הכותרת הראשית היום ב-THE ATHLETIC:

NBA 75: At No. 5, Magic Johnson combined dazzling playmaking with charisma to lead the Showtime Lakers to five titles

ארווין (מג´יק) ג´ונסון

מג´יק הוא אחד השחקנים החשובים בתולדות הכדורסל. הוא אחד מהידועים ביותר. רק מייקל ג´ורדן מוכר ברחבי העולם כמוהו. מג´יק שינה את משחק הכדורסל במו ידיו. הוא היה הענק הראשון לשחק כגארד. הוא אחד מהגדולים ביותר, אבל הקריירה שלו הסתבכה ביותר בגלל נגיף האיידס שנמצא בדמו. מאמר זה על מג´יק מחולק לארבעה ספורים: העילוי, הנגוע, הבוץ, ו-´אול-סטאר´ קסום.

================================================
סיפור ראשון: העילוי
================================================

מאמר זה על מג´יק ג´ונסון מורכב מארבעה מאמרים שכתבתי לידיעות אחרונות ואחרי עריכה כללתי בספרי. אם הקריאה ארוכה מדי, קראו זאת בחלקים. אעשה אותו דבר כשיגיע תורו של מייקל, כי רק לשניהם (וקצת פחות לארי בירד) מגיעה במה גדולה כזאת.

הסטטיסטיקה של מג´יק ג´ונסון אינה חשובה, כמו שהסטטיסטיקה של לארי בירד אינה חשובה. אותם מודדים באליפויות, לא בנקודות. השפעתו של מג´יק על המשחק הייתה כל כך אדירה, שתאור הסטטיסטיקה שלו נראית כאילו בלתי הוגנת. אבל אין לו מה להתבייש בסטטיסטיקה שלו אם כי היא לא מתחילה לתאר איזה שחקן עליון הוא היה.

הקריירה של מג´יק ג´ונסון היא מפוארת יותר מכל שחקן אחר בנבא. הוא ניצח בעממי כשבית ספרו ניצח את אליפות המחוז. בתיכון הוביל את בית ספרו לאליפות בתי הספר התיכוניים של מישיגן, כשהוא ניבחר ל-´אול היי סקול´ ע"י יו.אס. איי. טודיי, מקדונלד, וארגון בתי הספר התיכוניים.

עם מישיגן סטייט הוא ניצח את אליפות המכללות. עם הלייקרס הוא ניצח חמש אליפויות כשהוא ניבחר ל-MVP בשלושה מהם. הוא ניבחר ל-MVP של הליגה שלוש פעמים. שיחק בגמר ה-נ.ב.א 9 פעמים, היה אול-סטאר 12 פעם, והוא ניבחר עשר פעמים ל-"חמישייה הראשונה של הנבא". כמובן שהוא ב-"היכל התהילה" והוא אחד מ-"50 האגדות". הוא היה אחד מעמודי התווך של ה-DREAM TEAM האוריגינלית. הוא ניבחר ל-"פוינט גארד מס´ 1 בכל הזמנים" ע"י ה-ESPN, אבל גם ללא בחירה זו כולם יודעים שהוא היה מספר 1 בפוינט, ואילו שיחק בתפקיד אחר, היה יכול להיות מס´ 1 או 2 בכל עמדה מלבד סנטר.

הוא הוביל את הליגה באסיסטים ארבע פעמים, והוא מחזיק בשיא הנבא למספר אסיסטים למשחק – 11. כמובן שהוא ניבחר ל-´היכל התהילה´, ואח"כ כאחד מ-´חמישים האגדות´. הוא פרש מהמשחק ב-1992 בגלל נגיף האיידס שניגלה בדמו. בכ"ז הוא שיחק ב-DREAM TEAM האוריגינלית כששחקני כל העולם מחפשים את חתימתו אפילו יותר משל ג´ורדן. אחרי פרישתו הראשונה הוא חזר לנבא ב-1993-1994 כמאמן הלייקרס, אך מהר מאד הבין שאימון הוא לא ייעודו. הוא התפטר מתפקידו כמאמן, ובמקום, קנה 5% ממניות הלייקרס, בהם הוא מחזיק עד היום.

בעונה הבאה הוא חזר לשחק בגיל 36. הוא שיחק הפעם כפאוור-פורוורד וקלע בממוצע 14.6, 6.9 אסיסטים, 5.7 ריב´. אבל אחרי ההפסד בפלייאוף ליוסטון הוא פרש סופית באומרו: "הפעם אני פורש מרצוני ולפי התנאים שלי". הסטטיסטיקה הסופית שלו הייתה 906 משחקים, 17,707 נק´ (19.5 נק´ ממוצע), 10,141 אסיסטים (11.2 ממוצע), 6,559 ריב´ (7.2 ממוצע), 52% מהשדה ו-85% מהקו.

הוא היה שחקן בגובה 2.06 מ´ ששיחק כפוינט-גארד, ועוד איזה פוינט גארד: ענק עם שליטה אבסולוטית בכדור, מסירות זהב, כדרור, וקליעה משונה – כן, משונה, אבל מאד יעילה. היה לו ג´אמפ קצת מוזר, והוק מוזר עוד יותר, אך שניהם היו ארסיים ביותר, כשה-CLUTCH SCORER היה קובר את "המכוערים" בדיוק של 52%!. הוא שיחק בכל תפקידי הקבוצה, אפילו סנטר כשקרים עבדול ג´אבר היה פיצוי. אבל תפקידו המוכר והידוע היה פוינט גארד, ובעמדה זו כולנו מקבלים אותו כרכז הכדורסל מס´ 1 בהיסטוריה של המשחק.

=================================================
סיפור שני: הנגוע
1991 – ההודאה שהכתה את העולם בשוק
=================================================

אני לא מפסיק לראות בדמיוני את ארווין "מג´יק" ג´ונסון – "באק" בפי חבריו הקרובים – עומד בפורום בלוס אנג´לס, באולם שבו נתן לכולנו רגעי השראה ועונג, ומדבר על וירוס שנמצא בדמו, וירוס האיידס. וירוס קטלני שרק מתי מעט שורדים את התקפתו. אני שומע את השעון מתקתק עד עצם היום הזה. כשתיאר את מצבו הנואש בשפה צחה, בחיוך ובאלגנטיות מעוררת פליאה, לא יכולתי שלא לחשוב ולדמיין… שנתיים … יום… דקה… שנייה לסיום, ואז אראה שוב את "מיסטר מיקרופון" צ´יק הרן, השדר האגדי של הלייקרס בטלוויזיה, צורח: "מג´יק וינז דה גיים! מג´יק וינז דה גיים!" והוא יבריא ויעשה שוב את הלא ייאמן. כמה פעמים עשה זאת? כמה פעמים לקח מצב בלתי אפשרי והפכו לניצחון בשנייה האחרונה? הרי לא סתם קוראים לו מג´יק.

כתבתי אז לעיתון ´ידיעות אחרונות´: "האלוף הגדול של שנות ה-80´ עומד להיכנע למחלה של שנות ה-90´. ניצחון לא יהיה כאן. הווירוס הנמצא בדמו, שיתפתח למחלת האיידס, הוא לא משחק כדורסל. הוא עלול להביא למותו של ג´ונסון. זאת יודע כל העולם, וזה בדיוק הדבר שכה קשה לעכל."

