שנות ה-2000 -2009
1. טיב המשחק (6)
עשר השנים 2000 עד 2010 היוו מין סמורגסבורג של כדורסל. הספארס של 2005 ו-2007, , דטרויט של 2004, והסלטיקס של 2008 הראו ניצוצות של משחק קבוצתי, אם-כי אוהדי הספארס יכולים לצווח "משחק קבוצתי" כמה שהם רוצים, זה עדיין היה נצחון של טים דנקן וטוני פרקר. נצחונות הלייקרס מ-2000 עד 2003 היו אשכרה שאקיל אוניל עם עזרה מקובי, מיאמי ב-2006 היתה דוויין ווייד עם עזרה משאקיל. אפילו מייקל בעשור הקודם השתמש ביתר שחקני קבוצתו הרבה יותר מאשר עושים כוכבי היום. זה לא חייב להיות לברון! דוויין ווייד עושה אותו ISOLATION, וכן כריס בוש. בדאלאס נוביצקי השתמש בבידוד ברוב זריקותיו. בלייקרס זה נראה יותר מאשר בכל קבוצה אחרת: קובי עושה את השטיק שלו בזמן שהאחרים עומדים ומסתכלים (2009).
אני לא יודע אם זה טוב או רע. כנראה אם זה היה 'רע' לא היו עושים זאת. הצרה היא שקובי הוא כזה שחקן עליון שהוא מצליח לשחרר לעצמו זריקה, או הוא למד להשתמש בפיידאוויי שלו בצורה כה יעילה שמה שנראה לנו כזריקה 'בלתי אפשרית' היא אפשרית מאד עבורו. אותו דבר קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק, כריס פול, ושאר כוכבי הליגה. המשחק – בגדול – הפך הרבה יותר לכדורסל של "בידודים" מאשר אי-פעם בעבר, ואולי זה יעיל לשחקני היום, אך מכוער ומשעמם לציפייה.
המשחק של היום הפך לאתלטי הרבה יותר, אך בגלל החוקים המעדיפים את ההגנה כשכל נגיעה היא פאול, הרבה מהכוח והאגרסיביות של העבר נעלמה, ובמקומה ישנם הרבה יותר ריחופים ועלי-הופים. זה הכל עניין של טעם: אני תמיד העדפתי את הפיזיות והאגרסיביות של הניקס משנות ה-90 עם סטארקס, מייסון, אוקלי ושות', או הבד בויז של דטרויט עם אייזיה, למבייר, דומארס, ריק מהורן, דניס רודמן, וויני ג'ונסון, טרי רולינס ושאר 'הרעים' על "כדורסל השנות" של היום.
2. תחרותיות (9)
היתה 'תקופת הלייקרס' בתחילת העשור של 2000, ובאמצע העשור היתה מין תקופה של הספארס (שתי אליפויות, עם מיאמי באמצע), אבל למעשה בעשור זה היו כמה קבוצות שהיו יכולות לנצח: הלייקרס, הספארס, הסלטיקס, ההיט. ההקולקטיב ברגנינג (ההסכם הקיבוצי) התחיל להשפיע: ראיתי אז קבוצות כגון הקינגס, הויזרדס, הווריורס, ואפילו המג'יק, ההורנטס, הרוקטס, והסאנס, שתוך 3-4 שנים תהוונה יריב שווה לגדולות. הליגה הופכת לשוויונית ותחרותית יותר, והעתיד נראה וורוד יותר ויותר מבחינת תחרות בליגה. אני לא מאמין שאי פעם נראה יותר קבוצה דומיננטית כמו הסלטיקס בשנות ה-60, הלייקרס והסלטיקס בשנות ה-80, או הבולס בשנות ה-90.
3. סטאר פאור (7)
כוכבי העשור הגדולים היו טים דנקן, קובי בריאנט, שקיל או'ניל, ועתה לברון. מעט מתחתם דוויין ווייד, טוני פרקר, וקווין דוראנט. מתחתם כמה וכמה ברמה של נוביצקי, כרמלו אנטוני, כריס פול, ראסל ווסטברוק, וכאלה. אבל אלה אינם כוכבים בסדר גודל של מג'יק, לארי בירד, או קארים משנות ה-80, או מייקל, סטוקטון, דרקסלר, קרל מלון, או אייזיה תומאס משנות ה-90. אולי בסך הכל הכללי רמת השחקנים היום עליונה בגלל אתלטיות עדיפה, אבל כשמדובר ב-STAR POWER, העשור הזה הוא רק שלישי בדרוג.
