חמישיות הפלייאוף – חלק א'/ דור בן דוד ורותם אלרן

לפני שנתחיל וניגש ממש לעניינים, רצינו לציין שפתחנו יחד לא מזמן עמוד פייסבוק בשם דאבל טים אשר מספק תכני NBA ומדבר על הליגה. מוזמנים להיכנס לעמוד ולבדוק אותו כאן.

הפלייאוף אמנם הסתיים לפני מעט יותר משבוע, אך עם סיום הדראפט ועם קצת מרווח נשימה לפני שמתחיל הכיף האמיתי בפרי אייג'נסי החלטנו להביא לכם את שתי החמישיות הטובות ביותר של הפלייאוף האחרון.

איך זה יעבוד? בכל חמישייה יהיו שני שחקני קו אחורי (גארדים) ושלושה שחקני קו קדמי (פורוורדים/סנטרים). הכתבה תחולק לשני חלקים נפרדים, אשר כל אחד מהם יכיל חמישייה המבוססת על היכולת של השחקנים בפלייאוף 2022. היום נתחיל עם החמישייה השנייה, וללא הקדמות נוספות בואו ניגש לעניינים!

קו אחורי

ג'יילן ברונסון (גארד, דאלאס מאבריקס)

סטטיסטיקה (18 משחקים) – 21.6 נק', 4.6 ריב', 3.7 אס', 46.6% מהשדה, 34.7% ל-3.

את חמישיית הפלייאוף השנייה שלנו יפתח נציג שני של דאלאס, שתמך בקבוצה וסייע להוביל אותה לגמר המערב לצד דונצ'יץ'. הנציג הזה הוא כמובן ג'יילן ברונסון, אשר לקח את הקבוצה על הגב בהתקפה בלא מעט מהמשחקים והיה אחד משני השחקנים הטובים ביותר במאבריקס במהלך ריצת הפלייאוף המרשימה שלהם.

כפי שציינו בקטע על דונצ'יץ', הסלובני פתח את הפלייאוף כשהוא יושב בחוץ עקב פציעה שספג במשחק האחרון של העונה הסדירה. הפציעה הזו גרמה לרבים לחרוץ את גורל הקבוצה, כאשר הסבירות שסגל של שחקנים משלימים ללא כוכב של ממש יתקשה מול מועדון בהובלת רודי גובר ודונובן מיצ'ל היה גבוה למדי. למרות הפסימיות לגבי היכולת של דאלאס להתמודד עם הג'אז ללא דונצ'יץ', בשלושת המשחקים הראשונים של הסדרה ברונסון סיפק תצוגות הירואיות וסיים עם ממוצע של 32.0 נקודות למשחק בהם, כשמשחקים של 41 ו-31 נקודות מצידו זכאים ללא מעט קרדיט על הניצחונות מול הג'אז בהיעדר לוקה.

ברונסון אמנם לקח צעד אחורה ושב למקום מעט יותר טבעי עבורו לאחר החזרה של דונצ'יץ', אך הוא עדיין נתן פלייאוף נהדר בכל היבט. את הסדרה מול הג'אז הוא סיים כשהוא קולע מעל 20 נקודות בכל אחד מ-6 המשחקים, ומול פיניקס הוא לא הצליח לשחזר את אותם הגבהים, אבל 18.7 נקודות למשחק בסדרה סייעו לקדם את המאבריקס אל גמר איזורי ראשון מאז 2011, כשבמשחק האחרון בסדרה הוא סיים עם 24 נקודות ב-11/19 מהשדה.

אחת מהסיבות הבולטות להצלחה של הווריורס בסדרה מול המאבריקס הייתה המסוגלות שלהם לסגור קווי מסירה ולנטרל את יכולת ניהול המשחק של דונצ'יץ', מה שפגע בהתקפה הקבוצתית שראינו מצד הקבוצה במהלך הפלייאוף. ברונסון גם הוא סבל מכך כאשר סיים את הסדרה עם 18.0 נקודות למשחק, אך הוא עשה זאת ביעילות מצוינת שהמשיכה פלייאוף נהדר מצידו. זה לא הספיק, אבל הוא בהחלט הרוויח את החוזה שיקבל הקיץ, בין אם בדאלאס או במועדון אחר.