יותר מהמסירה מאחורי-הגב לג´יימס וורת´י בלי שראה אותו, מסירה שניצחה בפלייאוף, יותר מה"ספק ג´אמפ, ספק הוקשוט" שקברה את הסלטיקס, ויותר מקליעת 17 המטרים נגד יוטה – תמיד אזכור את מג´יק בזכות ראיון שנתן לי בתחילת עונת 81´ בחדר ההלבשה של הלייקרס בניו יורק. הוא היה כבר אז כוכב על, אחרי המשחק השישי המפורסם בפילדלפיה בפלייאוף 1980, כשהוא משחק בכל התפקידים האפשריים, קולע 42 נקודות ומביא אליפות כמעט לבדו. הוא היה אז כוכב שביט שזה עתה חתם על חוזה של 25 מיליון דולרים ל-10 שנים ואני, עיתונאי ישראלי לא מוכר (אז אפילו ללא עיתון בגלל מותו של "חדשות הספורט" ולפני לידתו של "חדשות"). ניגשתי אליו וציפיתי לשלוש-ארבע דקות במקרה הטוב. ישבנו שם יותר מחצי שעה. רק הקריאה של מאמנו הקימה אותו. במקום שאראיין אותו הוא בעצם ריאיין אותי. במבט מלא בינה ובעיניים בוחנות ופיקחיות רצה לדעת יותר ויותר על ארץ הקודש. "מה הבעיה שם? מה זה בדיוק ´פלשתינאים´? מה זאת רצועת עזה?"

זהו מג´יק. חיוך שופע, הגורם לחדר עיתונאים שלם לחייך אתו, עיניים נוצצות, מבט נבון. ייתן מזמנו גם לעיתונאי הזוטר ביותר ויחלוק כבוד לכל קבוצה, במיוחד כשהוא מכיר בנחיתותה. כשמכבי ת"א שיחקה נגד הלייקרס לפני כמה שנים הוא אמר לי בחדר ההלבשה שלו בלוס אנג´לס: "הישראלים האלה! גוד סייב מי (ישמרני אלוהים)! גמרו אותי. אחד המשחקים הקשים ביותר שלי!" וכאן באה קריצה וההמשך: "מה הפלא? הם החיילים הטובים בעולם!"

חזרה למחלה. כשרופאיו גילו לו את דבר היותו נושא הנגיף, נדרשו לו בדיוק חמש דקות לעכל את הבשורה הקשה, ואז התאושש ושאל את רופאיו: "או. קיי. מה עושים עכשיו?" הוא מיד תקף את הבעיה כפי שתקף כל יריב על הפרקט, באומץ, בדרך מעשית, העיקר להגיע למטרה. הוא היה שותף להחלטת הרופאים להתחיל את הטיפול מיד עם תרופת ה-AZT המאטה את התפרצות הנגיף למחלת איידס.

העולם כולו הוכה בתדהמה. הודעתו של מג´יק גרמה למיליוני ילדים ונערים בעולם, מלוס אנג´לס, ארה"ב, ועד חולון, ישראל, מטוקיו, יפאן, ועד שטוקהולם, שבדיה, להתעניין בסוגיה. איידס? מה זה איידס? שואלים עתה ילדים את הוריהם. המחלה הגיעה פתאום לחדר האורחים של כל בית בעולם בו מצויה טלוויזיה. מעכשיו, כבר אין זו מחלה של מסוממים והומוסקסואלים בלבד. זהו חולה שהוא בן משפחה, גיבור החלומות של כל ילד בעולם המשחק "הופס", "מג´יק".

בחיוכו הרחב הפך מג´יק כל סלון, כל חדר ילדים עם טלוויזיה למגרש משחקים. במשך 10 שנים הוא היה החייכן התמידי, שמשחק כדורסל טוב יותר מכולם. פתאום הטרגדיה הזאת! עיתון ספרדי כתב שההרגשה היא כאילו מישהו שפך מי קרח וכיסה את העולם כולו. בטוקיו, על עמוד שער שלם, כתבו רק מילה אחת: "טרגדיה". בשבדיה – מדינת כדורגל והוקי-קרח, אבל לא כדורסל, כתב העיתון המוביל שהעולם כולו בהלם. בברלין כתבו בעמוד השער שההלם היה שווה להלם של תחילת מלחמת המפרץ.

למחלת האיידס יש פתאום פנים חדשות: כבר לא עונש על דבר רע שעשינו, אלא מחלה – אולי מגיפה – העלולה לפגוע בכל אחד מאתנו. ילדים שואלים אמהות מה זה וירוס, איך נדבקים ומה הטיפול. למרות שמג´יק לא נדבק בווירוס עקב קיום יחסים הומוסקסואליים, הורים חייבים לדבר עתה עם ילדיהם על סקס לא מוגן, אבל גם על הומוסקסואליות וסמים.

מאז תחילת השבוע שבו הודיע על מחלתו עלו מניות חברת קרטר-וואלאס ב-15 אחוזים. זוהי החברה המובילה בייצור קונדומים. חנויות בכל רחבי המדינה דיווחו על מחסור בקונדומים. מג´יק דיבר מיד על "מין בטוח", והעולם התעורר למציאות חדשה. פנויים ופנויות, נשואים שבגדו, צעירים בתיכון, כולם עוסקים בחישובים: "עם מי? כמה? מתי? מה הסיכויים שגם אני נושא את הווירוס"?

הסנטור ביל בראדלי – שהשיג עם הניקס שתי אליפויות – אמר: "לגבי דידי, מג´יק הוא השליח מלמעלה. כאילו אלוהים חיפש מושיע למגפה, וזה הייעוד שמצא למג´יק, האדם היחיד המסוגל להעביר את המסר כך שכולם יקשיבו. כמו שמייקל ג´ורדן גרם לכך שכל נער ירצה לנעול ´אייר ג´ורדן´ או ´נייקי´, מג´יק הוא זה שיגרום לכך שכל נער ידחוף קונדום מקופל לנעלי ה´נייקי´ שלו". כפי ששינה את הקונספציה של משחק הכדורסל מאינדיבידואלי לקבוצתי, כך הוא משנה עכשיו את כללי המשחק המיניים. הרגלי המין של ההטרוסקסואלים לא יהיו יותר מה שהיו לפני ההודעה הדרמטית של מג´יק. "ניו יורק טיימס" כתב שמקרה מג´יק עשוי להיות הגורם החשוב ביותר בהחלטה לערוך בדיקת דם אצל האנשים המעדיפים היום "לא לדעת", וכאלה יש רבים.

מאות מיליונים ברחבי העולם מבוהלים מאוד עכשיו. המרפאות לבדיקות איידס מפוצצות. מאות אלפים מתקשרים ל"קו החם" שנפתח בכל עיר, כאילו עד לפני שבוע לא היה איידס בעולם. לי, כמו למיליוני מעריציו, קשה לתאר את מג´יק חולה חסר אונים, שבר כלי, שלד אדם. בתוכנית הראיונות של ארסניו הול אמר מג´יק: "אני לא פוחד למות. חייתי את 32 השנים הטובות ביותר שאדם יכול לחיות. כל זמן שיש לי חברים ואישה אוהבת, אני בסדר".

ג´וזף פרננדז, ראש ועדת החינוך של ניו יורק, פרסם מודעת ענק בטיימס: "מג´יק, בוא לדבר עם הילדים!" כשהתפרסמה החדשה ביקשו ילדים בבתי ספר לצאת לשירותים, שם הקיאו את נשמתם. בלילה אחרי ההודעה הסתובבתי ב"כלוב" (מגרש הכדורסל שבצומת השדרה השישית ורחוב 4 במנהטן), אולי מגרש המשחקים המפורסם בעולם. לשם באים בקיץ כולם, בכלל זה מג´יק מדי כמה קייצים, להוכיח את גבריותם, כי אם לא הוכחת זאת שם לא הוכחת מאומה. הסתובבתי עם מחברת ועיפרון וראיינתי אנשים. אחרי חצות ניגש אלי ילד כבן 11 שנראה בן בלי בית, אולי בנה של זונה מקומית בווילג´, ושאל אותי אחרי שהבחין שאני מראיין אנשים, ושהצגתי את עצמי כעיתונאי ספורט הכותב סיפור על מג´יק: "אתה מכיר את מג´יק? יש לי 20 דולרים, אתה חושב שאני יכול ללכת לבקר אותו?" ילדים התייפחו בכיתות. ילד בלונג איילנד אמר: "לא אכפת לי אם הוא ´גיי´, מסומם או מה, הוא עדיין מג´יק, והוא חולה. זה כל מה שמעניין אותי. הוא עדיין ´האיש שלי".

כשהתפוצץ הסיפור אף אחד לא הבין את שתיקתו של לארי בירד בנושא. עם בירד הוא הגיע לליגה ב-79´, והקרבות ביניהם היו למאורעות הספורט המרתקים והמרוממים ביותר. יומיים אחרי כולם דיבר בירד סוף-סוף. הוא היה המום מדי ולא היה יכול להגיב קודם. בירד סיפר על ידידותם העמוקה, שאת קיומה שמרו בסוד. לארי סיפר שמג´יק היה בא לפרנץ´ לייק, אינדיאנה, ובה היה מבלה אתו חלק גדול מפגרות הקיץ. השניים היו נפגשים – השחור והלבן, שחקן הלייקרס ההוליוודית ושחקן הסלטיקס המזרחית, הקוסמופוליט והקאונטרי בוי, ומבלים זמן רב יחד. "היינו הולכים לדוג ומשוחחים על הכל, למעט כדורסל", סיפר בירד.
על מה שוחחתם?
"על הכל. פוליטיקה, אהבה, נישואין, כלכלה. שאלתי פעם את ארווין מדוע לדעתו לא היה נשיא נאור כבר שנים. אתם יודעים מה הוא ענה לי? שזה בגלל שכל הוושינגטונים, הג´פרסונים, הג´קסונים והג´ונסונים מעדיפים לשחק ב-NBA".

האם מסוגל מג´יק לנצח את המחלה? יש כאן מאבק בין כישרון לגורל. בינתיים, אין מקום לאשליות. אך מג´יק לא ייתן לאיש לרחם עליו. הוא היה יכול להיעלם, כמו שעשה רוק הדסון במשך שנתיים, אך הוא בחר אחרת. בחיוך יחיד למצלמות הטלוויזיה הוא הצליח לשנות את התווית שדבקה במחלה. כמו שלקח משחק שלא היה הרבה יותר מ"סיטי-גיים", משחק שכונתי, והפכו למשחק גלובאלי – כך יהיה הוא הגורם שישנה את התייחסות הממסד הרפואי למחלה.

"אני מתכונן לחיות הרבה זמן", אמר לארסניו הול בתכנית הטיווי המפורסמת שלו, "ולעזור ככל יכולתי במלחמה במחלה". אם יצליח, אז מבין כל הרגעים הגדולים שנתן לנו על מגרש הכדורסל, זו תהיה שעתו היפה ביותר.

מג´יק ג´ונסון נולד בלנסינג, מישיגן, באוגוסט 1959, למשפחה בת 12 נפשות שפרנס אב חרוץ שהחזיק בשלוש משרות בעת ובעונה אחת. הוא סיים את תיכון "אברט" בלנסינג, שם היה "אול אמריקן" ב- 76´ ו-77´. צ´ארלס טאקר, פסיכולוג בית הספר, סיפר: "ארווין היה קוסם כבר אז. הוא היה כה טוב, שהיה מוביל כדור עד לסל היריב, מוסר לחבר קבוצה כדי שיוכל לתפוס מקום מתחת לסל, מקבל את הכדור חזרה וקולע עוד שתי נקודות". מג´יק קיבל יותר מ- 120 הצעות למלגות, אך בחר באוניברסיטת מישיגן סטייט כדי שיוכל להיות קרוב למשפחתו. אתו השיגה האוניברסיטה בראשונה את אליפות ליגת ה"ביג–10", ובעונת 78´ – 79´ הוא הוביל את המכללה לתואר אלופת המכללות, בניצחון בגמר על אינדיאנה סטייט של לארי בירד.

אחרי שנתיים באוניברסיטה החליט להיות למקצוען כדי לעזור למשפחתו. בעל הלייקרס, ג´רי באס, החתימו על חוזה שלא נשמע עד אז: 25 מיליון דולרים ל-10 שנים. החוזה ארוך הטווח גרם בזמנו להתמרמרות: חבריו לקבוצה חשבו שחוזה כזה עושה ממג´יק למעשה איש הנהלה. רק אחר כך ניסה באס להסביר להם שזהו למעשה "מקלט" מתשלום מס הכנסה גבוה הפורס את התשלומים על פני שנים רבות. בולשיט. זו הייתה דרכו של באס להבטיח שמג´יק, קוסם הכדורסל הגדול, יהיה "לייקר" עד סוף הקריירה שלו.

=================================================
סיפור שלישי: הבוץ
1992: אמריקה מתקיפה את מג´יק
================================================= אולי כך זה באמריקה ואולי כך זה עם כל מיתוס, אבל עכשיו, אחרי שעשו ממנו גיבור העל של כל הסופרסטארים ונושא הדגל הראשי של המלחמה באיידס, מתחילים לזרוק על מג´יק ג´ונסון בוץ. ובצדק.

סיפורים על מין לא מבוקר עם מאות – סליחה, אלפי נשים – שוטפים את התקשורת, בתוספת פרשנות וביקורת. מג´יק גיבור? ואולי הוא בעצם אגואיסט? מג´יק יביא גאולה לחולי איידס? ואולי הוא בעצם פצצת זמן מהלכת על שתיים? הקב"ה ייעד את מג´יק לשליחות קדושה? ואולי הוא בסך הכל בן אדם אחד שהדביק נשים רבות מספור, ודרכן גברים?

חיוכו המטרף, חביבותו וכישרונו המיוחד, ששינה לחלוטין את כל צורת משחק הכדורסל, הפכו אותו לאחד הרווקים המבוקשים בלוס אנג´לס. בכל בית מלון שעצרה הקבוצה, לאן שפנה, חיכו לו שיירות של נשים. קרוב לוודאי שהרגיש רוב הזמן כמו שמרגיש יתוש בחווה של נודיסטים. לא יודע איפה להתחיל.

יומיים אחרי ההודעה של ג´ונסון התפרסם ב"לוס אנג´לס טיימס" מאמר שכתבה ידידה של מג´יק, שחקנית הנבחרת האולימפית האמריקנית בכדורסל בלוס אנג´לס: "אני לא מאשימה ולא מנסה לשפוט. אך כשהייתי באה עם מג´יק לדירתו לכוס קפה, היו מחכות לו עשרות הודעות על המזכירה האוטומטית מנשים המקוות לפגישה אתו. נשים סובבו אותו על כל צעד ושעל, והוא אף פעם לא ידע, וכנראה גם לא רצה לומר "לא". הוא שכב עם מספר עצום של נשים".

