אני מרגיש כמו הזה שמגיע אחרון בטיול שנתי וכל החבר'ה כבר מחכים אחרי שהם תפסו מקום בצל. אני אמור להיות מבויש ולדעת שבשלב הבא זה זה נגמר, שהם ימשיכו בלעדיי הלאה ואני אצטרך לחזור הביתה ולשמוע מהם את החוויות כמה היה מדהים. אבל אני יודע שזה לא יהיה ככה

כל פעם שאני רואה עם הלל משחק הוא מאוד אוהב שאנחנו מתחילים מהתחלה והתוצאה היא 0-0. אז היום זה הולך להיות פעמיים כי טוב. למיאמי אמנם יש את יתרון הבתיות, הם סיימו במקום הראשון, וזה מרגיש כאילו כל אדם שיש בו היגיון בריא יכריז עליהם כמנצחים בסדרה ובפער. אבל אני מאמין. כי הסדרה הזו מתחילה מ0-0.

אני מאמין גם כי זה תמיד היה אצלי ככה. לא משנה כמה היריבים מובילים, תמיד אפשר לעשות קאמבק. זו תמיד ההרגשה שלי בין אם כצופה ובין במשחק פעיל (שלא שיחקתי כבר כמה שנים טובות) אבל עם ההוקס זה מתעצם. הם ממש נץ החול. לא משנה כמה מספידים אותם, כמה הם פצועים ההוקס של טריי יאנג איכשהו תמיד צצים בסוף, מסרבים לקבל את הגורל שהכתיבו להם כל אלו שיש בהם היגיון בריא.

נץ החול יודע להגביר את הקצב שלו ופתאום ההגנה שהייתה מזעזעת כל השנה נראית כמו משהו שמוציא את החשק לשחק נגדו. נץ החול יודע שגם אם שחקן מרכזי נפצע תמיד יהיו שחקנים שיחפו עליו. טוב, בעצם כמעט תמיד.

כי יש את טריי יאנג. ההוא שזכה לכל כך הרבה השמצות. לא משנה מה יהיו המניעים לאותם השמצות, לא משנה עד כמה הוא מתבטא באופן מתריס, שחצני או שנוי במחלוקת. גם שונאיו צריכים להכיר בזה שמדובר בשחקן התקפי קטלני. אם לא הכי טוב בליגה אז בשורה אחת עם דורנט יוקיץ' וסטף. היכולת שלו לשחק על שטחים קטנים וליצור מצבים שכל נגר יכול לעשות מהם נקודות מביאים אותו לטופ של הליגה בצד הזוהר של המגרש. אז אנא אל תתנו לשנאה אליו לעוור אתכם לכדורסל שיש לבחור הזה.

פלייאוף שמח לכולם