לאורך השנים היו קבוצות שלקחו אליפות תוך כדי שהן משנות את הדרך שבה חושבים על המשחק: גולדן סטייט ב-2015 עם מהפכת השלשות, הבולס ב-1996 עם חמישיית המוות שלה (כן, הייתה כזו), או מגוון רביעיות מוות של סווינגמנים שהקיפו סנטר ואולי גם איחוד הצמרת בסלטיקס ב-2008 שנתן השראה לאנסמבלי הכוכבים שצצו מאז. 

אבל יש קבוצה אחת שלטעמי בכל אליפות ואליפות שלה (והיו רק 3) חוללה מעין מהפכה קטנה. 

הפיסטונס. 

שתי האליפויות הראשונות

משחקים של הפיסטונס משתי עונות האליפות הראשונות נראים מעט משעממים ומחוספסים, הם כוללים רגעים אלימים שלא לצורך והנבל הראשי הוא בחור לבן.

מעבר להשפעה הברורה שלהם על איך שנראית כמעט כל הפקה של נטפליקס, לבאד בויז היו גם השפעות מרחיקות דרך על עולם הכדורסל.

סנדקי הסמולבול

עד 1989 היה ברור שהדרך לאליפות עוברת בבניית קבוצה סביב ביגמן איכותי. מאז בוב פטיט וביל ראסל היה כזה לכל אלופה. 

החריגה היחידה בנוף ההיסטורי הייתה הקבוצה שלי – גולדן סטייט ב-1975. אבל לנו יש את הבעיות שלנו. 

הפיסטונס של סוף שנות השמונים לא התברכו בסנטר כזה. הם ראו את קארים, מוזס מאלון, פריש ומקהייל שולטים בעשור הזה והיו צריכים פתרון אחר.

וכך, הגנה קשוחה בצבע, לצד הצורך של יריבות להתמודד עם גארדים מהירים הולידו סוג חדש של משחק. 

ארבעת הקלעים המובילים של הפיסטונס היו בגובה של עד 198 ס"מ: אייזיה תומאס, ג'ו דומארס, מארק אגווייר ו-ויני ג'ונסון. 

ג'ו דומארס, שחקן שרשום בגובה 190 ס"מ זכה בMVP ב-1989. אייזיה תומאס, 185 ס"מ, זכה ב-1990. עד היום תומאס הוא השחקן הכי נמוך לזכות בMVP גמר. ג'רי ווסט, טוני פארקר וסטף קרי רשומים כאינץ' מעליו. 

הסבא של הסטרץ' 5

הפיסטונס לא נחו על זרי הדפנה לאחר האליפות הראשונה. הם פתאום לא הסתמכו רק על נמוכים וליימבר ובעיקר ג'יימס אדוארדס קלעו הרבה יותר. לביל ליימביר היה יותר כישרון ללהרביץ מאשר לסקייהוק, דרים-שייק או בלאק טורנדו אבל התגלה שבל זאת יש לו צד רך – בעונה הזו הוא קלע הכי הרבה שלשות לאורך הקריירה כאשר, במשחק השני מול הבלייזרס בגמר, למרות שהפיסטונס היו אלה שהפסידו – ליימביר נתן תצוגת קלאץ' מפוארת עם 6 שלשות כשהוא משווה את השיא שקבע מייקל קופר, 3 שנים לפני. 

לשם השוואה, האלופה הבאה שהגיעה, השיקגו בולס, קלעה 5 שלשות. כקבוצה. לאורך כל הגמר. 

הקומישנר הרס את כל הכיף

וכמובן, שלהגנה של הבאד בויז מגיעה התייחסות נפרדת.

הם היו קשוחים, ולא וויתרו לאף אחד. 

כל טיעון כדורסל נוסטלגי מתחיל ב"נראה את השחקנים הרכים של היום מתמודדים עם ההגנה של הפיסטונס". 

אבל האמת היא, שאף אחד לא התגבר עליה.

אף אחד למעט דייויד שטרן. 

חוק הפלייגרנט נכנס לליגה בעונת 1990-91. מיד אחרי האליפות השניה. "חוקי ג'ורדן" הידועים לשמצה כבר עבדו פחות, לשמחת מייקל ג'ורדן שחגג את החוק בלטאטא את האלופה המכהנת מהפלייאוף.

ועדיין, אחרי עשור שהיה שייך לקבוצות התקפה זוהרות כמו הלייקרס וזוהרות יחסית כמו הסלטיקס, הפיסטונס הבהירו לכולם שניתן לקחת אליפויות בהמון הגנה. הבולס, הרוקטס והספרס הסכימו עם הגישה הזו. 

האליפות ב-2004

ב-2004 הלייקרס והפיסטונס נפגשו שוב בגמר. 

בשיחה בינו לבין קובי ששודרה בשנת 2018 בTNT  שאק גיחך: "בן וולאס שומר עליי?".

לפיסטונס בכלל היו תוכניות אחרות להגנה. הם החליטו לנטרל כל אלמנט אחר בהתקפה של הלייקרס. קובי ברייאנט סיים את הסדרה עם 38% מהשדה. אף שחקן לייקרס אחר לא קלע יותר מ-7 נקודות בממוצע למשחק. קובי הסביר שהפיסטונס פשוט שמרו על הלייקרס לאורך כל המגרש. פתאום כדי ששאק ייקבל כדור הוא צריך להתרחק מהסל כי אף אחד אחר לא מתקרב. 

שאק סיים עם מספרים מרשימים וב63% מהשדה. אבל בניגוד לסדרות הגמר הקודמות שבהן הUSG% שלו עמד על לפחות 33.5% הפעם המדד הזה התדרדר ל-28.4%. הוא היה הקלע המוביל של הלייקרס בסדרה וניצל כל הזדמנות לסיים את המהלכים של הלייקרס – הפיסטונס פשוט דאגו שהוא לא יוכל לקבל את אותה כמות ההזדמנויות.

הדור החדש של הסנטרים כבר לא יכל לחכות לכדור ליד הצבע.  

אם בפעם הקודמת הקבוצה הקשוחה מדטרויט קלקלה לקארים עבדול ג'אבר את הסיום של עונת הפרישה – הפעם הם דאגו שקארל מלון ייצא לפנסיה בלי אליפות וששאקיל אוניל יילך לחפש את מזלו במקום אחר. הפיסטונס מהצד השני מעולם לא היו זקוקים לכוכבים גדולים. בסוף שנות השמונים לפיסטונס היה אייזיה תומאס, סופרסטאר לפי כל מדד ועדיין לא מג'יק או בירד – הקבוצה ב-2004 הייתה מהאלופות מעוטות הכוכבים שנראו. 

תואר MVP הגמר הלך לצ'ונסי בילאפס. השחקן הכי נמוך לקבל אותו מאז, ובכן, דומארס ותומאס.

בכל אחת מהאליפות שלהם הפיסטונס הצליחו להגדיר מחדש את הגבולות של משחק ההגנה ושל שימוש בשחקנים גבוהים וגם להגביה את התקרה של גארדים נמוכים כמנהיגים על המגרש.

ההווה של הפיסטונס לא מרשים וזה כנראה משמח את אוהדי כל היריבות שהם צברו לאורך השנים.

אבל יש סיכוי שבפעם הבאה שהם ייחזרו להיות תחרותיים הם יילמדו את כל הליגה משהו חדש. כנראה שבדי הרבה אהבה קשוחה.