מיד אחר כך הופיע מאמר ראשי במדור הספורט של "ניו יורק טיימס", פרי עטו של בעל פרס פוליצר לעיתונות ספורט, דייב אנדרסון. הכותרת: "מצטער, אבל מג´יק אינו גיבור". במאמר נכתב: "אצל קוסם היד תמיד מהירה מהעין, אבל אצל מג´יק, החיוך מהיר מהאמת". באנגלית, המשפט הזה מתחרז. והוא ממשיך: "החיוך המלבב גרם לעיוורון אצל אלה שעושים ממנו גיבור ולא רואים את התמצית האגואיסטית שבהתנהגותו. קוראים לו ´גיבור´ בעוד שהמילה המתאימה יותר היא ´הדוניסט, רודף תענוגות´".

מג´יק עצמו הודה ב"ספורטס אילוסטרייטד" שקיים יחסי מין עם נשים רבות מאוד. "אני לא וילט צ´מברליין", המשיך, "אבל לא הייתי נשוי ואהבתי את חיי הרווקות". צ´מברליין, שנחשב על ידי רבים לסנטר הטוב בתולדות הכדורסל, שיחק כ-15 שנה ב-NBA ומחזיק בעשרות שיאי ליגה. באחרונה יצא ספרו "מבט מגבוה" ובו הוא מצהיר ש"שכבתי עם 20 אלף נשים".

הייתי במלון פלאזה בניו יורק ביום ההוצאה לאור של הספר, כשאחד העיתונאים הוציא מחשב כיס, ואמר לצ´מברליין "היי וילט, זה עתה חישבתי את ממוצע השכיבה שלך עם נשים. זה יוצא בערך אישה וחצי ליום במשך 15 שנות משחק ב-NBA". בתשובה ענה הענק בחיוך דוחה: "זה יוצא יותר, כי היו גם ימי בצורת".

וכל זה קרה שבועיים לפני ההודעה של מג´יק. מאז מנסה צ´מברליין לבלוע את המילים שלו בחזרה ולא יודע איך לצאת מהתסבוכת. להגנתו הוא טוען עכשיו ש"הכל היה אחרת בשנות ה-60 וה-70. השתניתי לחלוטין מאז". גם מג´יק תיאר בפירוט את חיי המין שלו, ובאותן מילים בערך כמו אלה של צ´מברליין. בזמנו אמר לכתב ניו יורק טיימס: "כמו כל הספורטאים המפורסמים והעשירים, אנחנו מסתובבים מעיר לעיר, ובכל לובי של כל מלון הן מחכות לנו. זה הכל עניין של מספרים. יש כמה רווקים בלוס אנג´לס שכמעט כל אישה בעיר רוצה: אדי מרפי, ארסניו הול, ג´ק ניקולסון, מג´יק. אני מודה שמאז שבאתי העירה עשיתי ככל יכולתי לספק ולמלא את הדרישה" (אבל הוא "שכח" לציין שהוא עשה זאת גם בהיותו נשוי, מ.ל).

במאמרו שואל אנדרסון: "היכן האחריות המינית והמוסרית שלו? איזה מין גיבור הוא? הוא אולי קורבן, אבל לא גיבור. הוא לא ´מג´יק הקדוש´ משדרות סאנסט. הוא ארווין ג´ונסון שנתפס על נהיגה במהירות מטורפת".

שבוע אחרי הווידוי של מג´יק הופיע מאמר בספורטס אילוסטרייטד, שנכתב על ידי עיתונאית הספורט הפופולארית סאלי ג´נקינס. הכותרת שואלת, "היכן המג´יק"? המאמר עוסק במג´יק ובנזק האדיר שגרם. "הוא לא גיבור שלנו, הנשים. הוא סיכון. הוא לא זוכר ולא יודע עם מי או מתי שכב. כמו בסרטו של וורן בייטי, ´שמפו´, הוא עבר את כולן. עכשיו הוא מזהיר את הגברים ´לא להגזים´ ובזאת הופך אותנו הנשים למשהו כמו קרינת רנטגן. "קצת זה טוב, אך אל תגזים כי זה עלול להרוג אותך. הוא עשה מאתנו, הנשים, ספורט", היא טוענת, "ואיזו מקבילה נשית יכולה להיות כאן? נניח שכריס אברט או ג´יין פאולי היו שוכבות עם מאות גברים, מיד הן היו הופכות נושא לאבחנות נפשיות למיניהן. אצל גברים הכיבוש נחשב למבצע; אצל הנשים זהו מעשה הנחשב על ידי שני המינים כבלתי נסבל ובלתי מחמיא".

מרטינה נברטילובה הולכת רחוק יותר ואומרת את הדברים במפורש: "אילו הייתי הטרוסקסואלית והייתי שוכבת לא עם 2,000 גברים כמו מג´יק, אלא עם 200, היו מכנים אותי ´זנזונת´ או ´נימפומנית´, או ´חולת מין´. איזה מוסר כפול יש לנו כאן".

ג´נקינס מוסיפה במאמרה: "אני מעריצה את היכולת של מג´יק. הוא היה האתלט האהוב עלי ביותר, ואני מסתכלת על מה שקרה לו כטרגדיה. לכן אני מרגישה לא רק אכזבה, אלא גם כאב, חרטה וצער. אבל אם בתי הייתה אחת מאלה שהוא שכב אתן, ההרגשה שלי הייתה הופכת לכעס גדול מאוד. הוא לא מודל של אומץ ויכולת בגלל הנשים ששכב אתן", היא טוענת, "ואני מאמינה שכל המאות ששכבו אתו מרגישות עכשיו שעשו שגיאה נוראה, בדיוק כמו שהוא מרגיש. אני משוכנעת שרבות מהן היו מגרות ומושכות, בדיוק כמו שהן היו הקורבנות, אך אולי הוא זה שהיה צריך להבין את היתרון הגדול שלו ככוכב על ולהחליט בשבילן. זהו בעיני תפקידו של ג´נטלמן".

וג´נקינס עושה את החשבון הקר: "בעניין ה-2,000 ששכבו עם מג´יק, נניח שבממוצע כל אחת שכבה מאז עם חמישה גברים, ועכשיו 10,000 גברים שוכבים עם חמש נשים כל אחד… המספר הולך וגדל בטור הנדסי, ומהר מאוד מגיעים למספרים אדירים שרק פרופסורים למתמטיקה עוסקים בהם. אפילו אם רק 10 אחוזים נדבקים, גבר אחד שעושה ספורט מיחסי המין שלו יכול לגרום למגיפה אמיתית".

והשאלה הנשאלת שוב ושוב היום באמריקה היא זאת: מג´יק היה רווק ופנוי במשך רוב השנים שבהן היה מעורב בסקס ללא חשבון, נאה, עשיר ופופולארי. נשים יפהפיות חיפשו את קרבתו. כמה גברים בעולם, במצבו, היו נוהגים אחרת? מוסר כפול או לא, זו הייתה דרך העולם, לפחות עד לאחרונה. ואולי תרומתו של מג´יק תהיה בכל זאת בזה שהוא, המאהב הגדול מכולם, יהיה נושא הדגל לבחירה, לזהירות, לבררנות, ואפילו לסירוב. אולי העולם היה זקוק לאליל ספורט כמו מג´יק לפתוח את עיני כולם. אולי, בכל זאת ובסופו של דבר, מעז ייצא מתוק.

מג´יק ג´ונסון תמיד רצה ללמד. בתיכון הוא היה עוזר מאמן לא רשמי. במישיגן סטייט הוא היה המנהיג, המבקר, המעודד והמורה. מאמנו השתמש בו כדי להסביר תרגילים שהשחקנים האחרים לא קלטו. בלייקרס, כשחקן, הוא היה המאמן על הפרקט. לא סתם פוינט-גארד, אלא המוח המחליט. אחר כך שימש זמן מה מאמן הקבוצה.

היום הוא ממשיך ללמד, אבל השיעור חשוב בהרבה: כיצד לחיות עם הווירוס הממאיר HIV. הוא הקים עמותה המתרימה עשרות מיליונים למעבדות העוסקות בווירוס. הוא נותן הרצאות בבתי ספר, בגטאות, כל מי שרק מזמינו. העובדה ששכב עם 2,000 נשים – הרבה מהן עת היה נשוי ונושא הווירוס – לא הניחה לו. הוא התבייש. הכה על חטא. התנצל. ביקש סליחה ומחילה. אך מג´יק, תמיד מנהיג, החליט שדיבורים לא מספיקים. הדרך היחידה לכפר על העוול שעשה – מי יודע כמה נשים נדבקו ממנו? – הייתה להציל פי עשר, פי מאה, פי אלף בני אדם, נקבות וזכרים, מהווירוס.

מלבד פעולותיו ותרומות אישיות הוא גם הבטיח לעזור כספית לכל אישה שנדבקה ממנו. כמה נדבקו זה דבר שקשה להוכיח, ואף פעם לא ניתן מספר רשמי. בשקט וכמעט בהיחבא טיפלו עורכי הדין שלו בכל מקרה לגופו של עניין.

עצם הופעתו – בריא ומחייך – 15 שנה אחרי שהודיע שהוא נגוע בווירוס הממאיר, כבר נוטעת תקווה בנגועים. הוא לא מדבר כאן על "מג´יק", פלא. על הפרקט הוא היה מג´יק. מחוץ לפרקט הוא נושא וירוס ממאיר, שרק עם תוכנית שלמה של תרופות, תרגול ואמונה מצליח לחיות חיים רגילים כשהוא יודע שהמחלה יכולה לפרוץ בכל זמן.

רוב הרצאותיו ניתנות היום בבתי ספר תיכון, בגטאות בערים השונות. הוא מסביר לתלמידים שפעם הייתה המחלה בעיקרה "מחלה של לבנים הומוסקסואלים". כיום המחלה נפוצה יותר בין השחורים, שחיי המין אצלם פחות מבוקרים מאצל נערים לבנים. "ומלבד זאת", הוא אומר, "כיום זו כבר לא מחלה שהיא נחלת הגייז בלבד. כיום כולם – גייז והטרוסקסואלים – נפגעים מהמחלה".

מג´יק אומר שהוא חלה לפני שנישא לאשתו קוקי, ומובן שלא ידע על כך עד שרופא הקבוצה אמר לו שהוא נגוע, אחרי בדיקת דם שגרתית.

אחרי ההלם הראשוני, ואחרי שהאמין כי הוא לא עומד למות "בתוך שנה" כמו שאמרו לו כמה "מומחים", הוא פגש את אליזבט גלייזר, שכיכבה בסדרה "סטארסקי והאץ´", ושהייתה בחודשי חייה האחרונים. "אצלי התפתחה המחלה לפני התרופות החדשות של היום. אני איחרתי את המועד. אך היום יש תרופות נפלאות, ואם אתה רוצה לכפר על מעשיך, הנה ההזדמנות שלך". הוא אומר: "היא שעזרה לי לארגן את מחשבותיי ולפתח תוכנית שלמה של יחסי ציבור שאני משתמש בה עד היום".

מג´יק קיבל תעודות הערכה, מדליות הצטיינות בתמיכה למלחמה באיידס והכרה כחבר מלא בארגוני המלחמה באיידס החשובים ביותר. בשנת 2004 קיבל תעודת הערכה מיוחדת בנשף גאלה של האו"ם.

הוא מבלה זמן רב יותר עם שלושת ילדיו מאשר בעבר, מנהל את שמונה החברות הגדולות בבעלותו, את רשת בתי הקולנוע שלו, וממשיך להיות אורח קבוע בשידורים של משחקי NBA.

"חיי שלמים וחזרתי סוף-סוף לעצמי. אבל רק אם אמשיך לעבוד למען מיגור המחלה עד יומי האחרון, ארגיש שאולי גם טוב הבאתי לעולם", אמר בזמן שקיבת את תעודת ההערכה ממזכיר האו"ם.

=================================================
סיפור רביעי: אול-סטאר קסום אחרון
1992, אול סטאר, אורלנדו
מג´יק ג´ונסון חוזר לנבחרת המערב
=================================================

1. יום לפני המשחק

הייתי ברוב משחקי האול-סטאר. את הספירה המדויקת מזמן שכחתי, אבל מאז 1961, כשכל העסק התחיל, ועד היום, חשבתי שכבר ראיתי הכל בעולם ה"הופס". אז מה להגיד לכם, ששואו כזה עדיין לא היה? שתפאורה אדירה כזאת, נשפים, אוכל, מזרקות, שמפניה והתנפלות תקשורתית כזאת לא זכורים לי? שהרגשתי כאילו אני נמצא בעולם דמיוני? כל המי ומי נמצאים כאן. מושלי מדינות, סנאטורים, מנכ"לים של החברות הגדולות בעולם, נסיכים, שייח´ים, שחקני קולנוע, מנצחי תזמורות, סופרים, מולטי מיליונרים, אלופי עולם. להזכיר את מי פוגשים כאן בארוחת הבוקר בלבד? בואו נעזוב את זה. תאמינו לי, אחרי כמה שעות של מצעד כוכבים, כשמלאני גריפית´ או קים בייסינג'ר עוברות לידך, אתה זורק מבט חטוף ואומר לעצמך: "או. קיי, קלטתי את הרעיון. הבא בתור!" (אגב, בארוחת בוקר, וללא איפור, הן לא נראות נאות ומרשימות יותר מהשכנה שלכם בסופרמרקט ברעננה).

בערב נערך הנשף הגדול באולפני´ מטרו´. צבעים ומוסיקה, טרזן וג´יין, בוגארט וברגמן, שירלי טמפל וצ´ארלי צ´פלין, הכל במסע פנטסטי אל העבר. רוב שחקני האול-סטאר הופיעו במכוניות העתיד. האוכל והשתייה מהטובים ביותר בנמצא. מסיבת זלילה, שקצת בושה להיות חלק ממנה, כשיודעים מה קורה בחלקים אחרים, פחות עשירים, של העולם.