4. אתלטיות (6)
ממוצע האתלטיות בעלייה כי זאת תוצאה של קידמה (דיאטה, רפואה) אבל מלבד בלייק גריפין אין לעשור הזה את האתלטים הנהדרים, היוצאים מין הכלל של עשורים קודמים – כגון הדוקטור ג'יי, דומיניק, 'איש הקרח', מייקל, דרקסלר, או אפילו שון קמפ של העבר.
5. בידור (4)
הקומיסיונר הוציא את כל ה-FUN מהמשחק עם קודים של לבוש, פאולים טכניים על פרצופים שעושים לשופטים, הלחץ התמידי של הליגה על "התנהגות הולמת", וכו'. גם ההתקהלות של סופר-סטארים בקבוצות מסויימות כפי שקרה במיאמי עם השלישייה הגדולה, בניקס עם כרמלו, סטודמאייר, וצ'נדלר, ובלייקרס עם קובי, סטיב נאש, ודווייט האוארד, גרמה לחלחלה ושנאה בקרב המוני אוהדים. להמונים פשוט נישבר מה-NBA והאלהת הכוכבים שבה. גם המשכורות שפרצו כל גבול בתחילת העשור של 2000 הבריחו אנשים מהמשחק כששמעו שישנם שחקנים המרוויחים במשחק אחד מה שהם מרוויחים בשנת עבודה. ההודעה הצבורית בטיווי של לברון שהוא "מביא את הכשרון שלו לסאות' ביץ'" גרמה לחלחלה ממש בין אוהדי הכדורסל שהפכו אותו לאוייב הציבור מס' 1 והאדם הבזוי והשנוא ב-NBA. אבל ישנה בעייה כשהוא גם הטוב ביותר מכולם.
דבר נוסף שגרם למשבר גדול בין אוהדי הקבוצות הוא המעבר החופשי-חופשי של שחקנים מקבוצה לקבוצה: סטיב נאש בגד בכל אוהדיו בפיניקס; לברון בכל אוהדיו בקאבס; סטודמאייר בכל אוהדיו בסאנס, וריי אלן בכל אוהדיו בסלטיקס. ישנם רק מעטים כפול סירס שהפכו לסמל המועדון וימותו בקלוב בו הם משחקים לפני שיעזבו. גם קובי עמד לעזוב אם לא הביאו לו את האוארד ונאש. כמו בכדורגל העולמי, אין דבר כזה יותר הנקרא "מסורת" או "נאמנות" לקבוצה. הדבר היחיד המדבר הוא הכסף, והכדורסל אינו יחיד כלל וכלל בכך. זה הסיפור בכל העולם ומלואו.
ס"ה ניקוד לעשור ה-2000 – 32 נק'
מצב הנקודות עד עתה:
60' = 25
70' – 16
80 – 43
90 – 44
2000 – 32
מנחם, בפירוש הכנסת פה לתוך עשור ה2000 גם דברים ששייכים לעשור 2010. במיוחד בחלק של ה"בידור"
אני מסכים שזה עשור חלש יחסית, אבל מוזר לי לראות שאתה אומר שקובי לא כוכב ברמה של החבר'ה מהניינטיז כי הוא באמת היה סטאר עולמי. גם לגבי האתלטיות והתחרות זה מוזר כי התעלמת מוינס קארטר שהיה אתלט עליון ואייברסון ששידע את הקומיסיונר. אני חושב גם שאפשר להכתיר את העשור הזה כעשור האחרון שאירועי האולסטאר היו מעניינים ותחרותיים .
תודה מנחם. חולק עליך בעניין הקבוצתיות ,בטח עם שתי אלופות כמו הספרס והפיסטונס שהיו בעיניי מופת ודוגמא לערך קבוצה (ולא דווקא אולי לפי המדד ששמת).
בסטאר פאוור ממש חסר לי אזכור שחייב להיות לסטיב נאש שבחצי השני של העשור הזה 05-10 בסאנס מיצב את מעמדו כאחד הרכזים הגדולים בהיסטוריה.
ילידי שנות ה-2000 שואלים: סטיב מי? ההוא שמאמן את הנטס??? הוא שיחק כדורסל פעם????
זו התשובה שלך.
לא בטוח שזה המדד..גם ילידי שנות ה-80 כמוני שואלים אותו דבר פעמים רבות על אוסקר רוברטסון או
בוב קוזי או האבלצ'יק למשל.. כי קשה לשפוט מה שלא ראית בעצמך באמת…לא חושב שזה מדד לגדולה
אני חושב שהיה ניגוד בעשור הזה בין קבוצות שנשענו על כוכב או על שילוב של כוכבים לקבוצות שבאמת היו יחידה מלוכדת.
*
לא יודע מה להגיד לגבי הספרס, מצד אחד כן, קבוצה של מאמן וצוות שנראה מלוכד – מצד שני, עם כל ההייפ סביב קובי ושאק – טים דאנקן הוא השחקן הכי גדול של העשור בעיני. מוזמנים להתווכח אבל אי אפשר להגיד שלא הוביל את הספרס כוכב.
*
הפיסטונס היו בהחלט קבוצה שלקחה את כל הקופה בהתבסס על שיתוף פעולה בין השחקנים. גם עם מאמן כמו לארי בראון שנראה שכוכבי על בעיקר עיצבנו אותו – זה לא מפתיע.
תודה רבה מנחם.
משהו נשמע קצת מבולבל, כאילו אתה מערבב בין שנים, הלייקרס של נאש והווארד היו ב2012. היו רגעים פרועים בשנות האלפיים, התגרה הגדולה בהיסטוריה של המשחק הייתה ב2004.. אני לא יודע איך מודדים אתלטיות, אבל בעשור שנפתח בתחרות הדאנקים של וינס, המשיך דרך שחקנים כמו לברון או הווארד או קובי או שאק וכו' קשה להגיד שהוא לא היה אתלטי, גם זריזות ושינויי כיוון כמו שעשה טוני פארקר דורש המון אתלטיות. בסטאר פאוור ציינת את דאנקן, קובי, לברון ושאקיל, ארבעה שחקנים שימצאו בכל טופ 15 שחקנים שתמצא אי פעם, אליהם מוסיפים את ווייד, גארנט ונוביצקי ועוד ואי אפשר שלא להתלהב. אני קצת לא אובייקטיבי בנושא כי זה העידן שגרם לי לאהוב כדורסל.
עשור מורכב, שעמד בסימן אימפריות המערב – הלייקרס והספרס – שגברו על קבוצות מערביות חזקות מאד בפני עצמן (פיניקס, דאלאס), ומדי פעם גם מזרחית שהצליחה לגבור עליהן ולזכות (דטרויט, מיאמי, בוסטון).
מסכים שהכוכבים היו פחות נוצצים בהשוואה לבירד, מג'יק ומייקל, אבל עדיין סופרסטארים היסטוריים.
תודה מנחם.
*
זה העשור השנוא עליי מבין אלה שהכרתי ועקבתי.
באמת המשך לניינטיז של עשור של גיבור שמוביל את הקבוצה לבד.
זה היה עשור של כוכבים אלימים. שנאתי את זה. כאלה שאהבתי – פני הארדוויי וג'ייסון קיד… כאלה שפחות כמו קובי ברייאנט (לכאורה) ואלן אייברסון וגם השטויות של ראשיד וולאס על המגרש והתיגרה בדטרויט שבמבחינתי הייתה סוג של שפל. יש עוד כמה שמות שלא הכנסתי כי קצרה היריעה.
על הג'ייל-בלייזרס בכלל שמעתי רק לא מזמן.
בקיצור – שמח מאוד שהקומישנר נכנס בזה.
*
הדבר הכי טוב שקרה בעשור הזה מבחינתי בNBA קשור לאהדה ולא לאיזה משהו מדהים במשחק עצמו – אליפות של הסלטיקס.
*
בכל מקרה, נכון לסיקור הזה, זה מתדרדר מעשור לעשור. מזל שמתקרבים לעשור של מהפכת השלשות והמושן אופנס…
תודה מנחם.
נקודת המבט שלי קצת שונה ולדעתי מדובר בעשור צמוד מאוד ל-2 שקדמו לו.
לא יודע אם ראו אך הגבתי כמה תגובות בכתבה על שנות התשעים.
העיקרית היא השגות לגבי המאמר בכתבה על שנות התשעים כאילו רמת הכדורסל שם הייתה נמוכה ולא היו כוכבים רציניים והאלופות היו בינוניות.
אך זה לא המצב עם כל הבעיות והשערוריות. היו כוכבים רציניים לא מעטים בדומה לעשורים אחרים גם אם פחות. כל האלופות היו קבוצות נהדרות, לא רק הניקס בתי האליפויות שלה אלא גם הלייקרס ב-72' הייתה לא פחות טובה עם וילט שהיה המצטיין, וסט, גודריץ' והאפי היירסטון ועוד שחקנים איכותיים, וכן מילווקי ב-71' עם כארים, אוסקאר שהיה עדיין מעולה והשחקן השני בחשיבותו עם נתונים משובחים ביותר ודאנדרידג' שהיה ס"פ מצוין ומקגלוקין שהיה נהדר בעמדה 2 וגרג סמית' שהיה פאוור יעיל מאוד ועוד שחקנים שהשלימו את השחקנים המובילים היטב, הסלטיקס עם האבליצ'ק שהיה כוכב על ושחקן היסטורי עם כושר היסטורי וקאונס שהיה שחקן פנים נהדר וסילאס שהיה פאוור משובח ווייט שהיה רכז איכותי מאוד וצ'ארלי סקוט (ב-76') שהיה נהדר ועוד משלימים שעשו את העבודה, הלוחמים עם בארי הגדול ווילקס הנהדר ו-Beard וריי המשובחים ועוד משלימים שעשו את עבודתם, פורטלנד עם וולטון ולוקאס שהיו צמד שחקני פנים נפלא ובוב גרוס הס"פ המעולה וטווארדזיק הרכז המשובח ולארי סטיל עם עבודה יעילה מאוד מהספסל ועוד משלימים שעשו את עבודתם כשהיכולתם באה לידי ביטוי עיקרי בפלייאוף (בעונה הסדירה סיימו עם 33-49), וגם וושינגטון וסיאטל היו אלופות ראויות וקבוצות משובחות עם כוכבים רציניים ושחקנים משלימים שעשו את עבודתם היטב.
להלן אביא את תגובתי שם עם רשימת שחקנים רציניים ובהם כוכבים גדולים משנות השבעים עם קצת תוספת כאן:
שנות השבעים היו טובות יותר ממה שמוצג. שיחקו בהן רשימה ארוכה של שחקנים מאוד איכותיים עד כוכבי על נוסף על אלו שמנחם הזכיר במאמר על שנות השבעים: מקאדו, גרוס, דנדריג', ריד, מונרו, דה בושר, בראדלי, אנסלד, וגם אלו שעברו מהאב"א לנב"א כמו דייויד ת'ומפסון, 'איש הקרח' גרווין, קוני האוקינס, ג'ק סיקמה, דן איזל, ג'ורג' מגיניס, היו עדיין מעולים במשך כמה עונות בנב"א בשנות השבעים (הם עברו עוד לפני המיזוג בין הליגות). ויש עוד כמה כוכבים רציניים כמו בוב לנייר, דייב בינג, האפי היירסטון, סילאס, ווסטפאהל, ועוד ועוד.
על שנות השבעים בנב"א וחמישים השחקנים הטובים ביותר בעשור לפי בחירת אנשי האתר (לפניהם מובאים בקצרה 25 השחקנים במקומות 75-51): https://www.google.com/amp/s/hoopshabit.com/2014/12/26/50-greatest-nba-players-1970s/amp/
קישור לאתר שבחר שלוש חמישיות לכל עשור, כמו הבחירה העונתית של הליגה, עם הוספת שמות שחקנים שלא נבחרו: https://www.google.com/amp/s/www.sportingnews.com/ca/amp/nba/news/the-1960s-all-decade-team/1iyf41ozjsyyl1oh67ny67wtng
קישור מאותו אתר של בחירת חמישה-עשר הכדורסל ים הטובים ביותר בנב"א בשנות ה-90 עם הוספת שמות של של שחקנים אחרים שקיבלו נקודות:
https://www.sportingnews.com/ca/nba/news/power-rankings-the-best-players-from-the-1990s/mu5pb494xop81wfdvi7yp5yrj
דוראנט שייך בעיקר לעשור 2010-2000 ובו הוא ברמה היסטורית ושייך לרמה של שאר וקובי ודאנקן וצריך להוסיף גם את גארנט עם כל הדחייה ההתנהלות הגסה והמכוערת שלו מדי פעם. מבחינת כדורסל הוא כוכב על ומהשחקנים החכמים והמגוונים וההגנתיים הטובים ביותר בכל הזמנים.
למה דוראנט נחשב בעיקר לעשור ההוא? נבחר ב-07, שיחק בו שתי עונות..
זה היה עשור נפלא של כדורסל, שהראה שיש חיים אחרי ג'ורדן. לא יודע כמה נחשב פה כדורסל נבחרות, אבל ההפסדים של הנבחרת ב-2002-2006 שהראו שהכדורסך העולמי מצמצם פערים; והביאו לנבחרת של 2008, היחידה שיכולה להסתכל לדרים טים המקורית בעיניים – זה חתיכת סיפור שנתן הרבה עניין בעשור הזה.
אחלה סדרה
מילה קטנה על סטאר פאוור – בעבר, כשהיו מעט מעוד ערוצים ובלי אינטרנט היה כל להיות כוכבי על.
כמו שבארץ כל ילד העריץ פעם את מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי כי היה רק ערוץ אחד ורק הם היו בו.
כיום, כשיש מאות ערוצי תקשורת( כולל רשתות חברתיות, אינטרנט, יוטיוב וכל זה מעל הצפת ערוצי טלוויזיה) הסטאר פאוור מתחלק הרבה יותר ואין כוכבים בקונצנזוס… שכוווווולם אוהבים.
מנחם,יכול להיות שבאמת התבלבלתם והכנסתם את הליגה של אדם סילבר לתמונה.
הפרויקט עצמו הוא רעיון טוב אבל הביצוע וההשוואה קצת פחות.
–
טיב המשחק-אלו הם שנות הביניים מהכדורסל המשעמם של שנות ה-90 כולל משחק צבע, עד לקיצוניות של ההתקפה
והחוקים החדשים נוסח אדם סילבר.
7 בסטאר פאוור?
זה יותר עניין של טעם.
החוקים השתנו וגם הדרישה לאורך זמן ,היום אין משחק צבע ברמה של דאנקן או שאקיל.
באותה מידה שלא היו גבוהים שמשלשלים שלשות וגארדים שזורקים מהסטיקר.
–
בשנים האלו עוד שיחקו הגנה גם בהשוואה לשנות ה90,
קבוצות הגנה אלופות כמו הספרס והפיסטונס הן קבוצות שלא קיימות יותר.
לברון ג'יימס נבחר ב2003,קוין דורנט ב-2007,קובי,מלו,אייברסון,גארנט,פירס,דאנקן.
נוביצקי האירופאי הכי גדול ששיחק בנבא ומאנו ג'ינובילי הדרום אמריקני הגדול מכולם..
אני יכול להרכיב 3 הרכבים שמנצחים כל הרכב משנות ה-90 עם ג'ורדן בחמישיה.
אתלטיות-וינס קרטר וכל מילה מיותרת.
–
בידור-
שאקיל אוניל לבדו יותר מבדר מכלהשחקנים שהיו בדורות אחרים..
כסנטר בשנתיים של השיא שלו הוא היה יותר דומיננטי מכל שחקן אחר.
אין סיכוי לכל הרכב שהוא לנצח את סטוק, מייקל, פיפן, בארקלי, החלום ובספסל: פייטון, דרקסלר, היל, ק' מלון, שאק, דייוויד רובינסון, מורנינג.
וחוץ מהם כוכבים גדולים לא מעטים: קווין ג'ונסון (שלא שווה את זה), טים הארדאווי, דומארס, פני הארדאווי, רג'י מילר, הורנאסק, ריצ'מונד, דומיניק, מולין, מארלי, רייס, קמפ, נאנס, רודמן, יואינג, מורנינג, מוטומבו, דוהארטי.
וראה עוד שחקנים נהדרים ברשימת 50 השחקנים הטובים ביותר של העשור לפי בחירת אתר כדורסל מסוים, שכבר קישרתי אליה לעיל.
אין סיכוי לכל הרכב שהוא לנצח את סטוק, מייקל, פיפן, בארקלי, החלום ובספסל: פייטון, דרקסלר, היל, ק' מלון, שאק, דייוויד רובינסון, מורנינג.
וחוץ מהם כוכבים גדולים לא מעטים: קווין ג'ונסון (שלא שווה את זה), טים הארדאווי, דומארס, פני הארדאווי, רג'י מילר, הורנאסק, ריצ'מונד, דומיניק, מולין, מארלי, רייס, קמפ, נאנס, רודמן, יואינג, מורנינג, מוטומבו, דוהארטי.
וראה עוד שחקנים נהדרים ברשימת 50 השחקנים הטובים ביותר של העשור לפי בחירת אתר כדורסל מסוים, שכבר קישרתי אליה לעיל.
השחקנים הנהדרים הנוספים חלק גם כוכבים גדולים.
בטעות שאלתי שוב את התגובה הזו.
מה שרציתי להביא בתגובה הזו שאני מגיב עליה הוא את המשפט האחרון.
*שלחתי את התגובה
תודה מנחם,
התחרותיות בשנות ה 90 היתה די חלשה לדעתי, ואחר כך השתפרה וגם האתלטיות.
הייתי מדרג
80'
2000
90'
את שלושת העשורים האלה
שמות ה-70 שווים לא פחות מ-20 ושנות השישים לא פחות מ-30.
*שנות
בס"ד
תודה מנחם.
היה כיף.