אני מודה שמעט התפלאתי כשקיירי אירוינג אמר לפני שבוע על סכויי הקאבס בעונה שעברה ש-"אחד הדברים המעודדים ביותר בקבוצה הוא המשחק של אנטוני בנט. הוא הופך יותר ויותר ממשחק למשחק להיות אחד השחקנים החשובים בקבוצה".

מהיכן הגיע הסיפור הזה, שאלתי את עצמי. אתמול בסירה החלטתי לראות מה קורה איתו דרך האייפוד שלי. קראתי עליו בעתון קליבלנד פליין-דילר. קראתי עליו בספורטס אילוסטרייטד. קראתי עליו בספורטינג ניוז, ומכולם הרכבתי את הסיפור הבא.

לפני הדראפט של השנה שעברה כל הנהלת הקאבס עמדה בפני דילמה קשה: מה עושים עם בחירת הדראפט הראשונה? לא היה כל אנטוני דייויס בדראפט, זה בטוח. הקאבס היו רבע נעולים על בנט אבל עם יותר סימני שאלה מאשר אם ישנם חיים על כוכבים במרחק מיליוני שנות אור מאיתנו.

הבעייה?הוא 2.03 מ' שמשחק פאור פורוורד; הוא קנדי ממוצא ג'מאייקני; והוא מעדיף לשחק עם הפנים לסל מאשר עם גבו לסל, ואם זה תלוי בו, לזרוק שלשות יותר מלהתלכלך תחת הסל. העסק עם 'קנדי' ו-'ממוצא ג'מאייקי' היא שקנדים לא נחשבים בארה"ב כשחקני כדורסל 'טהורים', ובג'מאייקה המוטו הלאומי הוא "DO NOT WORRY – BE HAPPY!".

זה מוטו נפלא לחיות איתו אם אתה שוכב לך על אחד מחופי הזהב בג'מאייקה, נוגס באננס עם לגימה פה-לגימה שם של RUM עם 180 PROOF (זה כמעט ספירט!), ומסתכל על נערות בביקיני, אבל לא אם אתה לוחם על כל כדור תחת הסל ב-NBA כאילו היה אוצר 'מדרה'. ישנו עוד חוק בלתי כתוב בעולם הכדורסל: קנדים – כמו דרום אמריקאים ואירופאים – לא יודעים לשחק הגנה. זה בניגוד לאופיים וביגוד ל-DNA שלהם.

בקיצור ולעניין, השאלה היתה אם הוא לא רך מדי ל-NBA. אולי הוא חביב מדי, מעודן מדי, וסובטילי מדי, שאלו בקאבס. כל מה שהיה חסר להם זוהי רכרוכיות תחת הסל. בנוסף לכך הוא סובל מכל מיני אלרגיות. אולי הוא אלרגי לא רק לצמחים? אולי יש לו אלרגיה לקהל? אלרגיה להגנה אישית לוחצת? וכמובן היתה לו פציעת כתף כששיחק עבור UNLV  פציעה שתדרוש ניתוח.

ללא מועמד בטוח לבחירת דראפט ראשונה, הג'נרל מנג'ר של הקאבס כריס גראנט החליט שהוא לוקח צ'אנס על ה-120 ק"ג הזה עם הזריקה הרכה, אינטיליגנציה גבוהה, שבעונה ששיחק ב-UNLV הוביל אותה עם 16.1 נק' ו-8.1 ריב' למשחק, עם קליעת שלוש בדיוק 37.7% – דיוק יוצא מין הכלל לביג-מן ששמו אינו דריק נוביצקי.

הדו"ח שהסקאוטים הביאו חזרה מ-UNLV היה: "מוכן לעבוד קשה; מוטיבציה ברורה להצליח; יש בו טלנט לא מבוטל; GREAT KID; מאד COACHABLE". כשמישהו בא אליך עם דו"ח כזה אתה עומד בפני שוקת שבורה: "נו? אז מה כל זה אומר?" אבל היו גם סימני שאלה: "מאד מתגעגע לאימו בקנדה, ומרגיש בודד". היי, מעל 50% מהסטודנטים בארה"ב גרים מחוץ לבית וכולם מתחילים במסע החתחתים בגיל 18. מה יש לנו כאן? ילד מגודל בגובה 2.03 השוקל 120 ק"ג והוא מתגעגע לאמא'לה?