ג'יילן בראון (גארד, בוסטון סלטיקס)

סטטיסטיקה (24 משחקים) – 23.1 נק', 6.9 ריב', 3.5 אס', 47.0% מהשדה, 37.3% ל-3.

בוסטון חזרה לגמר השנה לאחר 12 שנות היעדרות ולבראון יש חלק גדול בזה, כאשר הוא היה השחקן השני בחשיבותו בקבוצה וההשפעה שלו בשני צדי המגרש הורגשה לאורך הפלייאוף כולו.

נגד ברוקלין הוא קלע 22.5 נקודות למשחק והיה אחד השומרים העיקריים על קיירי אירווינג בסדרה שנגמרה בסוויפ מהדהד לטובת הסלטיקס. בסיבוב השני נגד הבאקס הוא היה נהדר במשחק 2, בו קלע 30 נקודות, ובמשחק 3 בוסטון אמנם הפסידה אך בראון היה נקודת האור עם 27 נקודות ו-12 ריבאונדים בערב רע של טייטום (10 נקודות). במשחק 5 הוא גם היה טוב למרות ההפסד עם 26 נקודות ו-8 ריבאונדים, ואת הסדרה הוא סיים כשהוא מעמיד 22 נקודות למשחק ב-47.7% מהשדה, בזמן שבוסטון מדיחה את האלופה וה-FMVP היוצא לאחר שבעה משחקים.

בגמר המזרח נגד מיאמי לבראון שוב היה חלק חשוב בשני צידי המגרש. שחקן העונה השישית עשה חיים קשים מאוד לשחקני הפרימטר של ההיט והקשה על שחקנים בולטים בקבוצה דוגמת ג'ימי באטלר, קייל לאורי וטיילר הירו. הוא רשם 24 נקודות ו-8 ריבאונדים בניצחון של בוסטון במשחק 2, ובמשחק 3 בוסטון הפסידה למרות 40 נקודות של בראון. ההפסד הגיע בעיקר עקב עוד ערב חלש של טייטום, אשר גם כאן קלע 10 נקודות בלבד. במשחק 5 הוא קלע 25 נקודות ובמשחק 7 הוא רשם 24 נקודות, 6 ריבאונדים ו-6 אסיסטים בדרך לניצחון גדול שהפך את בוסטון לאלופת המזרח. בסדרה הוא קלע 24.1 נקודות למשחק והוסיף 7.1 ריבאונדים, כאשר הוא קולע ב-48.8% מרשימים מהשדה ו-40.4% נהדרים מחוץ לקשת.

בגמר לדעת רבים בראון היה השחקן הטוב ביותר של בוסטון. ג'יילן ניסה לסחוב את הסלטיקס לניצחונות בסדרה רעה מאוד של טייטום, שלא הצליח להתמודד עם אנדרו וויגינס וההגנה של גולדן סטייט. בראון הוביל את הסלטיקס לניצחון עם 24 נקודות, 7 ריבאונדים ו-5 אסיסטים במשחק הראשון, בערב בו טייטום הסתפק ב-12 נקודות בלבד וקלע ב-18% נוראיים מהשדה. בניצחון במשחק 3 בראון שוב היה השחקן המשמעותי ביותר בסלטיקס כשהוא רושם 27 נקודות ומוביל את בוסטון ליתרון 2-1 בסדרה.

למרות הניסיונות ההולכים ונשנים שלו לקחת את הקבוצה על הגב, בראון הוא בסופו של דבר כינור שני לטייטום וגולדן סטייט ידעה לנצל את חוסר התפקוד של טייטום כדי לנצח את 3 המשחקים הבאים ולהחזיר את האליפות למפרץ בזמן שהסלטיקס לא מצליחים לשבור את שוויון האליפויות עם הלייקרס. אף על פי שבסופו של דבר הפסידו, בהתחשב בכך שהם פתחו את העונה עם 21 הפסדים ב39 משחקים הסלטיקס בהחלט יכולים להיות מרוצים מאיך שהיא הסתיימה, וגם מזה שטייטום ובראון הראו שהם יכולים להתקיים יחד בצורה מעולה כצמד מוביל לקראת העתיד לבוא.

