שנות ה-80: לארי נגד מג'יק. כל מילה נוספת מיותרת / מנחם לס

הקדמה

 שנות ה-80 היו השנים בהן הכדורסל עלה מקבר עמוק של 'ליגת הקוקאין' של שנות ה-70 אל לידה מחדש. היה קומיסיונר חדש – דייויד סטרן, אחד משלנו עם לב יהודי חם, אבל מלא GUTS לשקם ולחדש את הליגה, ולמזלו היו לו שני כוכבי-על, סופרסטארים שיעלו משך העשור כל הדרך עד הר רשמור – לארי ומג'יק (NO LAST NAMES NECESSARY) – שקבעו חותמם על העשור יותר מכל שחקן אחר, אי-פעם, כולל מייקל ג'ורדן.

1. טיב המשחק (9)

שנות ה-80 הביאו איתן חידושים מאין כמותם למשחק. לא הייתי אומר שהכל קרה בגלל לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, אבל הם היו, לפחות, נושאי הדגל של המשחק החדש ב-NBA. חוק 24 השניות כבר קיים, קשת ה-3 שניות כבר קיימת, ומה שקרה עם מג'יק וארי הוא שהם היו הראשונים ליצור מין 'טוטאל בסקטבול', כפי שבשנות ה-70 קרויף וההולנדים יצרו טוטאל סוקר. לארי היה הראשון שהביא את המושג "פוינט פורוורד": למעשה פאור-פורוורד – או סמול פורוורד, הדבר לא כתוב על מצחו – המרכז מעמדתו את משחק קבוצתו ומהווה את נקודת הציר סביבה מתפתח המשחק. בגלל שלארי שיחק במשך משחק אחד את כל התפקידים, הוא היה הראשון לבטל למעשה את הגדרת התפקיד לשחקן מסויים. כשהוא היה עם הגב לסל עם הפוסט-אפ המפורסם שלו הוא היה למעשה סנטר; כשפרץ מהכנף לעוד אופנסיב הריבאונד הוא היה פאוור פורוורד. וכשהוא שילשל שלשות, הוא היה סמול פורוורד וגם שוטינג גארד. וכשהוא החליט לצאת החוצה ולשחק בראש הקשת הוא היה פוינט גארד.

מג'יק עשה אותו דבר מעמדתו כפוינט גארד. הוא היה הענק הראשון (9'6) לשחק כמוביל כדור, אבל בעת המשחק הוא היה בכל מקום ועשה הכל.

הם גם היו נושאי הדגל של שני סגנונות משחק שונים: השואו-טיים של הלייקרס עם הטרנזישיון-גיים שכמוהו לא ראינו אף פעם לפני, ומולו המשחק הנוקשה, מעט חורק, של חיל הרגלים מבוסטון, משחק המבוסס על מלחמה תחת הסלים עם פרונט-ליין שלא היה כמוהו עד אז, ולא היה כמוהו מאז – לארי, רוברט פאריש, וקווין מקהייל. הלייקרס והסלטיקס היוו דוגמא לשאר הליגה לבחור איזה סוג משחק מתאים לה, ומה שקרה מאז היא מין התבוללות של המשחק הכולל גם שואו טיים וגם מלחמת חורמה תחת הסלים.

הגאוניות של מג'יק ושל לארי בירד – שני מוסרי כדור ששינו את פני המשחק – השפיעה על כל הליגה, ורמתה השתפרה ועלתה עם השנים בגלל השניים ובגלל השליטה הכמעט מחלטת של הלייקרס (4 אליפויות) והסלטיקס (3 אליפויות) משך העשור כששאר הקבוצות מנסות לחקות את השתיים. היתה זו שליטה מחלטת של הקבוצה הזוהרת מהמערב עם מג'יק, ביירון סקוט, מייקל קופר, אייסי גרין, קרים עבדול ג'אבר,  ג'יימס וורת'י, ג'מל וילקס, קורט רמביס, בוב מקאדו, וכל האחרים, ועובדי הפלחה מהמזרח עם ה-'פרונט-ליין' שהזכרתי שלא היה כמותו, ואיתם דניס ג'ונסון, דני איינג', ביל וולטון, פיט מרביץ',  ג'ים פקסון,  רג'י לואיס, וכל השאר.

באמצע העשור הופיע "ONE TRICK PONY" בשם פילדלפיה 1983-4 שלקחה אליפות עם אחת מהקבוצות הגדולות ביותר שחוברו יחד אי-פעם, ובמקום להמשיך, הקבוצה התפרקה: אני מדבר על האלופה מעיר 'אחוות האחים' שמוזס מלון הבטיח "פו-פו- אנד פו" נגד כל קבוצה, והוא טעה רק באחד (1-4 על מילווקי): הוא עצמו, מוזס, ואיתו ד"ר ג'יי, קלינט ריצ'רדסון, בובי ג'ונס, מוריס צ'יקס, אנדרו טוני, מייק אייברוני…איך נתנו לקבוצה כזאת להתפרק?.

2. תחרותיות (9)

כשיש לך שתי מגה-קבוצות כמו הלייקרס והסלטיקס משני צידי ארה"ב, ועם שתי תרבויות משחק שונות, כל עולם הכדורסל היה מחולק: לא משנה מי היתה הקבוצה שלך, הדבר שבאמת חיכית לו היה המאבק בין הסלטיקס ללייקרס, בין לארי ומג'יק. ולא היה אפס: אני זוכר עשרות משחקים ממש מהשנים ההן בהן הייתי טס לבוסטון קבוע ב-"AIR BUS" (משדה התעופה לגארדיה היית ניכנס למטוס לבוסטון, משלם $39, קונה כרטיס כמו באוטובוס, וכל 20 דקות היה ממריא מטוס כזה), והבוסטון גארדן היה ביתי השלישי אחרי המדיסון סקוור גארדן, ביתי, ואז הבוסטון גארדן.

אבל זה לא היה רק בוסטון סלטיקס, לייקרס, ופילדלפיה סיקסרס. ביוסטון הייתה קבוצת רוקטס חזקה ביותר עם חאכים אולג'ואן וקלייד דרקסלר, כששאר קבוצות המזרח והמערב מנסות לחקות את הסלטיקס והלייקרס, שהביאו מהפך שלם בשנות ה-80 לכל מה שידענו והתנסינו בכדורסל עד אז. במזרח גם אינדיאנה החלה לצבור שחקנים ולהוות יריב קשה לכל יריבה, וכמובן שדטרויט תמיד היוותה יריב קשה לכל יריב כי הבד-בויז היו BAD" ובשפת השחורים "'BAD' IN HOOPS MEANS, REALLY, GOOD". הסלטיקס והלייקרס היו סופר שבסופר, אבל היו להן יריבות שבכל עשור אחר – ללא הסלטיקס הזאת והלייקרס הזאת, היו מנצחות את האליפות. עד כדי כך טובות היו 6-7 קבוצות בעשור הזה.

3. סטאר פאוור (9)

בנוסף ל-6 סופר סטארים בסלטיקס ובלייקרס – בראשונה בירד, פריש, ומקהייל, ובשנייה מג'יק, קרים עבדול ג'אבר, וג'יימס וורת'י – זה היה העשור של מוזס מלון, ד"ר ג'יי, צ'ארלס בארקלי (שהקריירה שלו חצוייה בין שני עשורים, ה-80 וה-90), ביל וולטון, מייקל ג'ורדן (חצי 80 וחצי 90), אייזיה תומאס (חצי-חצי, אבל  הרבה יותר  ב-80)' האקים אולג'ואן, אדריאן דנטלי, מרק אגווייר, רלף סמפסון, מייקל ריי ריצ'רדסון, סידני מונקריף, אלכס אינגליש, ג'ורג' גרווין, דומיניק וילקינס, ג'ק סיקמה, ג'ו דומארס, והרבה אחרים. גם עשור ה-90 וגם עשור ה-200 וה-2010 גידלו כוכבי-על, אבל לא ברמה של בירד, מג'יק, מוזס מלון, ד"ר ג'יי, אולג'ואן, וילקינס, ו-2/3  אייזיה תומאס, וחצי ג'ורדן ובארקלי.

4. אתלטיות (7)

אמת המידה היחידה שישנה לי היא אליפויות הדאנק: מה שד"ר ג'יי, מייקל, דומיניק וילקינס, ונאנס עשו, איש לא הצליח לשחזר. אותי בממוצע האתלטיות של העשורים הבאים היתה עליונה, אבל אילו השווית את 5 או 10 הראשונים, עשור ה-80 היה מסיים בראש.

5. בידור (9)

הבידור הרציני היה בשיאו עם הלייקרס נגד הסלטיקס. אבל מה שעשה מעשור זה עשור מבדר היה ההתחלה של ה-'פקה-פקה' ברמות. לארי בירד היה אחד האורגינלים. באמצע העשור הגיע צ'ארלס בארקלי, ואז הכדורסל לעולם לא יחזור למה שהיה. לקראת סוף העשור הבד-בויז הפכו לבידור מס' 1 בעיר, ומייקל ג'ורדן הפך להיות יותר ויותר הנומרו אונו, כשלארי ומג'יק החלו בירידתם. המאבקים בין אינדיאני והניקס הפכו יותר ויותר לבידור מס' 1 ב'תפוח הגדול', וכל משחק בין לארי לד"ר ג'יי הפך למאבק בין הלבן 'שלא מסוגל לנתר' לבין השחור 'שהיה מנתר לשמיים, אוכל סנדוויץ', ואז יורד לקבור עוד סל. היו גם כמה קרבות אגרופים מתוקשרים בעשור זה שהפכו את העשור למבדר גם בגלל כמה אגרופים הזכורים עד היום.

ס"ה ניקוד לעשור ה-80 : 43

מנחם לס

בעל האתר, ומנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 27 תגובות

  1. תודה
    שנות ה 80 העשור שהדביק אותי לנבא
    הסיקסרס לא הצליחו לקחת עוד אליפויות. א. בגלל העליונות של הלייקרס והסלטיקס. ב. הד"ר היה מעבר לשיא, אחרי האליפות ב 1983 וקנינגהאם העביר את הד"ר (שהיה כבר בן 34) לשחק כגארד- עמדה בה הוא לא שיחק מעולם. ולהתחיל לשמור על גארדים צעירים….
    ג. הפציעות של אנדרו טוני

      1. קשה להגיד שהם התקשו לשלב בין מאלון לבארקלי. למעשה מה שהרג את הסיקסרס היה אחת העסקאות הגרועות בתולדות הליגה ששלחה את מאלון לבולטס.

            1. לאן הגיעו בעונה ששיחקו יחד?

            2. שתי עונות – גמר מזרח וחצי גמר מזרח.

  2. מעולה, תודה!
    בהחלט מעורר נוסטלגיה והרגש לא נותן לשום מסקנה אחרת אפשרות ביטוי- הכוכבים הכי גדולים, התחרותיות הכי קשוחה וכמובן- לארי לג'נד,הופכים את העשור הזה למוזהב

  3. מעולה מנחם. מלבד בוסטון ולייקרס היה בחלק הראשון של העשור את פילי ובחלק השני את הבאד בויס מדטרויט. לפעמים נוטים לשכוח את זה . בלי ספק עשור אדיר.

  4. אין לי דרך להתייחס לשנות השמונים בצורה אובייקטיבית. זו התקופה בה עברתי את ה'החתמה' שלי, ולעד מה שאני אוהב ולא אוהב יהיה מבוסס ברובו על העשור הזה. בחרתי לאהוד את הסלטיקס, אבל כשמנגד הייתה קבוצה מופלאה כמו השואו טיים לייקרס, אתה לא באמת יכול לשנוא מישהו

  5. סיכום מעולה!!! מנחם, רק אתה יכול לסכם עשור בצורה כל כך קולעת. מעבר לזה שאני מסכים עם כל מילה, וגם לנוכח אפקט ההחתמה שהמגיבים דלעיל מודים בו, ותקף גם לגבי, אני חושב שזה היה עשור אדיר – שתי אימפריות אדירות, קבוצות מעולות אחרות, דראפטים אדירים שהשפיעו גם עליו וגם על העשור הבא, סדרות מיתולוגיות. פשוט ללקק את האצבעות.

  6. שנות השמונים היו בהחלט מעולות אבל לא הכל נוצץ וזוהר.
    כיאה לשנות השמונים הקפיטליזם היה בשיאו וכך גם חוסר השיוויוניות והכסף הגדול דיבר חזק.
    לא שמאז הכל דבש וסויציאליזם אבל הסיכוי של קבוצה משוק קטן לפרוץ גדול יותר

  7. בסוף העשור נחשפתי לליגה, בערך בגיל 10, בזכות השידורים במידל איסט טלוויז'ן.
    בזכות דמויות ססגוניות כמו ליימביר במסיכה, וג'יימס "בודהה" אדוארדס עם השפם הענק, הפכתי להיות אוהד פיסטונס.

  8. ראוי לציון ההישג של פילי, 4-0 על הלייקרס בגמר – הישג מטורף.
    אם מישהו יגיד שוורתי נפצע בגמר – הוא היה רוקי באותה שנה, ושחקן מחליף.
    בכלל, עם כל הכבוד למג'יק ובירד, ויש המון כבוד, אלה שני שחקנים ששיחקו בקבוצה עם 3 הול אוף פיימרים.
    לא אולסטרים, הול אוף פיימרים. כמה קבוצות עם 3 כאלה בשיא הקריירה היו מאז?

  9. מג׳יק (והצבעים) הוא הסיבה שאני אוהד הלייקרס גדלתי עם פוסטר שלו בחדר ושיחקתי כל יום במשחק לייקרס נגד סלטיקס עד היום אני רואה את הסלטיקס מפסידה וזה עושה לי טוב

  10. הסלטיקס היו סמל למוסר עבודה קשה ומאבק עקשני (בהשראת בירד) אבל לא נוקשה ולא חורק, להפך המשחק שלהם היה יפה וקבוצתי להפליא (גם כאן בהשראת בירד) ויותר מכל בשנת 1986 המופלאה, שקצת ממנה מתועד כאן:
    https://www.youtube.com/watch?v=O4Td5QRfzj4
    לראות, להנות ולהתגעגע

  11. פילדלפיה זכתה באליפות הגדולה בעונת 82/3'. ב-83/4' זכתה הסלטיקס באליפות השניה של בירד ובתארים הראשונים האישיים שלו כשהוא זוכה בתואר ה-MVP של ל העונה הסדירה ושל הגמר (וגם בעונה האליפות השלישית והאחרונה שלו ב-85/6'.

  12. תודה רבה מנחם אני נחשפתי לנ.ב.א בעשור זה בעונת 85-86 עת ניצחה בוסטון את יוסטון בגמר .
    בעל המניות הרב ביותר היית אתה כמדומני בעיתון חדשות הפלאת לתאר את הליגה ופשוט משכת אותי בכח לשם
    בעיני הזיכרון של שנות ה 80 בואכה תחילת 90 הוא הכי מתוק שיש והתקופה הכי יפה שהייתה לליגה להציע .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט