בסדר העדיפויות של הספורטאי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט