כשגלגלי המטוס נגעו במסלול עוד הייתי אמריקאי. המילים הראשונות שלי על אדמת ישראל היו 'איך ניגמר המשחק'?

מידן עידכן אותי, אז יצאתי מהמטוס במצב רוח מעולה.

תוך שעתיים וחצי מצב הרוח התקלקל, אבל עכשיו כבר התרגלתי, ומעתה אני כבר לא תייר, אלא ישראלי רגיל.

אב בואו אתאר לכם את השעתיים וחצי הראשונות בארץ.

שכרתי מכונית בבאדג'ט עוד מארה"ב.

אני מגיע לדלפק באדג'ט. הכל עובר בסדר. אני שואל אם אפשר לקבל UPGRADE. הבחור אומר לי "לחודש? UPGRADE? יפטרו אותי. אם היית שוכר ליומיים אז הייתי מסדר לך. אוקיי, בסדר. אבל מה? כפיצוי הוא נותן לי קיה קטנה כזאת ששמה מתחיל ב-"P" ואומר לי "נותן לך "P" חדשה  לחלוטין 12 ק"מ על המונה". וואללה?

מתברר שכן, מיד כשניכנסתי קילפתי פלסטיקים מידיות הדלתות,  פלסטיק על הדאש-בורד. חדשה-חדשה.

אבל אני רוצה מפה. בקיץ שעבר לא היינו בארץ כי הבת והנכדות באו אלינו, וכשלא נמצאים בארץ, צריכים מפה לכל הכבישים החדשים. הבחור בדלפק אומר לי "ניגמרו לי המפות". אמרתי לו  "מז זאת אומרת 'ניגמר לי'? בסופרמרקט ניגמר לחם? תביא את המנהל'. הוא ניכנס למשרד והמנהל מגיע. הוא אומר לי, "אתה רוצה מפה? רד למטה במעלית ולך לאינפורמציה והם יתנו לך מפה?.

אני אומר לו שאף פעם ב-50 שנה בארה"ב וב-50 שנות השכרה מכוניות בארץ לא יצאתי ללא מפה. הוא אומר לי, "לך לאינפורמציה". אני אומר לו,"שמע, אני הולך עד למנכ"ל באדג'ט ואומר לו שבשדה התעופה בן גוריון אין לבאדג'ט מפות, וששלחת אותי לאינפורמציה לקבל מפה. אתה חושב שאני לא רציני? אני עומד להתחיל להרים טלפונים מכאן עד שאני מגיע למנכ"ל, או שתדאג שתהיה לי מפה".

הוא שולח את הבחור שאמר שהוא לא יכול לתת לי UPGRADE לאן שהוא, ותוך 2 דקות היתה לי מפה.

הם שולחים אותי ל-"חניון" והמכונית היא מס '3' בחנייה. "לך שמאלה, ואז ימינה ועוד ימינה ותגיע למכוניות של באדג'ט ושלך היא מס' 3. אני מגיע לחניון ורואה 16, 15, 14…5, 4. וזהו ניפסק ב-4. אני מסתובב ימינה, מסתובב שמאלה, לא רואה שלוש. מחפש איזה 8-10 דקות, לא מגזים. פתאום אני רואה שתי נערות עם מדי באדג'ט יושבות על המדרכה צוחקות עם הסלולרים שלהן. הן רואות אותי מסתובב, מחפש, ולא מזיזות את התחת.

אני מתקרב אליהן.

"אתן עובדות באדג'ט"?

-"לא.אנחנו עובדות 'אלדן'. אתה לא רואה על המדים?'.

"אתן לא רואות שאני כבר עשר דקות מחפש את מס' 3 ואני לא מוצא?"

-"ראינו אבל לא ביקשת!".

עכשיו הדם עולה לי לראש: "או שתקימו את הישבנים השמנים שלכן ותראו לי איפה 3, או שאני מגיע למנכ"ל באדג'ט ומתלונן על שתיים שיושבות ולא עושות כלום!"

-"קודם תפסיק לצעוק, ותגיד לנו מה הבעייה!".

"קודם תקומו ותעמדו ואז אדבר אליכן".

הן נעמדו, אמרתי להן שתראינה לי היכן חנייה מס' 3, הן אמרו ש-3 מתחיל בשורה אחרת, והבעייה ניפטרה אחרי ביזבוז של רבע שעה, ועצבים.

למזלי ליאור, בעלה של סיגל הפתיע אותנו עם 3 הנכדות בשדה וגייל נסעה איתן ולא היתה עדה לצרחות שלי. טוב, הייתי גם קצת עצבני מהטיסה, אבל התחושה שאני בארץ לא לקחה יותר מכמה דקות.

לפחות מכונית חדשה-חדשה. אני נוסע על רח' רמתיים, ואחרי הקניון החדש של הוד השרון 'שרונים' כבר יש תור של חצי ק"מ לפנייה שמאלה להוד השרון 'דרום', שזה רח' ז'בוטינסקי. אני בנתיב השמאלי כמו ילד טוב, ולוקח איזה עשר דקות להגיע לפנייה שמאלה. פתאום איזה נהג ניכנס מהנתיב האמצעי בום חצי מטר ממני, פונה שמאלה וחותך אותי. אם לא היו לי את הרפלקסים של דמיאן לילארד, המכונית עם אולי 25 ק"מ עליה היתה מחוצה אחרי 25 דקות נסיעה משדה התעופה.

וואללה הדם עלה לי לראש. שמתי גאז, עקפתי את הבנזונה מימין, וחתכתי אותו כשאני פונה שמאלה ועוצר אותו, ואת כל התנועה בשני המסלולים.

יצאתי מהמכונית וניגשתי אליו – זקן כמוני – והתחלתי לצרוח, "אתה מטורף?". כולם צופרים, אבל אני חייב להוציא ממני את הכעס.

הוא רק אמר (לא שמעתי, קראתי רק את שפתיו) – "טעות שלי. טעות שלי".

נענעתי בראשי, וחזרתי למכונית והגעתי הביתה.

גייל כבר בפנים עם הנכדות, המזוודות עדיין במכונית, וליאור אומר לי, "מנחם, אני חייב להראות לך משהו שהקלטתי בשבילך אתמול בערב". ליאור עצמו לא עוקב יותר מדי אחרי ספורט – משהו ממוצע אם כי הוא עצמו כירופרקטור ורץ כל יום 6-8 ק"מ – אבל עוקב מספיק. אז הוא הראה לי את סופו קופץ ליציע, ואוהד הפועל קטן כזה שמן בורח כל עוד נפשו בו.

וואללה אם סופו היה תופס אותו. הוא היה מרסק אותו כמו שמרסקים כוסית בליל הכלולות. התפוצצתי מצחוק לראות אותו בורח וסופו רץ אחריו.

נראה אם האוהד הזה יקלל ויירק עוד פעם על סופו.

טוב. ככה עברו שלוש השעות הראשונות בארץ.

מעכשיו אני ישראלי לכל דבר. שום דבר לא יפתיע אותי יותר!

ם