קו קדמי

אנדרו וויגינס (פורוורד, גולדן סטייט ווריורס)

סטטיסטיקה (22 משחקים) – 16.5 נק', 7.5 ריב', 1 חט', 1 חס', 46.9% מהשדה, 33.3% ל-3.

*אליפות

לאחר שעברנו על הגארדים של חמישיית הפלייאוף השנייה, כעת נתקדם לפורוורדים בה, כשהראשון מביניהם הוא אנדרו וויגינס. בעונתו השמינית הוא הפך לשחקן מפתח בווריורס, ובחלקים משמעותיים מהפלייאוף היה השחקן השני בטיבו ובחשיבותו במועדון המפואר.

בשתי הסדרות הראשונות בהן שיחקו הווריורס וויגינס היה טוב, אך לא התרומה ולא המספרים שלו היו דברים לכתוב עליהם הביתה. ב-11 המשחקים הראשונים של הפלייאוף הוא קלע 14.5 נקודות ביעילות טובה כשלכך הוסיף 6.9 ריבאונדים למשחק, וכשכמות הנקודות הגבוהה ביותר שלו במהלך 11 המשחקים האלו הייתה 20 הוא לא בדיוק הרשים במידה יוצאת דופן.

וויגינס אמנם פתח את הפלייאוף בכושר טוב ותרם לקבוצה במקומות הנכונים, אבל החשיבות האמיתית שלו התחילה להשתקף באופן בולט מאי פעם דווקא כאשר הקבוצה הגיעה לגמר המערב, שם פגשה את דאלאס. אחד הדברים שהביאו את דאלאס עד הנקודה הזו בפלייאוף היה הקליעה שלהם, כאשר הקבוצה זרקה את כמות הזריקות הגבוהה ביותר מעבר לקשת ודייקה מהטווח ב-38.5%. בחמשת המשחקים אשר שיחקה מול הווריורס היא דייקה ב-36.8% משלוש, לא אחוז רע אך בהחלט ירידה מהיכולת שלה ב-13 המשחקים אשר קדמו לסדרה.

חלק מהסיבה לקשיים הקבוצתיים היה ההגנה של וויגינס – הפורוורד הקשה על דונצ'יץ' לנהל משחק ולמצוא מצבים נוחים עבור חבריו לקבוצה, ודבר זה גם התבטא בכך שלוקה מסר 11 אסיסטים לעומת 10 איבודים כאשר וויגינס שמר עליו. המסוגלות של הקנדי להקשות על דונצ'יץ' פגעה בהתקפה הקבוצתית של דאלאס ובסופו של דבר הובילה לניצחון של הווריורס בסדרה. מעבר לתרומה ההגנתית שלו, וויגינס גם סיים את הסדרה הזו עם 18.6 נקודות ו-7.2 ריבאונדים למשחק, כאשר יכולת הריבאונד שלו סייעה לקבוצה להביס את דאלאס בקטגוריה הזו.

אחד מהיתרונות בהגנה של וויגינס במהלך הפלייאוף, במיוחד במהלך שתי הסדרות האחרונות, היה הוורסטיליות שלו – לאחר שבעיקר הקשה על דונצ'יץ' למצוא מסירות נוחות והכריח אותו לאבד לא מעט, וויגינס והווריורס נתקלו בקבוצה בעל שיטה התקפית שונה מאוד מזו של דאלאס. יותר מכל, בוסטון הייתה תלויה בשני הכוכבים הגדולים שלה, ושם גולדן סטייט הצליחה למצוא את נקודת החולשה שלה, כאשר ההצבה של וויגינס על ג'ייסון טייטום עבדה באופן כמעט מושלם עבור הלוחמים מסן פרנסיסקו. וויגינס דאג לכך שטייטום יתקשה להגיע לזריקות נוחות, ובכך גרם לכוכב הסלטיקס לקלוע ב-21/56 מהשדה מולו. גם כאן וויגינס הראה לא מעט ערך התקפי כאשר קלע 17 נקודות או יותר ב-5 מששת משחקי הסדרה, ובנוסף לכך היכולת שלו על הקרשים התבטאה במשחקים של 16 ו-13 ריבאונדים, אשר היו קריטיים לניצחונות במשחקים 4 ו-5.

רבים הסתכלו על וויגינס ככישלון בשנים האחרונות לאור כך שהוא לא הצליח לממש את הציפיות הגבוהות אשר היו ממנו כאשר נבחר עם הבחירה הראשונה בדראפט 2014, אבל היכולת שלו בפלייאוף הזה הוכיחה את הערך שלו ואת היכולת שלו להיות קריטי עבור קבוצה אלופה, גם אם הוא כבר לא יהיה השחקן שציפו ממנו להיות.

דריימונד גרין (פורוורד, גולדן סטייט ווריורס)

סטטיסטיקה (22 משחקים) – 8 נק', 7.2 ריב', 6.3 אס', 1.1 חט', 1 חס', 47.9% מהשדה.

*אליפות

הפורוורד השני של החמישייה השנייה יגיע גם הוא מגולדן סטייט, אשר סיימה את הפלייאוף הזה עם טבעת ביד, לאחר ארבע שנים מאז הזכייה הקודמת של הקבוצה. גרין היה אולסטאר ואחד מהשחקנים החשובים ביותר באליפות של 2018, והפרטים האלו נכונים גם היום.

שורת הסטטיסטיקה של גרין בסדרה מול הנאגטס לא הייתה נוצצת או קפצה לעין בכל דרך שהיא, אבל כרגיל הוא הביא למגרש דברים שלא רואים בסטטיסטיקה היבשה. דנבר היא קבוצה שמתבססת לא מעט על יכולת המסירה ומציאת השחקנים של ניקולה יוקיץ', וכשהסגל של הקבוצה מוגבל מאוד מסביב לכוכב (בעיקר עקב פציעות) המטרה העיקרית של הווריורס הייתה לתת ליוקיץ' לנצח אותם. דריימונד היה אחד השותפים הבכירים בקיום המטרה הזו, כאשר כשומר העיקרי על הסרבי הוא איפשר לו לקלוע לא מעט נקודות, אך עשה זאת כשהוא מגביל אותו ל-52.3% אפקטיבי. לשם השוואה, יוקיץ' קלע ב-68.4% אפקטיבי מול כל שומר אחר שהווריורס הציבו מול במהלך הסדרה. כשאל ההגנה האישית הנהדרת הוא מוסיף כפיית איבודים (גרם ליוקיץ' לאבד 10 כדורים כאשר הוא מוסר 11 אסיסטים בלבד בפוזשנים בהם גרין שמר עליו) ועזרה בייצור הנקודות של חבריו לקבוצה בהתקפה.

בדומה לכל חלק אחר בפלייאוף הנוכחי, גם בסדרה מול הגריזליס המספרים שגרין העמיד לא נראית כאילו היא הייתה צריכה לזכות אותו בכניסה לרשימת השחקנים הזו, אבל גם כאן התרומה שלו הייתה רלוונטית הרבה מעבר למספרים. גם כאן הוא פרח הגנתית, ועשה זאת כשהוא מקבל מצ'אפ הרבה פחות קשה מיוקיץ' – ג'ארן ג'קסון ג'וניור. הגבוה הצעיר אמנם קלע 19.0 נקודות למשחק בסדרה, אך עשה זאת כשהוא קולע ב-36.8% מהשדה ולעיתים קרובות לא מוצא את עצמו בהתקפה. לא מעט מהקרדיט על כך מגיע לגרין, אשר הגביל את JJJ ל-9/29 מהשדה ו-25 נקודות בלבד ב-150 פוזשנים.

כתבנו על זה כבר בקטעים על דונצ'יץ' וברונסון, אבל פעם נוספת נזכיר שהסדרה של גולדן סטייט מול דאלאס לא הייתה צמודה במיוחד. לגרין היה חלק מכובד ביתרון הבולט של הווריורס על פני המאבריקס, ובין אם מדובר בהגנה על דונצ'יץ' או בסיפוק משחק מצוין של 17 נקודות (6/7 מהשדה), 9 אסיסטים ו-6 ריבאונדים על מנת לסגור את הסדרה.

הייתה לא מעט ביקורת כלפי גרין לאורך המשחקים הראשונים של הגמר, ובצדק. הפורוורד לא היה בשיאו בשני צידי המגרש ולעיתים נראה אפילו מזיק, אבל למרות הרושם שהתקבל ממנו, התרומה שלו הייתה עצומה גם שם. הוא הצליח להגביל את ג'יילן בראון, השחקן השני בטיבו בבוסטון, ל-29.4% מהשדה ב-34 זריקות במהלך הסדרה, ועל ג'ייסון טייטום אמנם לא שמר יותר מדי, אך כאשר שמר עליו עשה זאת מצוין והגביל את הפורוורד ל-1/10 מהשדה. במשחק השישי הוא קלע 12 נקודות, קטף 12 ריבאונדים ומסר 8 אסיסטים בתצוגה שהזכירה לנו עד כמה חשוב הוא למועדון, ובמו ידיו סייע להוביל את הקבוצה לאליפות המיוחלת.

אולי זה לא היה הפלייאוף הכי יציב או מרשים בקריירה של גרין, אבל התרומה ההגנתית שלו והשמירה על כוכבי היריבות לאורך הסדרות היו שני מרכיבים קריטיים בזכייה של הווריורס, כך שהוא השיג את המקום שלו כאן בזכות ולא בחסד.

אל הורפורד (סנטר, בוסטון סלטיקס)

סטטיסטיקה (24 משחקים) – 12 נק', 9.3 ריב', 3.3 אס', 1.3 חס', 52.3% מהשדה, 48.0% ל-3.

השחקן אשר יסגור את החמישייה השנייה ואת הפוסט כולו יהיה אל הורפורד, אשר בעונתו ה-15 בליגה היה אחד משחקני המפתח ואצל הסלטיקס ומחזיק בחלק נאה מהקרדיט על ההגעה של הקבוצה לגמר.

בדומה לגרין, המספרים של הורפורד לא בדיוק קופצים לעין כאשר מסתכלים על דפי הסטטיסטיקה, אבל התרומה שלו לסלטיקס במהלך הפלייאוף הזה הייתה עצומה. למרות שהיא נגמרה בסוויפ, הסדרה של הסלטיקס מול ברוקלין הייתה צמודה מאוד, כאשר הסלטיקס ניצחו בהפרש ממוצע של 4.5 נקודות. הורפורד אמנם נתן משחק של 3 נקודות במשחק ה-3 בסדרה, אבל משחק של 20 נקודות ו-15 ריבאונדים (מהם 6 בהתקפה) במשחק הראשון בהחלט חיפה על כך. זו הייתה סדרה טובה למדי מצידו, אך מהנקודה הזו התרומה שלו רק הלכה וגדלה.

בסיבוב השני בוסטון פגשה במילווקי, האלופה של העונה הקודמת, ולמרות הפציעה של קריס מידלטון אשר גרמה לו להחמיץ את הסדרה כולה, הבאקס עדיין היו יריבים קשוחים ביותר לסלטיקס הצעירים. האיום הגדול ביותר מצד מילווקי היה כמובן יאניס אנטטקומפו, ובמהלך הסדרה הוא אכן היה השחקן אשר החזיק את הקבוצה בחיים וכמעט הצליח לנצח את הסדרה עבורה. הסיבה המרכזית לכך שיאניס לא הצליח להוביל את הבאקס לניצחון בסדרה הייתה ההגנה שהורפורד סיפק, כאשר הצליח להגביל את היווני ל-33/91 מהשדה ול-13 איבודים על 13 אסיסטים. הורפורד הצליח להאט ואף לעצור את יאניס לחלקים גדולים מהסדרה, וחלק עצום מהניצחון בה הגיע בזכותו.

