כדורסל מעולם אחר / מנחם לס

הקדמה

השנה היא יובל ה-75 של ה-NBA. הגיע הזמן שאתר שהוא בעיקרו כדורסל ייתן דעתו על יובל ה-75. החלטתי שמהיום ועד…עד שייגמר לי, אני מחלק את כתיבתי באתר להמשך 'המעורבים', אבל אנסה לכמה שבועות לתרום יום אחד פוסט על 75 השנה שעברו – ולי היה הכבוד להיות חלק אישי ופיזי ב-61 שנים מהן – ויום אחרי 'מעורב'.

קרו כבר כמה מקרים שאנשי צוות וגולשים פנו אלי בשאלות על ווילט צ'מברליין, אלג'ין ביילור, ד"ר ג'יי, לארי בירד, מייקל ג'ורדן. הסתבר לי שצעירי האתר אולי – גם זה לא בטוח – חוו את מייקל ותקופתו. אבל לומר להם שאלג'ין ביילור היה – לדעתי – השחקן הדומה ביותר למייקל מכולם עד היום, הם מסתכלים עלי בתמיהה. "אלג'ין ביילור? מהיכן לעזאזל הוא הגיע?". ובכן, משך 61 שנה (למעשה 59 שנים כי לפני שנתיים ראיתי את משחק ה-NBA האחרון שלי) אני נושם ואוכל NBA. כמה משחקניה ה כרתי באופן אישי טוב-טוב. דייב דהבושר היה שכן שלי בגרדן סיטי. משך שנים נסענו יחד למנהטן ברכבת לונג איילנד ריילרוד עם תחנה במרחק 7-8 דקות הליכה מביתנו. גם כשחקן וגם כמנג'ר בניקס הוא נהג לקחת את הרכבת ישר לבייסמנט של המדיסון גרדן בהצטלבות רח' 32 ו-38 והברודוויי ממזרח והשדרה ה-8 ממערב – מרחק נסיעה של 35 דק' ברכבת האקספרס שלקחנו ב-16:15 משך שנים. הוא הגיע כשחקן ואח"כ כמנג'ר, ואני הגעתי כפרופסור למנהל ושיווק ספורט – הדיסיפלינה השנייה שנהלתי בנוסף לביומכניקה – כשסטודנטים שלי (לעתים 12 מהם) עושים שם את האינטרנשיפ שלהם, ואני מצליח לקבל ישיבה בשורה הראשונה משך שנים כי אחד מתפקידי הסטודנט האחראי הוא לארגן 50 מקומות ישיבה ל-75 עתונאים מ-MAJOR OUTLETS, ולהסביר ל-25 מהם מדוע הפעם הם יושבים בשולחן העתונאים בשורה 24

את כולם ראיתי וראיינתי מלבד ג'ורדן שאתו דברתי אולי 5 דקות באול-סטאר בשיקגו, בערב הגאלה שם הושיבו אותי באותו שולחן עגול ל-8 אנשים בו ישבו הוריו, ולי היה הכבוד לשבת ולשוחח עם אמו כל הערב. מייקל לפתע קפץ לומר שלום להוריו, ואז כבר הייתי 'חבר' של אמו שהציגה אותי כ-"MY NEW FRIEND FROM THE HOLY LAND", והצלחתי לדובב אותו מעט. זה היה לפני שהוא הפך לאייקון עולמי, אבל כוכב גדול הוא כבר היה, ולי היה רושם שהוא עושה לי טובה כשהוא עונה על כמה משאלותי (השאלה שהוא רק חייך ולא ענה הייתה 'האם מחר ב-DUNK COMPETITION נגד דומיניק וילקינס אתה הולך לדנקק מקו הפאול', שזה יהיה, אולי, אחד מספורי ה-75 שלי.

כמה מהפוסטים יהיו אורגינלים לחלוטין, וכמה יתבססו על פרקים הכלולים בספרי 'חיצים ובונבונים' – אבל עם עריכה ותוספות – וכמה יתבססו על מאמרים שכתבתי לחדשות הספורט, חדשות, ידיעות, ומעריב.

הפעם אני מתחיל עם המאמר הראשון שכתבתי בכל ימי חיי לפרסום. כלל לא ידעתי אם יש סיכוי שהוא יתפרסם, או יגיע בכלל לידי עורך כשהכתובת היחידה על המעטפה הייתה "מאמר כדורסל, עתון 'חדשות הספורט', ת"א. היה זה פוסט שכתבתי למעשה לעצמי ולחברי בבת גלים וקרית טבעון. הם כמובן לא יקראו אותו אם 'חדשות הספורט' לא יפרסם אותו.

ובכן, שלחתי את הפוסט בדואר אוויר ושכחתי על קיומו. כעבור איזה שלושה או ארבעה שבועות מגיע עיתון מגולגל לכתובת שלי ב-83 WEST 77TH. אני פותח אותו בדחילו ורחימו, ועמוד 3 זועק "כדורסל מעולם אחר" ומתחת לכותרת "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס. לא שאלו מי אני. לא שאלו אותי אם אני מתכונן להמשיך לכתוב. לא כתבו לי כמה, על מה, ומתי לכתוב. לא כתבו לי את אני מתנדב או כתב בתשלום.

השאר הוא היסטוריה, כמו שאומרים החברים שלי מרח' תושייה בדרום ת"א, שיותר מאוחר התברר לי היא כתובת העיתון.

***********

בנוסף לעיתון הייתה גם חתיכת נייר ובה היה כתוב: "שלום מנחם. שמי ישראל גולדשמידט (הוא שינה שמו לפז עם השנים) ואני עורך הספורט של 'חדשות הספורט' ושל עיתון 'על המשמר'. שאלתי מעט עליך, וד"ר אורי זמרי שהיה מורה שלך בוינגייט, ומנהל חידון הספורט, גילה לי שבשנת 1959 הגעת שני ב'חידון הספורט', אז אני מבין מכך שאתה אוהד ספורט. מה ששבה את לבי במאמר שלך הייתה השפה הפשוטה בה כתבת את המאמר, כאילו אתה מספר את סיפור המשחק לחברים. הביטויים 'קורעים כל קבוצה', או 'אתה מלכלך' הם ביטויים שלא שגורים ע"י כתבים אחרים, ולי הם היו נעימים לקריאה כמו משקה קר ביום חם. אשמח אם תמשיך לכתוב לנו מדי פעם, ובעתיד תכניס בבקשה את שמי כאדם שאליו מופנית המעטפה.

ישראל ז"ל שהיה מבוגר ממני בכמה שנים טובות הפך לחברי הקרוב ב'חדשות הספורט' עד יום מותו.

כדורסל מעולם אחר

ניו-יורק ניקס – בוסטון סלטיקס

מדיסון סקוור גארדן

ניו-יורק, חורף 1961

ראיתי הערב כדורסל מעולם אחר

מאת מנחם לס

היה זה משחק המשרה על הצופה מין הילה, עטרה של דבר הלקוח מכוכב לכת רחוק. משהו שבכלל לא ידעת שקיים עד שעיניך רואות, והמוח סוף סוף מקבל את מראה העיניים כמשהו אמיתי שקרה ולא איזה חלום.

ניו-יורק ניקרבוקרס נגד בוסטון סלטיקס. "ניקרבוקרס"? נשמע לי כמו שם חברת תובלה. "סלטיקס"? הסלטיקס היחידה שאני מכיר משחקת בגלזגו. הערב ראיתי שחקן שחור צנום בשם ג'וני גרין עולה במעלית עד תקרת האולם ומשחיל את הסל הנהדר ביותר שראיתי בחיי. צבטתי את עצמי: האומנם? האומנם יכול בן אנוש לנתר כה גבוה? היה זה משחק כדורסל בליגה המקצוענית הנקראת NBA.