כל המסיבות והאירועים עלו על כל מה שעשו אי פעם דייויד סטרן ואנשיו. רוצים ללמוד שיווק ויחסי ציבור? לכו להיות אסיסטנטים במשרדי הליגה לכמה חודשים. תוכלו ללמוד כמה מהלכים שישרתו אתכם לא רע בעתיד. מר סטרן הוא ללא ספק גאון השיווק וההופלה. הפעם כל הרעש סובב סביב איש אחד, מג´יק ג´ונסון, ובשאלת הופעתו במשחק. הקולות בעד ונגד חלוקים. שאלת שיתופו הייתה לנושא המדובר ביותר מאז משבר הטילים בקובה בתקופת הנשיא קנדי. אנשים כאן בוחרים צד, כאילו זה משחק כדורגל בשכונה. מארק פרייס, הפוינט-גארד המצוין של קליבלנד, אמר השבוע שגם אם הסיכוי להידבק ממג´יק הוא אחד למיליון, זה אחד יותר מדי. אגב, במסיבת הריאיונות המסורתית הכחיש פרייס שאמר את הדברים. אפילו אי. סי. גרין וביירון סקוט, חבריו לשעבר לקבוצה, דיברו נגד השתתפותו של מג´יק, למען בריאותו, שלא להזכיר את האציל צ´ארלס בארקלי. תקראו בהמשך מה הוא אמר לנו בעניין. גם אני אגב נגד, אבל האול-סטאר זו גם תחרות פופולאריות, שבה יש לצופה כוח אחד אדיר: הצבעה בבחירת השחקנים. האם החובבים הצביעו בשביל מג´יק בהמוניהם בגלל רחמנות? השתתפות בצער? רצון לחזות עוד פעם אחת ואולי אחרונה במג´יק על הפרקט? כך או כך, הם הצביעו בשבילו, ואולי רק בשל כך מותר לו להופיע.

כך, עם החיוך שלא מש מפניו, מג´יק ישב בראש הבמה, מוכן לכל שאלה. האולם היה מלא. את האיש הזה העולם כולו רוצה לשמוע.

אולימפיאדה? עונה נוספת ב-נבא? "תנו לי קודם לעבור את המשחק הזה, ואחר כך נראה. לא הייתה לי הזדמנות להיפרד כראוי מחבריי ומהאוהדים כשחקן, ואולי זה משחק הפרידה שלי. אתם שואלים למה אני משחק? מה השאלה? האוהדים בחרו אותי, זאת אומרת שהם רוצים לראות אותי על המגרש. לרגע לא התלבטתי. אני לא שחקן שיצא לפנסיה. טכנית, אני ברשימת הפצועים של הלייקרס, ולכן אין כל מניעה שאשחק. האם זה אומר שאבוא לעזור להם בפלייאוף? שוב, אני דואג רק למשחק הזה".

הרמתי יד ושאלתי מה דעתו על כל המהומה שנוצרה סביב החלטתו לשחק. "אני יודע שזה גרם לוויכוח, אבל זה טוב. זו הייתה המטרה – לעורר עניין באיידס וכל הקשור אליו. בקשר לשאלתך, ברגע שהכדור הראשון ייכנס לסל, הכל יישכח. כשאכנס לסל הם יעלו עלי וירצו לקבור אותי עם הכדור, כמו שעשו ב-12 השנים האחרונות. אם היה צל של סיכוי שאני מסכן מישהו, לא הייתי משחק. אלה הרי החברים הטובים ביותר שלי. הרופאים הטובים בעולם אומרים שהסיכוי לכך הוא אפסי, ולכן אני מרגיש חופשי לשחק, וכך, אני מאמין, מרגישים כל ה-23 שיהיו אתי על המגרש. איש לא אמר לי שיש לו בעיה עם זה, להיפך. ידעתי שיהיה קונפליקט, אבל גבר לא יכול לשנות את חייו בגלל זה!" הוא ענה לעוד כמה שאלות, ולקול תשואות נעלם בדלת האחורית.

אין דבר מענג יותר בעיתונות מלראיין את צ´ארלס בארקלי. זה היה עוד לפני הריאיון של מג´יק. שאלתי לדעתו. הוא ענה: "אני לא מציע עמדה. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שלא אתקיף אותו בצורה רגילה שאני עושה. אני לא רוצה שיישפך דם. אני עולה לשחק. זה כל מה שיש לי לומר". או. קיי. נעזוב את מג´יק. אמרתי לאציל ששמעתי כי הוא אמר לאחרונה שבסיקסרס יש חוק לא כתוב על פיו חייב תמיד להיות לפחות שחקן לבן אחד בקבוצה. "אל תאמין לשטויות שאתה קורא", הוא ענה. "אבל צ´ארלס", אני שואל, "זה כתוב בספר שלך!" הוא חייך וענה, "אולי אתה לא מבין מה קראת; אולי הסדרים בדפוס עשו איזו פאשלה. זאת לא בעיה שלי!" בכך היה לאדם הראשון בעולם המכחיש דברים שהוא עצמו כתב בספרו. האחד והיחיד, סר צ´ארלס.

בינתיים הצהיר רד אורבך, הג´נרל מנג´ר האגדי של הסלטיקס: "בירד חוזר לעוד שנתיים, פאריש ומקהייל חוזרים לעוד שנה". לא רחוק ממנו פטפט דראזן פטרוביץ´ עם העיתונאים: "סוף סוף למדתי מה זה נבא ואני מרגיש נוח. תחרות השלוש? התאמנתי רק פעם אחת ואף כדור לא נכנס…" הנה דן מארלי. איש לא ניגש אליו. עם מכנסי חאקי וחולצה כחולה, הוא נראה כמו חוואי מבלפוריה: "אני לא מאמין שאני כאן. עדיין לא מעכל". ג´ף הורנסק אמר לי: "לא מתרגש מהמשחק, רק מתחרות השלוש. מה יקרה אם אף כדור שלי לא ייכנס, והכל בצבעים טבעיים לפני כל העולם?"

וכך זה נמשך, עוד ועוד. כל השחקנים הופיעו למסיבת הריאיונות חוץ ממייקל ג´ורדן, שמחרים משום מה את החלק הזה של האול-סטאר בכל שנה ומשלם את עונש ה-1,500 דולרים על אי-הופעה. קטן עליו. אני יוצא ממסיבת העיתונאים בהרגשה שפרט לקרל מלון, שאר השחקנים כבר לא שוללים עתה את הכללת מג´יק במשחק.

2. אליפות ההטבעות, השלוש, ומשחק הוותיקים

כל שנה, בכל מפגש אול-סטאר, קורה משהו שמרים פתאום את תחרות ההטבעות מהקרשים. אם זה לא מייקל ג´ורדן, אז זה ספאד ווב הננס. אשתקד זה היה ניפוח הנעליים של די בראון, ואתמול הדאנק העיוור של סדריק סבלוס. היה זה דאנק שסדריק סבלוס החליט לתת לו שם שתחילה לא קלטנו את המסר שבו. הוא הכתירו OUT OF SIGHT" ", שמשמעותו באנגלית גם "לא מהעולם הזה", וגם "על עיוור". שתי ההגדרות מתאימות לדאנק האחרון, האדיר, הייחודי, מטמטם החושים, כל הגדרה שתבחרו, של הסווינגמן של פיניקס, סבלוס – אם אמנם לא עבדו עלינו שוב.

הוא אינו מפורסם, ועדיין מחפש זהות, עם או בלי סרט הבד הקשור סביב עיניו. עכשיו יש לו 20 אלף דולר בכיס ותהילת עולם כראשון אי-פעם שביצע דאנק כשהוא עיוור לחלוטין. הגימיק היה כה סנסציוני ולא ייאמן, שמיד בסיומו התחילו להתווכח אם בסרט היה חור. בדרך החוצה שאלתי את דן מארלי, שבמקרה עמד לידי, ומי שבמו ידיו כיסה את עיניו של סבלוס בסרט השחור, אותה שאלה שכבר נשאל בוודאי 100 פעם הערב: "האם הסרט היה אטום לגמרי?"