הקאבס החליטו לקחת צ'אנס וללכת עליו. כשאני אומר הקאבס, אתם חייבים להבין: מדובר בכריס גראנט. הוא המשיך להתגעגע לאימו גם אחרי שהוא הוחתם על 16.7 מיליון לשלוש עונות, השכר המותר לרוקי, וזה לשחקן שעד לפני שהגיע לקאבס כנראה לא ראה שטר של $100 דולאר לפני עיניו. הוא החל לשחק כמקצועני בקליבלנד קאבס, והחמיץ את 20 מ-21 זריקותיו הראשונות. הוא הטיל ביצים – ככה אומרים האמריקאים על שחקן שמפשל, 'הטיל ביצה' – ב-13 מ-36 המשחקים הראשונים של הקאבס, ולפתע בחירת הדראפט הראשונה צומצמה לשחקן בסוף הספסל, בודד ונישכח ב-12 המשחקים הבאים.

התחילו לדבר עליו במושדים של מיקאל אולוקנדי וקוויים בראון, או במילים אחרות, בחירת הדראפט הראשונה המשלנית והעלובה ביותר בהסטוריה.

כתוצאה מהפאשלה בבחירה (אם כי זאת כמובן לא היתה הסיבה שהקאבס נתנה) כריס גראנט פוטר אחרי ארבע שנים בג'וב. הדבר שכאב לבנט יותר דבר בארבעה חודשיו הראשונים בקאבס הוא שהנפילה שלו לתחתית הבאר לקחה איתה גם את גראנט. עכשיו כמעט לא נשארו לו תומכים: גראנט נשאר התומך והמאמין הראשי בו, ואיתו עוזר המאמן ב-UNLV טוד סימון. מייק בראון והנהלת הקאבס עמדו לשולחו לקנטון צ'ארג'ס, קבוצת ה-D של הקאבס. רבותי, לא לשכוח: אנחנו מדברים על בחירת הדראפט הראשונה של הקאבס ב-2013!!!

אבל הבה נחזור מעט אחורה ברשותכם.

אמו אדית' עזבה את ג'מאייקה בגיל 18 לחפש חיים טובים יותר בניכר. הכניסה לארה"ב היתה קשה יותר אז היא הלכה על קנדה. הגיעה לטורונטו ב-1980, החלטית בדעתה ללמוד ולהפוך להיות אחות מוסמכת. ב-2003 כשהיא סיימה את בית הספר לאחיות וקבלה הסמכתה, היו לה כבר שלושה ילדים, כשהצעיר שבהם, אנטוני, הוא בן 12. אמו, מסתבר, היתה אתלטית מעולה בג'מאייקה שהשתתפה במבחנים האולימפיים לאולימפיאדת 1980, ושיחקה כדורעף חצי מקצועני. כשהיא קיבלה את הסמכתה – בנה בן ה-13 כבר היה 1.83. עד אז לא היה לו זמן לספורט כי אמו שגידלה את שלושת הילדים לבדה עבדה בשתי משרות, ואנטוני תמיד חייב היה למצוא עבודות חלקיות כדי לעזור בפרנסת הבית, אפילו כשהיה בן 11.

בחצר בית הדירות  עמד סל שבור. אחד מהגננים שעבד גם בנקיון היה אמריקאי ששיחק מעט כדורסל בתיכון, והוא הראה לבנט מה זה ג'אמפ שוט, וחוקים בסיסיים. הוא גם לימד אותו 'צעד וחצי', ואמר לו גם מה זה דאנק. בנט ביקש ממנו לנסות. בנסיון הראשון הדאנק הצליח, אבל הכדור נפל יחד עם החישוק. הכדורסל בחצר פסק, אבל אז התחיל כדורסל בבית ספר, ובקבוצת AAA. ב-2008 וב-2009 היו שתי הופעות בנבחרת הנוער של קנדה, ושתי מדליות ברונזה של פיב"א באליפויות העולם.

אחרי אליפות העולם השנייה החלה הריצה אחריו מכל מיני PREP-SCHOOLS (תיכונים שיש בהם 5 שנות לימוד במקום ארבע, והרבה מהם 'מתמחים' בכדורסל) מדרום לגבול קנדה.

הוא בחר במאונטיין אקדמי בעיירה באקלי, ווסט וירג'יניה אליה הגיע בגיל 16 לשנת הסופומור. משם עבר לפינליי פרפ היי בלאס ווגאס, כשמטרתו היחידה היא מילגת כדורסל. היכן שהוא; איפה שהוא. אמו אמרה לו שהיא לא יכולה לתמוך בלימודיו ומוטב שישיג מילגה. סימון היה מאמנו בתיכון. אני לא יודע אם הוא קיבל את משרת עוזר המאמן ב-UNLV בגלל שהוא הבטיח 'TO DELIVER' אחד בשם אנטוני בנט איתו או לא, אבל המבין יבין. דבר אחד שסימון עשה היה להכריח את בנט להתחיל לעשות דיאטה, לעבוד עם משקולות, ולשרוף שומן גוף. והוא אמר לו לזרוק 500 ג'אמפ שוטס לפני או אחרי כל אימון.