הליגה כאן מחולקת לשני אזורים, דיביזיה מזרחית עם ארבע קבוצות – בוסטון סלטיקס, פילדלפיה ווריורס, סירקיוז נשיונלס וניו-יורק ניקרבוקרס, ודיביזיה מערבית הכוללת את לוס-אנג'לס לייקרס, סינסינטי רויאלס, דטרויט פיסטונס, סנט-לואיס הוקס ושיקגו פקרס. כעת מובילה במזרח סלטיקס עם 23 ניצחונות ושבעה הפסדים (הניקס משתרכת במקום האחרון עם שמונה ניצחונות ו-22 הפסדים), ואילו במערב מובילה הלייקרס עם 20 ניצחונות ו-10 הפסדים.

ביציע שממול יושבים כמה מאות אירים-אמריקאים מקומיים, משוגעי סלטיקס. כי לידיעתכם, בוסטון היא העיר ה"אירית" ביותר בארה"ב. הגארדן, על השדרה השמינית ורחוב 50, נמצא בתוך אזור אלכוהול וסטריפטיז עם בארים כמו "מקאולי", "ג'יין ניבון השמנה" – מעיין השתייה המועדף על דיימון רניון בזמנו –  ו"חור השתייה של טיימן". כאן האירים מרגישים בבית כמו שבני בית-אלפא מרגישים בתוך שדה חיטה.

האולם מלא. היכולים אתם לתאר אולם כדורסל המכיל 16 אלף מקומות ישיבה ולכל אזור מ-36 האזורים בארבע הקומות יש שירותים, מזנונים ומה לא? לי, ש"גן-אברהם" ברמת גן היה שיא שיאי מגרשי הכדורסל שביקרתי בהם, ההלם הוא טוטלי.

לפני שעה קלה ניצחה מכללת סיינט-ג'ונס את ניו-יורק יוניברסיטי 65-87. צופים רבים, המעדיפים כדורסל מכללות אך מוכנים גם "לסבול" כדורסל מקצועני, נשארו לצפות במשחק השני. אלא שנדהמתי לראות גם לא מעט צופים שעזבו: הם היו יכולים להישאר ולחזות בכדורסל הנפלא בעולם חינם אין-כסף, אך כל זה כנראה כבר לא עניין אותם. כי כאן, לידיעתכם, כדורסל המכללות עולה בפופולריות שלו על הכדורסל המקצועני.

אני שומע תופים, אני שומע חצוצרות, ובדיוק בשעה 20:05 השופט זורק כדור ושני ענקים – ביל ראסל מהסלטיקס עם גופייה מספר 6 ודרל אימהוף, הפיבוט (שחקן הציר) הלבן של הניקס, מנתרים לשחקים והמשחק החל.

הכדור לא נח אפילו לשבריר שנייה. השחקנים רצים, עפים, והכל במהירות הברק. כל השחקנים גבוהים חוץ מבוב קוזי, הרכז הקוסם של הסלטיקס. כולם שומרים אישית, אבל איש אינו מתקיף אותם בתרגיל "שמיניות", תרגיל אותו לימד אותי המאמן שמעון שלח בקורס מאמנים בגן שמואל ב-1953, ומאוחר יותר יהושע רוזין במכון וינגייט. איפה השמיניות? במקום התרגיל הזה כל שחקן לוקח כדור, מתעתע, עולה לזריקת ניתור ולפני שהספקת לומר "ג'ק רובינסון" – הקבוצה השנייה כבר בפאסט-ברייק (התקפה מתפרצת) מהסרטים עם קליעת סל כשהידיים עולות מעל גובה הטבעת והכדור נוחת פנימה בכוח אימים. "דאנק" הם קוראים לזה, והדאנק – כך נדמה – מלהיב את הצופים יותר מכל.

אני מסתכל בהערצת קודש על הסלטיקס. עוד בארץ שמעתי על הענק ראסל. הוא למד באוניברסיטת סן-פרנסיסקו והוביל אותה לשתי אליפויות של ליגת המכללות (NCAA) בשנים 1955 ו-1956 ולשיא נהדר של 58 ניצחונות רצופים. הוא אף הוליך את נבחרת ארה"ב לזכייה במדליית זהב באולימפיאדת מלבורן. כסלטיק, כבר בעונה הראשונה שבה הצטרף לליגה בשנת 1956, הוא זכה בתואר השחקן המצטיין של ה-NBA, וכיום באמתחתו יש כבר ארבע אליפויות.

אתו עולים הרכז המופלא, שרק נסים ונפלאות שמעתי עליו – בוב קוזי הקוסם. כאן רכז המשחק מתואר כמספר 1. המספר הוא אבסטרקטי, כי הוא מגדיר תפקיד ללא כל קשר למספר הגופייה. לידו עולה מה שמכנים כאן "הרכז הקולע" (מספר 2), קייסי ג'ונס הנהדר, שלמד וניצח עם ראסל בסן-פרנסיסקו, ושהיה הרכז של האמריקאים באולימפיאדת מלבורן. לצדם בחמישייה שחקן הפינה (מספר 3) סם ג'ונס השחור, אחד הקלעים הטובים בעולם, ומתחת לסל, בעמדה שנקראית 'פאואר-פורוורד (מספר 4) טום היינסון – טנק לבן וגדול. הפיבוט (מספר 5) הוא כמובן ראסל. הסתכלו בבקשה מי יושב על הספסל: תומאס "סאץ'" סנדרס, פרנק רמזי, ועוד חיה נוספת, תאומה להיינסון, בשם ג'ים לושקטוף. שמו בלבד צריך להפחיד את כל השומרים עליו.

(תמונה שגטי אימאג' רכשה, אבל נתנה רשות לאתרים בלתי מסחריים להשתמש בתמונותיה)

אני מתבונן בניקס המעט מסכנים. אני רואה שבמקום להתחמם הם תוקעים מבטי הערצה בסלטיקס הנוראים. והסלטיקס, במין ארוגנטיות מעליבה, לא טורחים אפילו להביט על הנמושות. הניקס מעלים את הענק הלבן, אימהוף, 2.07; את ריצ'י גוארין, אחד הקולעים הטובים בהיסטוריה, אך היום הוא כבר מזדקן, בן 34; את הקנון החדש ווילי נאולוס; פיל ג'ורדן, ו"ג'אמפינג" ג'ו גרין, שמספרים לי שפעם ניתר ותוך כדי מעופו הניח מטבע של 25 סנט על הקרש מעל תקרת הסל.

לפני שאני נוגס בהוט-דוג העסיסי, התוצאה כבר 2-8 לסלטיקס, וכשאני תוקע את הביס האחרון זה כבר 12-22, עם שריקה לסיום הרבע הראשון. אז מה ראיתי עד עתה? בוב קוזי מכדרר בין הרגליים, מוסר בלי להסתכל וקולע זריקה בשתי ידיים כמעט מקו האמצע. ראסל מנגב מהסל כל כדור שלא נכנס. סם ג'ונס קולע בשקט-בשקט 11 נקודות, יותר מכולם. ובצד השני? רק נאולוס מראה שהוא יכול לשחק בסלטיקס. שאר הניקס? שלא נדע. אבל רגע, מנחם, על מה אתה מדבר? רק הגעת לאמריקה ואתה כבר מלכלך? הם אולי נחשלים לעומת הסלטיקס, אבל הרי הם היו קורעים כל קבוצה אחרת בעולם ב-50 הפרש, או שאני אוכל את כרטיס הכניסה שלי.