מארלי לא היסס: "טיפת אור לא הייתה יכולה להיכנס!" כל אחד מכם רשאי לבחור אם להאמין או לא. כל זמן שלא יוכיחו לי אחרת, אני נוטה להאמין. אולי מכיוון שתמיד הייתי מכור למיסטיקה בספורט.

סבלוס ניצח עוד לפני הדאנק המדובר, שהיה השלישי והאחרון שלו, ובעצם בכלל לא היה זקוק לו. זה קרה אחרי שהרוקי לארי ג´ונסון, שנראה כמנצח בטוח, החמיץ בסיבוב השני את כל שלושת הדאנקים שלו וצבר בסיכום 66 נקודות מאכזבות.

לסבלוס היו אז 47.2 נקודות, כשהמינימום שאפשר לקבל הוא 32 על דאנק, גם אם הוא מבוצע על ידי המורה שלי קווינט. סבלוס הגיע לדאנק ללא לחץ ובידיעה שהתואר בכיסו, ובכל זאת נתן שואו אדיר ששינה את כל ההתייחסות לתחרות. עד אז הייתה זו תחרות הדאנק החלשה ביותר שזכורה לי. תחרות דאנק בלי מעופפים כמו ג´ורדן, דומיניק (שישב מגובס על ספסל המתחרים, ו"אימן" את סטייסי אוגמון) או ד"ר ג´יי, שהיה אחד השופטים בתחרות, זה כמו הבלט הלאומי כששלוש הבלרינות הראשית חולות ומוצאים להן מחליפות. כל המשתתפים – סבלוס, ג´ונסון, ניק אנדרסון (שלישי), ג´ון סטארקס, דאג ווסט, שון קמפ ואוגמון – היו טובים, אך אם אין הליקופטרים מהסוג של "הנץ" או נוינגס (קראו בהמשך); אם הזינוקים הם לא עד לתקרה, ואם אין גימיקים מפתיעים – ההצגה, יש להודות, מעט מאכזבת, ואפילו מעייפת אחרי זמן מה. "אני יודע", אמר ניק אנדרסון המקומי, "הייתם רוצים שנעוף לתקרה, נתיישב באוויר, נתחבק עם מיקי מאוס ואז נרד עם חמישה סיבובים של 360 מעלות. יש רק כמה דברים שאתה יכול לעשות בשלוש שניות!"

האכזבה הייתה במקומה עד שהגיע סבלוס והמבצע שלו. אחרי שראינו את הביצוע שלו, ייתכן שדאנק עיוור כזה בריצה מחצי מגרש הוא מבצע לא פחות מסובך מהתיאור של אנדרסון: סבלוס מדד 20 צעדים מהסל, ואז, בעיניים מכוסות, החל בהקפצת הכדור תוך כדי ריצה, ניתור (כשהראש יכול להתפוצץ במפגש עם הטבעת בטעות החישוב הקטנה ביותר!) והטבעת הכדור!! הוא קיבל כמובן את כל ה"50" מהשופטים.

אחרי הניצחון סיפר שהרעיון בא לו ממג´יק: "ראיתי אותו זורק באימון מקו הפאול כשסרט מכסה את עיניו, לשיפור התחושה. חזרתי לפניקס והתחלתי להתאמן בדאנקים עיוורים. חברי אמרו לי ´לך על זה´, אבל שמרתי את ההפתעה לסוף. רק כשידעתי שניצחתי – העזתי. הסוד הוא ספירת הצעדים. לא רציתי לשבור את הצוואר שלי כשכל העולם צופה בי בטלוויזיה…" לארי ג´ונסון: "גם אני התאמנתי בדאנק הזה, אך אחוז ההחמצות היה גדול מדי". ג´ונסון, אגב, החמיץ את דאנק ה- "DOUBLE DRIVE"שהיה שם לו את הניצחון בכיס. "בבית, בשארלוט, אני קובר 50 כאלה ברציפות", אמר.

לפני תחרות השלוש ניגשתי לג´ים לס מסקרמנטו והצגתי את עצמי. אמרתי לו שאם הוא מנצח היום באליפות השלוש, ללס האחר, מנחם, כבר יש כותרת בראש שתפוצץ עיתון מסוים בהולי-לנד. הוא חייך ואמר: "אשתדל לעזור!" הוא כמעט הצליח – כשהגיע לגמר מול קרייג הודג´ס משיקגו בולס, אלוף השנתיים האחרונות. ללס היו חמישה כדורים אחרונים (וביניהם האדום כחול לבן לשתי נקודות) כדי להשוות ואחר כך לנצח. אך רק אחד נכנס, והודג´ס ניצח גם הפעם עם 16 נקודות, כשהוא קולע 4 מ-5 האחרונים. לס עשה 15 בגמר. בחצי הגמר עשו דראזן פטרוביץ´ 8, מיץ´ ריצ´מונד 11, הודג´ס 15 ולס 19, התוצאה הגבוהה של הערב בתחרות השלוש העלובה ביותר מאז שהתחילו בה.

במשחק הוותיקים המרגש, שנמשך 24 דקות, גבר המזרח על המערב 38-46. "איש הקרח" ג´ורג גרווין קלע 24 ב-16 דקות (!), וקלווין מרפי הוסיף 10 למערב.

סיכום הנפגעים מהמשחק: דייב תומפסון ונורם ניקסון קרעו רצועות ברך, הורדו על אלונקות ונשלחו לבית חולים. ´ביג 0´ רוברטסון, ששיחק אף הוא: "אלה פציעות שקורות פעם במיליון במשחקים כאלה. אסור לעשות מזה ביג דיל". לראות את החבורה הזאת שוב על המגרש – אגדות אחד אחד – ועכשיו זקנים, מקריחים, ולפעמים גם שמנים, זוהי עדיין החוויה הגדולה שלי בכל "אול-סטאר".

3. משחק האול-סטאר

"אולי תראו אותי על המגרש שוב ואולי לא, אך לא אשכח אתכם לעולם. חלק מהפרס מגיע לטים הארדאווי, שוויתר על מקומו בחמישייה בשבילי". דברי התודה המרגשים של מג´יק ג´ונסון בנאומו הנהדר לפני קהל מריע ונפלא באורלנדו היו אקורד סיום מושלם לסוף שבוע אול-סטאר מטורף, מהטובים והמרגשים אי פעם. מג´יק נבחר ל´שחקן המצטיין´ 3 דקות אחרי סיום המשחק (113-153 למערב בקריעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של האול-סטארס), והקומישנר דייויד סטרן הוסיף כשנתן לו את הגביע: "הפרס הולך לאדם האמיץ ביותר שאני מכיר, מג´יק ג´ונסון!"

זו הייתה הצגה שכולה הוליווד. לא, סליחה, "הפקת דיסני וורלד" – ממש כאן "בעיר הדמיון" אורלנדו. עם יותר כסף והרבה יותר קסם מהוליווד, לא היה מקום ראוי יותר בכל רחבי תבל לארח משחק זה. הלב, המוח וההתמקדות היו במחלתו של מג´יק, שכמובן ריכז סביבו עניין עצום של עיתונאים מכל רחבי הגלובוס וסיפק את הסחורה כאילו היה חלק מסרט דמיוני שנכתב על אודותיו. למרות זאת, כשכדור הביניים הראשון עלה למעלה, הכל נשכח. היה זה שוב כמו בכל אול-סטאר, משחק "הופס" בין 24 השחקנים הטובים בעולם כיום.

מג´יק היה כמובן הגיבור. הוא היה העניין ומרכז הערב. כל שחקני המזרח, ובראשם אייזיה, התחבקו אתו לפני המשחק. לאף אחד לא נראה אכפת שהוא חולה.

ג´ורדן, אייזיה תומאס, סקוטי פיפן, פטריק יואינג וצ´ארלס בארקלי במזרח, נגד מג´יק, קלייד דרקסלר, קרל מלון, כריס מאלין ודייויד רובינסון במערב. אם יש אדם ביקום – חוץ מלארי בירד כשהוא לא פצוע – שיכול עכשיו לשאול "למה אני לא"?, אנא שירים יד. או. קיי. אני לא רואה אף יד מורמת.

שני המאמנים אמרו לנו לפני המשחק שאסטרטגיית המשחק שלהם פשוטה: הם ביקשו מהקנונים שלהם לשחק את משחקם הרגיל, לשכוח את ה"טרראם" סביב מג´יק, לא לתת למשקעים מהמאבקים בליגה להשפיע עליהם, וכשיתנו הצגה מפוארת יודו למאמנים על מה שהצליחו ליצור באימון בוקר אחד בגאוניותם הרבה.

זה מה שהופך את האול-סטאר למהנה כל כך. אחרי הכל, ספורט הוא דבר שנברא לילדים ורק אנחנו, המבוגרים, הורסים אותו עם מגבלות, תרגילים, חוקים ומסגרות. באול-סטאר חוזרים השחקנים (וגם הקהל) לילדות שלהם באמצעות כדורסל טבעי, פשוט ומשוחרר – הנהדר ביותר שיש. בלי תרגילים, בלי בלבולי מוח, בלי טקטיקות, הם באים להראות מה הם יודעים ומה הביא אותם לכאן.

בשש הדקות ששיחק ברבע הראשון (יבולו: 4 מ-5 ל-10 נקודות), ובכל המחצית (6 מ-7 בדרך ל-16 יפהפיות) חזר מג´יק להיות "מג´יק". הארסנל שלו כלל פוסט-אפ, בייבי-הוקס וכמובן פגזים מכוערים מהשלוש שנכנסים, ואיש לא יודע איך. ג´ורדן, בסלים וירטואוזיים כרגיל, ופיפן בריחופים לשחקים, הראו קצת מהדור החדש שיירש את מג´יק. אך לא רק הם. כולם – בייחוד המערביים הצעירים – מצוינים, ללא יוצא מן הכלל. המערב, בפשטות וללא וירטואוזיות ו"היילייטס" מיוחדים, פתח הפרש כבר ברבע הראשון, 23-35. ברבע השני, תחילה מג´יק ואחר כך שלושה לבנים "צנועים" – ג´ון סטוקטון, ג´ף הורנסק ודן מארלי – ניפחו את יתרון המערב עד ל-55-79. סטוקטון בריכוז נהדר (סיים עם 15) הראה שוב שהוא שחקן של מאמנים – עושה בדיוק מה שדון נלסון ביקש ממנו לפני המשחק. כך, כמובן, היה רוצה נלסון שיגיד.

בסוף הרבע הראה דיקמבה מוטומבו מדנבר מעט ממה שהוא מסוגל ולמה הוא עוד יתפתח: לסנטר טוב בליגה. ביום המוקדש לראיונות לתקשורת, יום לפני המשחק, חזר ותאר בפרטי פרטים את השאלה העיקרית – למעשה היחידה – ששאלו אותו: כיצד הרג אריה טורף באפריקה עם כידון שנשא עמו. עוד סיפר מוטומבו, יליד זאיר, כי ביום שנולד ירו בעיירתו 21 פגזים לכבודו. כל המזרח קילל בדקות אלה את יום הולדתו. הוא נראה שחקן נהדר שיהיה טוב הרבה יותר.

המערב חיסל לנגד עינינו שנים רבות של תסכול נגד המזרח במפגשי האול-סטאר. כיום יש במערב ריכוז של גבוהים יותר, חזקים יותר וספסל טוב יותר ממה שהמזרח יכול להציע. אם זה לא מספיק, המזרח גם הציג אחוז קליעות נמוך ברבע השלישי, כשבארקלי כמעט לא פוגע, והרבע נגמר ב-83-115 מעליב.

למרות ההפרש, בדקות ששיחק הראה ג´ורדן (סיים עם 18 ב-9 מ-15) שהדרך היחידה לעוצרו היא להעביר אותו לענף ספורט אחר. בייסבול, שהוא כה אוהב? גולף, שהוא אובססיה בשבילו? אפילו ג´ולות, העיקר להורידו מהפרקט. הוא התשובה השחורה לפיסיקה הניוטונית. כשהוא עולה באוויר הוא צריך לקחת אתו דיילת. איזה עילוי! איזו שהייה באוויר! איזה וירטואוז!

אבל נחזור לסיבה המרכזית להתכנסותנו כאן. זה היה בלי ספק סוף השבוע של האדם שעמד במרכז המאורע המופלא הזה, שיתפוס מקום של כבוד בהיסטוריה של משחקי האול-סטאר – מג´יק ג´ונסון. ג´ורדן, דרקסלר והאחרים נתנו לו את הבמה ברצון, והוא כמובן לקח את כל מה שנתנו לו. מג´יק היה נהדר, מג´יק היה ענק. מג´יק נתן כאן רגעי קסם אמיתיים, לא נשכחים. אחרי הכל, הוא שיחק נגד הטובים בעולם בראשונה העונה ונבחר לשחקן המצטיין. מה יותר על-אנושי מזה?

הייתה זו שירת הברבור של מג´יק כשחקן. לא הייתי אומר ש"נתנו" לו לשחק ולהיות ה-MVP של המשחק, אך היה ברור מהרגע הראשון שאף מזרחי לא מנסה לשמור עליו חזק. בשבילי, היה לסיפור האול-סטאר סוף מפתיע ביותר. כשהתיישבתי במושבי בשורה 17 כיסא D במטוס, והשעה קרובה לחצות, מי נע לעברי אם לא מג´יק בכבודו ובעצמו! הוא הכיר אותי ולחצנו ידיים. הוא ישב בשורה 18 כיסא E ממש לפני. הוא נראה לאה ביותר, וריחמתי עליו כשמחצית יושבי המטוס באו לבקש חתימות (והוא לא סירב לאיש!). כשהמטוס כבר היה באוויר הסתובבתי ושאלתי אותו איך זה שהוא לא יושב במחלקה ראשונה. מתברר שאחרי זכייתו בתואר השחקן המצטיין התקשרו אליו מתוכנית הבוקר היוקרתית "בוקר טוב אמריקה" והוא היה חייב היה להגיע העירה. המטוס היה פקוק. צעיר בן 20 הלובש חולצת טי של הניקס הסכים לתת לו את מושבו, ולא הסכים לקבל כל תמורה. ככה זה. אפילו "מג´יק" כמג´יק היה זקוק לטובה של אוהד ניקס צעיר כדי להגיע לניו-יורק. מג´יק, אגב, ישן במשך כל הטיסה, ואם זה מעניין אתכם, אז כן, מג´יק המופלא נוחר כמו כל אחד מאתנו