אנטוני בנט הפך לא ל-GOOD SHOOTER, אלא ל-GREAT SHOOTER. ישנה לו זריקה רכה ביותר, מושלמת כמעט ביומכנית, אבל בתחילה היה עצלן מעט בעבודה על משקולות, ובעבודה אירובית. סימון ידע על איזה כפתור ללחוץ: "YOUR MOMMA!". תמיד זה היה 'יש לך מושג כמה היא עבדה בשתי משרות לוודא שלך ולשני אחיך יהיה לחם בבית ובגד ללבוש?". ברגע שמזכירים לבנט את 'המאמא' הוא נישבר, עיניו מתמלאות דמעות, ואז הוא מתרומם, מתנער, ונישאר לעבוד עוד שעה.

הוא ניבחר לשחקן השנה בקונפרנס 'מאונטיין ווסט' והחליט שהוא רוצה לעזור לאימו יותר מכל. הוא רוצה ללכת לדראפט.

הניתוח בכתף היה במאי. הזרוע השמאלית היתה קשורה לחזהו, ונאמר לו שמשך 120 יום אסור לו לזוז מהתנוחה. אז הוא ישב מול הטיווי, חזה בכדורסל, ואכל. כשהוא ניבחר ראשון בדראפט הוא לא הבין בתחילה מה קרה. ואז הטלפונים החלו לצלצל.

הוא חזר להתאמן רק בספטמבר, עם עודף משקל של 12 ק"ג וזרוע שהוא לא מסוגל להרים, והוא בחירת הדראפט הראשונה.

וכך, ללא כל כושר, עם עודף משקל, וזרוע קולעת שהוא בקושי מסוגל להרים הוא חזר לפארקט. כך התחיל מחנה האימונים של הקאבס.

כשניפתחה העונה הוא היה:

1. 6 חודשים אחרי ניתוח כתף.

2.  4 חודשים מה-6 הוא היה עם זרוע חבושה וצמודה לגופו.

3. הוא הגיע חלש אחרי שהוריד 9 ק"ג והיה עליו להוריד עוד 3 ק"ג.

4. זרועו חזרה רק ל-85% מה-RANGE OF MOTION שלו. בזריקת הג'אמפ הוא עדיין לא היה מסוגל ליישר את זרועו כראוי מעל כתפו.

5. זריקת הג'אמפ שלו היתה בהסתגלות והתאמה למה שהכתף 'הירשתה'.

אני לא ידעתי דבר מכל זה, וגם לא דובר על כך. כל מה שידענו זה ש-"אנטוני בנט הוא אחת מאכזבות הדראפט הגדולות שהיו אי-פעם". במצב גופני גרוע, ובכתף מוגבלת, הוא החמיץ את 20 מ-21 הזריקות הראשונות, ולא שמענו מילה אחת המנסה להסביר. הדבר היחיד שהציל אותו משחיטה מחלטת היה שכל הסנטרים והביג מן האחרים בכיתת הרוקי'ס פישלו: הפורוורד של הויזרדס אוטו פורטר (1.5 נק', 1.5 ריב' נכון להיום); הסנטר של הבוסקטס קודי זלר (5.0, 4.0); הסנטר של הסאנס אלכס לן (2.1, 2.1); והסנטר של הסיקסרס נרלנס נואל עדיין לא שיחק.

אבל רק אנטוני בנט ניבחר ראשון בדראפט, ובינתיים במשחקים הראשונים הוא נמיקאל אולוקאנדי וקוואמי בראון, בגוף אחד.

הוא שוב החל להופיע שעה לפני כל אימון ולעזוב שעה אחרי כולם. בזמן הזה הוא ירה 600-700 ג'אמפים מכל המרחקים. הכתף החלה להשתחרר. קשת התנועה גדלה. החוזק ברגליים חזר, והשתפר יותר מאי פעם.

רק אחרי האול סטאר כתפו חזרה ליעילותה לפני הניתוח. ב-11 לפברואר הוא נתן את משחקו הראשון שגילה ניצוצות ממה שגראנט ראה בו: 19 נק', 8 ריב' נגד הקינגס. טריסטן ת'ומפסון אמר, "גראנט בוודאי מחייך עתה!". הפיק-אנד-רול שלו עם קיירי אירוינג הפך למצויין. אולי בגלל זה קיירי כה אוהב אותו. ב-32 משחקיו בראשית העונה הוא הגיע לקו 2.8 פעמים בחישוב של 36 דקות. בשלושה שבועות האחרונים הוא הגיע לקו 5.6 פעמים. ב-11 משחקיו האחרונים הוא קולע 8.5 נק' עם 8.7 ריב' בחישוב של 36 דקות משחק.

הוא עוד עלול להוכיח שכולנו טעינו כשגיחכנו עליו. אולי הצחוק האחרון שמור בינתיים אצלו, אבל יום אחד בעתיד כולנו נשמע אותו.