ברבע השני ראיתי משהו שאפילו הוליווד לא הייתה מעיזה לביים מתוך חשש שהחוזים יצחקו עליה. "הוליווד! דבר כזה? התעוררי! אפילו בסרטים אין דבר כזה!" עכשיו רמזי זורק אל סל הניקס ומחטיא. אימהוף ממש דוחף את ראסל הצדה וקוטף כדור חוזר. השופט לא מגיב, כאילו לא ראה או  לא קרה. היי, זה כבר 34-59 לסלטיקס ויש עוד דקותיים לסיום החצי. דחיפה "קלה" על ראסל לא תוסיף ולא תגרע דבר. נכון? אז למה לא לתת למשחק לזרום בלי שריקות צורמניות? מאימהוף הכדור נזרק אל בקנר, שעלה מהספסל, והוא זורק כדור לשחקים, לעבר סל הסלטיקס. חשבתי שהיה זה כדור ללא מטרה ושם, אבל שנייה אחרי, הבנתי שטעיתי: הכדור נזרק אחרי קריצת עין לגרין, שעולה ועולה באוויר ואז עולה עוד יותר. באותן שניות קפצה במוחי מחשבה: אם אני ממהר לשירותים, מי יחזור ראשון, אני למושבי או גרין אל הרצפה?

ניתור כזה לא ראיתי מימי. אפילו לא מה שמתקרב לזה. הניתור הגבוה ביותר שראיתי היה של זכריה עופרי ממכבי תל-אביב, התימני הגבוה בארץ ושחקן הכדורסל הגבוה בישראל עם ה-1.91 מ' שלו – "ענק" כינינו אותו – נגד ראובן פכר מהפועל מזרע, בגן-אברהם ברמת-גן. מה אומר ומה אוסיף? זכריה שלנו היה זקוק לשני ניתורים וחצי להגיע לגובה שאליו הגיע אותו גרין.

בהפסקה ירדתי לשתות בירה ולהירגע מההצגה הנפלאה שזה עתה חזיתי בה. כדורסל הנוגד את כל מה שידעתי וכל מה שלמדתי. כדורסל של קוסמים בעלי שליטה מוחלטת בגופם, במצב ובכדור. כשחזרתי למושבי בהפסקה בין הרבע השני לשלישי חזיתי במשהו מְטרף נוסף: כל זריקה בול. כל זריקה, סוויששש… קול הכדור הנכנס לרשת בלי לגעת בחישוק. ועתה כ-ו-ל-ם עושים זאת. רק "סווישים" אני שומע. נדמה לי שללא שמירה, הכוכבים הללו המשחקים כדורסל מקצועני ב-NBA לא מסוגלים להחטיא. אני משחזר עוד מחשבה שעלתה במוחי: איפה הם ואיפה ההארלם גלובטרוטרס? ראיתי את "הארלם" כמו רבים מכם באיצטדיון רמת-גן וחשבתי שראיתי את הכדורסל הרם בעולם. רבותי, זה אפס. אפס אחד גדול לעומת מה שראיתי הערב.

הרבע השלישי והרביעי לא היו שונים מהחצי הראשון. מהירות אסורה ממש. דחיפות ומכות תחת הסל, שבארץ ובאירופה היו גורמים לשופטים לשרוק ללא הפסקה כמו "התקיעה הגדולה" בראש-השנה. פה הם נותנים לשחקנים לשחק ולהכות. להחזיק ולדחוף. רק במקרים מגונים ממש הם שורקים.

סם ג'ונס קולע מרחוק ללא החטאה. ביל ראסל מנקה את זכוכית הסל בהגנה ובהתקפה, מנחש להיכן יחזור הכדור מהזכוכית כאילו במין חוש מיוחד. היינסון טורף את הסלים בכוח כמין בולדוזר בקיבוץ יגור. נאולוס מהניקס משחק בעדינות ובחן. מין הצגת כדורסל לאניני הטעם, אבל נא לא לטעות: הוא עושה הכל בחן וכאילו ללא מאמץ, כמו אלי פוקס בזמנו במרכז המגרש של מכבי תל-אביב, שכאילו נע ללא מאמץ ובהילוך נמוך, אבל רק לצופים ביציעים נראה שהוא לא מתאמץ. בשביל השחקנים על המגרש הוא היה הגאון שמניע את כל המכונה ביעילות מקסימלית.

את רף 100 הנקודות עברה הסלטיקס תשע דקות לסיום. הניקס עשתה זאת שמונה דקות יותר מאוחר, אבל אז לסלטיקס היו כבר 124 נקודות. עם השריקה האחרונה התוצאה היא 108-134 לסלטיקס. די צפוי, כי ההתערבויות עמדו על "ניקס-פלוס 20" – המתערב "נותן"  20 נקודות תוספת לתוצאת הניקס. הערב הוא הפסיד מכיוון שהניקס הפסידו ב-26 הפרש.

***

עזבתי את האולם במין טראנס. כאילו הופנטתי להאמין שיש כדורסל כזה. כל הדרך עד לדירה – 27 בניינים לאורך הברודווי– חשבתי רק על דבר אחד: אני חייב לכתוב על כך למישהו. אני חייב לספר לחברי חגי אגם-לבן, אלכס דלין, עמי טרטקובסקי, עוזי בק – לכולם – את מה שראיתי. מצאתי גיליון מכתבים צהוב, כתבתי על המשחק ושלחתי בדואר אוויר ל"חדשות הספורט", תל אביב, ישראל, בלי שהכרתי שם איש. היה זה עיתון הספורט הראשון והיחיד במדינה, כי אז עשו עיתוני היום טובה כשהקדישו שני טורים לספורט – במקרה הטוב! את שני עמודי "חדשות הספורט"  (ארבעה ביום ראשון!) קראתי באובססיביות מאז שהייתי ילד. חשבתי וחשבתי כיצד אפשר לכתוב על משהו מהמם כזה בלי שיחשדו שיש כאן הגזמה. אין כאן כל הגזמה, ואילו הייתי כתב מנוסה הייתי יכול לשחזר את הפלא שראיתי אפילו טוב יותר.

תדירותיומי
סוגהעיתון ספורט
עורך ראשיישראל פז
תאריכי הופעה1954–1985 (כ־31 שנים)
תפוצה47,000 עותקים ביום

למחרת קראתי בטבלואיד "דיילי ניוז" את טבלת המשחק: נאולוס הוביל עם 29 נקודות, אך הוא היה היחיד שהתעלה אצל הניקס. לסלטיקס קלע סם ג'ונס 29, ביל ראסל דייק ב-28 חיצים עם 12 ניקויי קרש, ובוב קוזי חילק תשע מתנות שהפכו לסלים, וכל מתנה כזאת הייתה בונבון מתוק מהשני. איזה משחק! שעות לא הצלחתי להירדם.

*********************************

המאמר פורסם בסוף נובמבר 1961 ב"חדשות הספורט", שלושה שבועות אחרי המשחק. איך אני יודע? בוקר אחד אני מוצא בתיבת המכתבים עתון מגולגל עטוף בטייפ. אני פותח אותו – עתון 'חדשות הספורט' ובו המאמר "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס". לא שאלו אותי אם אני רוצה להיות כתב, אם אני מעוניין להמשיך לכתוב, ואם אני עושה זאת חינם אין כסף, או העתון משלם לי כמה גרושים…

הסלטיקס קנו אותי לעד. כדורסל כזה לא שוכחים. הניקס שיחקו בגבורה והיו ל"קבוצת הבית" שלי. באותו ערב נקבע סדר העדיפויות: לעולם, האמנתי אז, תהיה הסלטיקס "נומרו-אונו" אצלי. הניקס תמיד תהיה הקבוצה השנייה. כך היה שנים רבות, עד שחזרתי לניו-יורק ב-1967, אחרי השלמת הלימודים באוהיו ובפנסילבניה. אז הוקמה בניו-יורק אימפריית כדורסל שלא הייתה שנייה לה בתולדות העיר. אימפריה שכללה את ויליס ריד, וולט "קלייד" פרייזר, ביל בראדלי, דייב דה-בושר, דיק ברנט, ואחר כך גם ג'רי לוקאס וארל "דה פרל" מונרו. הניקס הציגה את הכדורסל הקבוצתי המושלם ביותר שראיתי עד היום: הכדור נע כל הזמן; שחקנים נעים ללא כדור; כל החמישה נוגעים בכדור כמעט בכל תרגיל. זריקה לסל מגיעה רק כשהיא טובה – כשהזורק פתוח. הם היו אלופים ב-1970 ו-1973, וסדר העדיפויות שלי השתנה אז ונשאר כך עד היום: 1. ניקס 2. סלטיקס, למרות שכבר עשור השתיים "על הפנים".

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 37 תגובות

  3. Jonathan

    20 ינו 2022 00:33:58

    מעולה מנחם. תודה.
    ראית פלאות בלייב.
    בובי קוזי (ובמידת מה גם וולט פרייזר) הם שני רכזים אנדרייטד כשמדברים על הגדולים אי פעם.

    1. הציפור הנדירה

      20 ינו 2022 15:24:25

      אצלי הם בין חמשת המרכזים הגדולים ביותר אי פעם: מג'יק, אוסקאר, קוזי, אייזיאה, פרייזר. אמנם ייתכן וקארי צריך להיכנס במקום 4 או 5. שמתי את רוסי שלישי בעקבות דקה וחצי שבו נדבהמתי לראות מה שעשה עם הכדור בידיו, מה שנתן לו את הכינוי "הודיני של המגרש".

  8. ranch

    20 ינו 2022 06:41:08

    מנחם-תודה.
    מזכיר לי את הימים שלי כילד-חוזר הביתה מבית הספר,אוכל צהריים וקורא את הכתבות שלך.
    המון בריאות

  11. Yinon Yavor

    20 ינו 2022 08:52:07

    נפלא. תודה. ממש כיף לדמיין אותך שם מופתע מכל מה שהיום נראה לנו מובן מאליו (מבחינת יכולות אתלטיות ואחרות של שחקנים)

  15. Alex Rabino

    20 ינו 2022 10:28:48

    נפלא. כל כך מרגש לקרוא. העלת בי זכרונות מתקופה שלא תחזור. אנא תמשיך להלעיט אותנו בכתבות מימים עברו.

  20. יהלי אולמר

    20 ינו 2022 13:30:54

    כתבה אגדית מנחם
    היכולת שלך להעביר סיפור היא מה שעושה אותך למי שאתה, ומביאה להצלחה שלך בתחום כתיבת הספורט. עדיין עושה לכל הסוסים הצעירים בית ספר 🙂

  22. נועמיקו

    20 ינו 2022 13:44:56

    וואו, מדהים!
    המאמר הזה שלך מנחם הוא אגדה בעיתונות הספורט בישראל, שמעתי עליו אין ספור פעמים ו"כדורסל מעולם אחר" הפך למטבע לשון, אסל פעם ראשונה שאני קורא אותו.
    מדהים לקרוא על ביל ראסל ובוב קוזי בשנת 2022 בלשון הווה, כאילו אתמול בלילה היית במשחק.
    והכתיבה שלך – מזהים את הסגנון הייחודי גם ממרחק 60 שנה!

    2. נועמיקו

      20 ינו 2022 13:47:55

      "קליעת סל כשהידיים עולות מעל גובה הטבעת והכדור נוחת פנימה בכוח אימים. "דאנק" הם קוראים לזה, והדאנק – כך נדמה – מלהיב את הצופים יותר מכל".
      זה לא יאומן שאתה לימדת את קוראי ארץ הקודש מה זה דאנק.

      זה חתיכה של היסטוריה. זה כמו מסע בזמן. אדיר

  24. onetwo3

    20 ינו 2022 15:10:58

    יוצא מהכלל מנחם, תודה.
    מאוד מעניין היה לקרוא אותך כותב על משחק היום, כאילו זו הפעם הראשונה שאתה כותב.
    מה היו ההבדלים..

כתיבת תגובה

סגירת תפריט