1.הוסיפו תמונה/איור/קישוט/ציור לאימייל שלכם כשהוא מופיע בהופס

שלום חברים-ידידים צעירים (אולי לא 'צעירים' אבל צעירים ממני)!

כבר כתריסר שנים (למעשה כמעט מבריאת האתר) אנחנו מבקשים-מציעים מהגולשים (כולל כמובן כותבים בעלי יכולת עריכה ותורמים) להוסיף תמונה אטו כל איור שהוא לאימייל שלכם. זה מוסיף צבע לאתר, ובכלל זה דבר שהתרגלנו אליו.

רוב הגולשים עושים זאת.

אולי ישנן דרכים אחרות לעשות זאת, אבל אני יודע רק על אתר אחד שמציע זאת חינם אין כסף, ושמו GRAVITAR. כתובתו http://en.gravatar.com/ ותוך 5 דקות אתם יכולים להופיע בתגובה עם שמכם או כינוי שבו נרשמתם, ומאותו רגע כל פעם שאתם מכניסים תגובה לאתר, התמונה או האיור יופיעו לצד שמכם. ניתן להחליף את התמונה מתי שרוצים, והתמונה יכולה כמובן להיות פרצופכם העייף, או האשה היפה בעולם (זאת שבשער עומדת בדרישות, והיא אחת מעשר הנשים היפות בעולם לדעתי!)

לפני שאתה מעלה תמונה ל-GRAVATAR היא חייבת להיות שמורה אצלך במחשב או בסלולרי. למי שמתעוררת בעייה נא לפנות אלי או לכל חבר צוות אחר באתר באימייל שלנו.

הכתובת, שוב, הוא

http://en.gravatar.com

2. לפני שנדע העונה תסתיים, מיאמי היט תהיה אלופה, וניכנס ל'עונת המלפפונים' (ביטוי שהמצאתי בקיץ 1962 אבל ההייטרים לא מאמינים)

העונה עומדת להסתיים. כמובן שיהיו מאורעות הופס – וענפי ספורט אחרים – לכתוב עליהם.

אבל יהיו ימי בצורת ב'עונת המלפפונים', כינוי שקפץ לראשי בקיץ 1962 כשנסעתי עם אשתי רינה ז"ל בתחילת חודש יולי ביום רביעי מהקולג' שלנו בווסטר, אוהיו, לקליבלנד גם לבקר בעיר וגם ללכת למשחק בייסבול. לפי ההסדר עם העתון היה עלי לכתוב מאמר ל'חדשות הספורט' ליום ראשון (שכתבתי בגליון מכתבים צהוב, והקראתי אותו בטלפון לכתבנית, כשעל כל מילה טכנית באנגלית הייתי חייב לחזור 10 פעמים) שהקראתי אותו בטלפון ביום חמישי.

אני נוהג וחושב על מה לעזאזל לכתוב. ליד אחת העיירות החקלאיות האיימישיות (מהמילה AMISH) עברנו לצד שדה מלפפונים גדול ומיד קפץ לי לראש שאני עומד להשתמש בו לתאר עונה משעממת שלא קורה בה שום דבר – "עונת המלפפונים". משך השנים הרבות של כתיבה השתמשתי בכינוי כמה פעמים, והבנתי שהוא ניתפס. כמובן שתמיד ישנם הייטרים שלא מוכנים לקבל את העובדה שהמצאתי כינוי שאפילו בכנסת משתמשים בו, והיה מי שכתב שאיזה סופר הונגרי השתמש בכינוי הזה בשנות ה-1700, אבל כמובן שללא כל הוכחה כתובה. אז הנה: I CHALLENGE כל אחד מכם למצוא מקור באיזו שהיא שפה שהשתמש בכינוי הזה לפני לתאר תקופה יבשה ומשעממת!

3. היש לכם רעיונות מיוחדים כיצד לרוות את צמאונם של המוני הגולשים שלנו המעוניינים להמשיך להיכנס יומית, ואפילי 2-3 פעמים ביום???

אם כן, כיתבו לעורך האתר עמיחי קטן, או אלי ב- meless1937@0527164032

4. תרומתי היומית ל'עונת המלפפונים'

אני אכתוב שני מעורבים יומיים, אחד "מעורב הופס", כמו המעורב של העונה (אני משוכנע שעם הטריידים וכו', הדראפט, וחדשות מהתיכונים יהיה מספיק חומר), והשני "מעורבב ספורט" שיכלול דברים שקורים ואני מודע אליהם בכל ספורט מלבד כדורסל. כמובן שלא אוכל לכלול הכל, אז אקבל בשמחה אייטמים יומיים שלדעתכם שווים הכנסה, ואכניס אותם עם קרדיט לגולש. שילחו הכל לאימייל שלי למעלה, ומי שיתחייב לשלוח אייטמים יומיים בספורט מסויים או במכלול ספורטים, אכניסו לרשימת ה–CONTACTS שלי ונוכל להתדסקס בווטס-אפ

5. פרוייקט קייצי: "רגע, או מאורע הספורט הקסום שלי"

אני מציע פרוייקט שלא חייב להיות יומי, אלא סיפורים שייכנסו כשאקבלם. הרעיון של הפרוייקט הזה הוא לחשוב על רגע מיוחד (או מאורע מיוחד) בחייך שהיה רגע (או מאורע) קסם בשבילך כמשתתף או כצופה. רגע שריגש אותך ואתה יכול להיזכר בו בבהירות עד היום. את הסיפור שלך תוכל לשלוח לי באימייל עם תמונות, ואני אכניסו ללא עריכה וללא כל שינוי כפי שהוא מגיע אלי.

אני אהיה הראשון. אני אכתוב על רגע שקרה לי באחד מימי השבוע הבא כשאני ילד בכיתה ו'. כל בוקר היינו מגיעים לביה" העממי (יסודי) ברח' השרון בבת גלים ב-7:25 כי ב-7:30 התחיל המשחק החשוב ביו ילדי קרית אליהו וילדי בת גלים. קרית אליהו (היום קרית אליעזר) הייתה הקרייה הקטנה מעבר לפסי הרכבת שילדיה למדו בבית ספר שלנו. המשחק היה ברחבת ביה"ס עם שערים קטנים (אני מנסה לחשוב…הם היו בערך 4 מטר רוחב ואיזה מטר וחצי גובה) שבנה לנו אדון מוסקוביץ' שהייתה לו מסגרייה ברח' הגפן, מול מחנה הצי הבריטי. השער היו בנוי מצינורות שהוא ריתך ועבורנו השערים היו חלום.

קרה שכשהייתי בכיתה ו', מבין תלמידי כיתות ז', ו-ח' היו כמה ילדים שגדלו להיות שחקני הפועל ומכבי חיפה, הפועל פ"ת, וג'רי חלדי אפילו בנבחרת ישראל. אני תמיד חיכיתי שראש הקבוצה שלנו, שמואל כהן (שנים אח"כ שוער מס' 1 של הפועל חיפה, ששיחק עם הקיצוני השמאלי איקה דימאנט ז"ל כבר אז אחד מכוכבי קרית אליהו) יכניס אותי לשחק. בגילאים האלה ההבדל בין ילדים בכיתה ח' וכיתה ו' הוא גדול, ומאחר והמשחקים היו חמים מאד עם יתרון קטן לקרית אליהו, כמעט ולא יצא לי לשחק.

המשחקים הפכו ללהיט ממש. המורים והמנהל שלמה קודש היו באים מוקדם לחזות בהם, והמורה שלי קוויט תמיד היה מנופף לי 'שלום', אבל לצערי כמעט ולא שיחקתי. במשך הזמן אפילו כמה קצינים בריטים היו באים (בת גלים הייתה מוקפת ב-ארבעה מחנות צבא בריטיים!), והילדה ש"אהבתי" והייתי שולח לה פתקי אהבה בחרוזים בשעורים – אסתר (אתי) אשכנזי – הייתה מתגנבת אף היא עם חברה או שתיים, אבל הייתי רואה אותה למרות שהיא ניסתה להתחבא.

כבר ידעתי שאמי הדסה רוזנברג עומדת להינשא ליוחנן לס, ואנחנו עומדים לעבור לטבעון, ואם שמואליק לא מכניס אותי לשחק, כבר לא ייצא לי.

פעם, כשנשאר שבוע או שבועיים לשנת הלימודים והמעבר לטבעון, אזרתי עוז ופניתי לשמוליק (חברי הטוב עד היום. מתגורר ברחוב אורן באחוזה שבהר הכרמל, דייג מהמעולים, וכל ביקור בארץ ארוחת דגים אצל פנינה ושמוליק היא חובה) ושאלתי אם הוא יכניס אותי – אולי – לכמה דקות. הוא ענה לי שהוא מחכה שיהיה לנו יתרון של 3 גולים, ואז אולי…

שמליק וג'רי חלדי החליטו לקרוא למשחק האחרון של יום ששי "משחק האליפות". ילד בשם הלל גולדברג (ז"ל) גילה שהוא עשה מעקב קבוע וקרית אליהו מובילה 21-24 במשחקים. היה ויכוח גדול ובזאת הוחלט על המשחק של יום ששי – היום האחרון לפני החופש הגדול כ"משחק האליפות" הקובע.

אני כדרכי יושב בישיבה מזרחית בצד עם יוסף 'הטורקי' אטוס (עם השנים שחקן הפועל קרית-חיים והפועל חיפה), שמואל 'בברוטו' ברנשטיין, עזי בק ז"ל (לימים אלוף ישראל בשחייה), יצחק יקל (לימים שוער הכדורמים של מכבי חיפה),אבי וידלטיר, ועוד 3-4 ילדים מכיתה ח'. תוצאה 2-2 ועברו כבר 20 דקות בערך. עוד כעשר דקות יסתיים המשחק. לפתע מאיר שוסניק ז"ל נופל ודם ניגר מברכו. הוא יוצא צולע. תמיד כשצריך מחליף שמוליק קורא בשמם של יונה סמסונוב, טוביה קומפנייץ, בנימין בראווין, עודד גולדשמידט (היחיד עד היום ששחה מבית החולים רמב"ם עד ראש הניקרה), או ילד אחר מכיתה ח'.

לפתע שמוליק מצביע לעברי ובקול רם אומר: "מנחם הקטן, היכנס". אני הייתי "מנחם הקטן". מנחם בורר (ז"ל) היה "מנחם הגדול" (הוא היה בכיתה ח' אבל אילולא נשאר שתי כיתות היה כבר בכיתה י' בתיכון, אבל לתיכון הוא לא הלך. הוא הפך למציל האגדי של חוף בת-גלים עד לפני איזה תריסר שנים.

מרוב שוק והתרגשות רעדו לי הרגליים. מה קרה אח"כ, ואת החיבוק שקבלתי מ-ד"ר שלמה קודש אספר כשאכתוב על מה קרה כשעליתי לשחק, ואחרי המשחק. ד"ר קודש, מנהל בית-הספר שבגילאי 15-17 היה חבר של אמי בעיירה ז'אגר שבליטא (ויש לי תמונות להוכחה), היה סיפור שנשאר משך שנים סוד כמוס ששמרתי כסוד האטום כי אילו חברי היו יודעים מזה הייתי מחוסל. טוב, סוף הסיפור ודברים שקשורים אליו יהיה הסיפור הראשון שלי ב"רגע הספורט הקסום שלי".