הסדרה מול מיאמי גם היא הייתה סדרה קשה במיוחד שהגיעה בסופו של דבר ל-7 משחקים, אך גם שם בוסטון הצליחה לצאת כשידה על העליונה, לא מעט בזכות הדומיניקני בן ה-36. הוא אמנם לא היה בשיאו התקפית וקלע 9.8 נקודות ב-44.4% מהשדה במהלך הסדרה, אבל יתרון שהוא סיפק והיה משמעותי בניצחון היה יכולת הריבאונד שלו. בשלושה מהמשחקים הוא קטף 13 ריבאונדים או יותר, ואל כך הוא גם הוסיף 4 משחקים של 2 חסימות או יותר. הגנת הצבע והיכולת שלו להחליף קנו לא מעט פוזשנים מוצלחים לבוסטון, וגם כאן הייתה להורפורד מניה מכובדת מהניצחון בסדרה.

הפלייאוף של בוסטון הסתיים בטון מעט מאכזב כאשר הם הפסידו בגמר מול גולדן סטייט, אבל למרות ההדחה, קשה לומר שהקבוצה לא יצאה עם טעם מעט מתוק בפה. הציפיות מהקבוצה היו נמוכות בהרבה ולא הרבה סברו שהיא תגיע עד לגמר, וההדחה אמנם הייתה מאכזבת אבל לא בלתי צפויה. ייתכן שזו הייתה ההזדמנות האחרונה של הורפורד לקחת אליפות כשחקן מוביל, אבל בפלייאוף הזה הוא הוכיח שייתכן שהוא יהיה רלוונטי עבור קבוצות מנצחות לעוד מספר שנים ועד שיפרוש.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. תודה לשניכם ובהצלחה ב"דאבל-טים".
    הערות שלי לפי סדר העמדות:
    1. ג'יילן ברונסון – אני מסכים עם הבחירה, בעיקר בגלל 3 המשחקים בלי לוקה. ברגע שלוקה חזר הוא כבר לא היה כל כך יציב, למרות שהכדור עבר דרכו לא מעט.
    2. ג'יילן בראון – מסכים. 2 עמדות הגארד בחמישייה הראשונה נעולות, וזה המקסימום שבראון יכול להגיע אליו.
    3. אנדרו וויגינס – סדרת הגמר המצוינת שלו גורמת לי לחשוב שאולי הוא ראוי אפילו לחמישייה הראשונה, ואני שוקל את זה ברצינות. אשתדל להחליט עד לפרסום של החמישייה הראשונה.
    4. דריימונד גרין – הרצון להביא שחקן קו קדמי של הווריורס ברור ומוצדק, ובדיוק בשביל זה יש את קוון לוני שפשוט היה טוב יותר בגמר המערב ובגמר, ובעצם, החל מהרגע שהוא נכנס לחמישייה נגד ממפיס.
    5. אל הורפורד – בחירה סבירה. רוברט וויליאמס היה יותר משמעותי הגנתית, אבל הורפורד גם נתן כמה משחקים גדולים בצד ההתקפי, אז אני נוטה להסכים בסופו של דבר.

    1. קודם כל, תודה.
      לגבי הורפורד – אני מאמין שהחשיבות ההגנתית שלו לאורך הפלייאוף הייתה הרבה יותר משמעותית מזו של וויליאמס. טיים לורד באמת עשה עבודה נהדרת בהגנה, אבל ההגנה האישית של הורפורד על יאניס היוותה חלק מהותי בהגעה של הסלטיקס לגמר. כשהוא היה יותר מרשים התקפית אני חושב שכניסה שלו על חשבון וויליאמס יחסית מתבקשת.

  2. תודה רבה.
    הערה טכנית: אצל ברונסון אתם מתחילים ב"כפי שציינו בקטע על דונצ'יץ', …" – אבל עוד לא פירסמתם כלום על דונצ'יץ'…
    .
    לגבי הבחירות: על פניו, ברונסון וגרין ממש לא שייכים לכאן. בקו הקדמי אפשר לחשוב גם על שחקנים שלא הגיעו לגמר אזורי כמו יאניס ואמביד שהיו מאוד דומיננטיים (למרות שאני לא באמת יודע את מי הכנסתם לחמישייה). בקו האחורי יש את באטלר ממיאמי ואולי עוד אחרים. נראה שעשיתם מאמץ לבחור רק מארבע הקבוצות האחרונות, וזה אומר שנכנסו גם שחקנים גבוליים.

    1. הפרמטרים לבחירה קצת מוזרים לי. האם הניקוד הוא למי שהקבוצה שלו הגיעה לשלבים האחרונים או לפי יכולת אישית? אם לפי יכולת אישית אז ברור שבאטלר ויאניס בפנים. הג'וקר נתן סדרה טובה אישית, אמביד נתן סדרות חלשות יחסית אליו אבל בטח הרבה יותר טובות משל גרין והורפורד ומה עם מוראנט?

      1. שילוב של השניים. למשל אמביד באמת השפיע על הקבוצה לא מעט, אבל בדרך נפצע והישגי הפלייאוף של הסיקסרס פשוט לא מצדיקים כניסה שלו. לעומתו יוקיץ' כנראה היה נכנס אם היה משחק יותר כי הוא באמת היה מצוין, אבל חמישה משחקים זה לא מספיק. הכניסה של גרין הייתה שילוב של קריטריונים של חשיבות בקבוצה מנצחת לצד הצלחה של הווריורס לאורך הפלייאוף, ומוראנט בהחלט היה שיקול אבל פתיחה חלשה של הפלייאוף לצד שחקנים שנתנו פלייאופים יותר מרשימים בקו האחורי די השאירו אותו. בהחלט מגיע לו איזכור כמועמד בכיר כאן.

    2. יאניס יהיה מן הסתם בחמישיה הראשונה (עם לוקה, סטף, טייטום ובאטלר אני מניח)
      מה שכן, נראה שהחלטתם להתיחס רק לקבוצות שהגיעו לגמרים האיזוריים.
      מה לעשות שבפלייאוף שיחקו (והצטיינו) גם מקבוצות אחרות, כריס פול, יוקיץ, מוראנט, אמביד אם להזכיר חלק

      1. גם לי זה בלט לעין שתכלס זה רק מאילו שהגיעו לגמר אבל להגיד שלפול הגיע???.בוא נגיד שהוא לא ירצה לזכור את הפליאוף הזה לטובה(אפילו שבסיבוב הראשון הוא היה טוב)

      2. ציינתי את זה גם בתגובה קודמת, אבל בפועל לא מעט מהם לא נכנסו גם בשל כך שלא הגיעו רחוק, אבל גם בגלל זה שפשוט לא היו טובים מספיק.
        ג'ה התנדנד ביכולת ולאורך הפלייאוף היו 4 גארדים ששיחקו יותר טוב ממנו ובנוסף לכך התקדמו יותר רחוק. רלוונטי גם לגבי פול, שפשוט לא הצליח לתפקד בסוף הסדרה מול המאבריקס. כשיותר מרבע מהמשחקים שהוא שיחק היה חלשים בעינינו כניסה שלו היא לא מוצדקת. יוקיץ' כמעט ולא שיחק והדחה בסיבוב ראשון די פוסלת כניסה שלו על חשבון שחקנים שנתנו פלייאוף מצוין גם כן, ואמביד גם היה לא יציב והפציעות גרמו לכך שהוא שיחק הרבה פחות מאחרים. יש לכמות משחקים ולמדגם השפעה על הדירוג.

    1. במהלך הפלייאוף האחרון 66% מהדקות שלו הגיעו בשוטינג גארד (לפי Basketball Reference). הוא שחקן כנף כעיקרון ומשחק לא מעט כסמול פורוורד, אבל אפשרי לשים אותו כגארד בחמישיות לפי הקריטריון הזה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט