שבת בבסיס: ה-Best Buddy של הבייב / יוני לב ארי

שמעתם פעם על שכונת Pigtown בבולטימור? אני מניח שלא. איזו סיבה יש לכם לשמוע עליה אם לא גדלתם שם? או, אם הייתם, נניח, ממש מעריצים משוגעים של הבייב. כן כן, הבייב, בייב רות' בשבילכם, חבר הילדות שלנו, חלק מחבורת הפיגטאון של 1905. איזה ימים אלה היו…

אני, הבייב ולו (צילום: photoseeum.com)

רות' נולד אצלנו בשכונה ב-6 בפברואר 1895, חודש וחצי אחרי שאני נולדתי באותו הבית החולים, וגדל ברחוב Emory, חמש דקות הליכה מ-Camden Yard, המגרש הביתי של הבולטימור אוריולס, שאז כמובן שלא היה קיים. מה שכן היה שם אז, היה שדה, שבמשך רוב הילדות שלנו היה "המגרש הביתי שלנו", אם תרצו, "שדה החלומות" שלנו.

ברלין, סניף בולטימור

זו לא היתה שכונת פאר (אבל גם לא שכונה של עוני), עם לא מעט אלימות וקרבות רחוב. אנחנו, חבורת ה"גרמנים" של השכונה, היינו בעיקר ביחד, מגיל חמש, כל הארבעה. ג'ורג', לו, האנק ואני, מקס, שאספר לכם את הסיפור כולו.

פיגטאון, בולטימור. לא שכונת פאר (צילום: The Baltimore Sun)

אולי נתחיל דווקא בסוף. ה-21 באוגוסט 1931 (השבוע לפני 90 שנה בדיוק), Sportsman's Park, שבסיינט לואיס. שלושתנו ביציע, ג'ורג'י חובט. אינינג שלישי, הוא מטיס כדור לכיוון הסנטר-רייט פילד, אי שם, רחוק רחוק, וקובע – 600 הום ראנס, הראשון בהיסטוריה. הפסדתי בהתערבות שנחתמה כבר כשהיינו בני שמונה. אבל הבייב לא שוכח כלום…

אחד גידל את השני

אז נחזור להתחלה. ג'ורג' ואני הכרנו בגיל כל כך קטן, עד שקשה לי לזכור בני כמה היינו. ההורים של שנינו עבדו מאוד קשה, כך שלמעשה גדלנו לבד. אני גידלתי אותו והוא אותי, גרנו במרחק יריקה זה מזה, כשבית הספר היה ממש קרוב, כך שרוב חיינו התנהלו בבלוק של 200 מטרים.

Sportsman's Park, סיינט לואיס (צילום: Riverfront Times)

אחרי שהברזנו כמה פעמים מבית הספר, ובפעם אחת גם הסתבכנו במכות בשכונה, ההורים של ג'ורג' שלחו אותו לבית ספר קתולי, גם הוא קרוב לביתי, אבל המפגשים היו קצת מסובכים יותר. שם רות' הכיר את האנק ולו, והפך אותנו לרביעייה. בלילות הם היו מתגנבים החוצה, והיינו רצים למה שהיום Camden Yard. לו היה הפיצ'ר, ואנחנו היינו חובטים. עד שג'ורג' היה מגיע, והיינו צריכים ללכת להביא את הכדור מהפארק הסמוך…

We Won The Pennant!!

לא היתה לנו קבוצה אהודה, פשוט אהבנו בייסבול. היינו אוספים כל פיסת מידע על המייג'ור ליג, וכשב-1904 הבוסטון אמריקנס זכו באמריקן ליג, זה היה כמו יום חג בשבילנו, אפילו שאין לנו שום דבר בעדם. כשסיי יאנג זרק ב-5 במאי 1904 No Hitter, שמחנו כמו אחרוני האוהדים של האמריקנס. המשחק הזה היה בדם שלנו, ואנחנו בשלו.

הבוסטון אמריקנס, 1904. מברוק! (צילום: Wikipedia)

מפעם לפעם, הרגשנו שג'ורג'י הולך ומשתפר, ופתאום, בשבת אחת במאי 1908, הוא היה נראה כמו שחקן בייסבול אמיתי. "זה האח מאת'יאס", הוא סיפר לנו בין לבין. מסתבר שבבית הספר לקח אותו אותו מת'יאס תחת פיקודו, והפך את רות' לטוב יותר, ויותר, ויותר…

הבייבי של דאן

יום חורפי אחד, בפברואר 1914, היינו אז בני 19, מתאמנים במגרש שלנו, ופתאום הגיע אדון, נראה מאוד מכובד. "ג'ורג' רות'?" הוא פנה אלי. "לא, זה ג'ורג'י", הצבעתי לכיוונו. זה היה ג'ק דאן, הבעלים של הבולטימור אוריולס, אז עדיין מועדון מיינור ליג. הוא שמע על ג'ורג' רבות, והחליט להפוך אותו לכוכב. ג'ורג'י חתם על חוזה באוריולס, והחל לשחק בליגה אמיתית לראשונה בחייו. הוא היה פיצ'ר יותר מחובט, ממש הרגיש שה-מאונד נולדה בשבילו והוא בשבילה. "זה קל לפסול שחקנים", נהג להגיד לי. שאר שחקני הקבוצה התייחסו אליו כאל ה-בייבי של דאן, וכך לאט לאט החל הכינוי "בייב" להיצמד אליו.

מפה התחיל הכינוי. דאן לצד הבייב (צילום: sabr.org)

היינו הולכים שלושתנו לראות אותו משחק, בליגה של הגדולים, להאנק היה רישיון נהיגה, היינו "סוחבים" את הפונטיאק של אביו ובורחים למגרש. ג'ורג'י היה נראה לא רק אחד מהם, אלא אחד הטובים שבהם. יום אחד ישב לידנו ביציע אחד עם חולצה של בוסטון רד סוקס. "זה חבר שלכם?" שאל, כשהוא קלט שאנחנו מדברים עליו כל הזמן. "כן", לו השיב, "חבר ילדות". האדון התעניין, שאל, חקר, וכעבור שבוע החתים אותו על חוזה במייג'ור ליג בייסבול. אתם מאמינים???? בוסטון רד סוקס!!!

חופשה בפלורידה על חשבון מי?

ב-10 ביולי, ערב לפני המשחק הראשון שהוא פותח ב-MLB, הלכנו לשתות ביחד, ארבעתנו, ב-בר מקומי בבוסטון. לקחנו לעצמו חופש ונסענו לסופ"ש עם ג'ורג'. "מתערב עם מי שרוצה פה, אני אחבוט בקריירה לפחות 600 הום ראנס", הוא הצחיק אותנו. "אתה בכלל פיצ'ר, מה עובר עליך???", ענה לו האנק. אבל רות' התעקש. חופשה בפלורידה, שבוע, או ששלושתנו משלמים, או הוא. עד כדי כך הוא היה בטוח בעצמו. You're On!

פסל אותו כבר במשחק הראשון! Showless (צילום: fromdeeprightfield.com)

למחרת הגיע היום הגדול. שבת, 13:00, פנוויי פארק, הדשא מעולם לא היה ירוק יותר (אפילו שהכל עוד היה בשחור לבן). ישבנו מאחורי הבסיס השלישי, וראינו את החבר שלנו מהרחוב עולה למאונד. אינינג ראשון: ג'ק גרייני – אאוט. טרי טרנט – אאוט. ג'ו "Showless" ג'קסון הגדול – אאוט. וואו. בכל זריקה שלו הרגשנו כאילו אנחנו זורקים איתו. זה נגמר בשבעה אינינגים, שלוש ריצות, וניצחון ענק, 3:4, בזכות ריצה באינינג השביעי התחתון, בדיוק רגע אחרי שג'ורג' סיים את חלקו.

בחורות, אלכוהול וסטרייקס

באותו הערב יצאנו לחגוג, לא העלינו על דעתנו שזו תחילת דרכו של אחד השחקנים הגדולים ביותר שהמשחק הזה יראה. כמה אלכוהול נשפך שם…. כמה בחורות עברו לו בין הידיים… הוא ישיג עוד 93 ניצחונות, ישמור על ERA של 2.28, ואז, פתאום ככה, יחליט שהוא חובט יותר טוב מזורק, ויהפוך להיות אחד החובטים הגדולים במשחק. הזוי.

ג'ורג'י במדי הרד סוקס (צילום: cbssports.com)

אם עוד לא הבנתם את זה, לג'ורג'י היה קטע כזה, להיות שובב. לפעמים הוא לקח את זה כמה צעדים קדימה מדי… כשבועיים לאחר שהחלה העונה הוא התקשר: "לא תאמין", הוא מספר לי. "ישבתי אתמול בבית קפה בעיר, ופתאום אני רואה באיזו פינה, בחורה שקטה, חמודה. מפה לשם, תשנן לך בראש – הלן וודפורד, החברה החדשה שלי".

אבל זו היתה רק ההתחלה לה לה… ה-17 באוקטובר, באותה השנה. השניים הכירו פחות מחצי שנה, וכבר נשואים! הם נסעו לאיזו כנסיה ב-אליקוט סיטי, מרילנד, לא רחוק מהבית של ג'ורג', והפכו את האהבה שלהם לרשמית. כאילו שהיה חסר לו קצת עניין בחיים… שום דבר אצל ג'ורג'י לא רגיל.

ג'ורג'י והלן. משוגע! (צילום: Wikipedia)

יש אליפות!

את 1918 לא נשכח בחיים. ג'ורג'י, שכבר היה מוכר בתור ה-"בייב", הפך להיות אחד החובטים המרכזיים של בוסטון, העיף 11 הום ראנס (הכי הרבה ב-רד סוקס של 1918), ניצח 13 משחקים עם ERA של 2.22, וחבט 300. עגול.

ואז הגיע הוורלד סירייס. הקאבס בצד שני. משחק ראשון, ה-5 בספטמבר, ריגלי פילד. ומי פותח? ג'ורג' שלנו! הגרביים ניצחו 0:1, הבייב זרק תשעה אינינגים. חלפו ארבעה ימים, פנוויי פארק, משחק מספר 4. הסוקס מוליכים בסדרה 1:2. אנחנו, הפעם מאחורי בסיס ראשון, רואים אותו זורק שמונה אינינגים, מרשה שתי ריצות, ומנצח לבוסטון את המשחק, עם טריפל באינינג הרביעי. וואו. אחרי המשחק נכנסו לחדר הלבשה, הוא היה המלך שם, על הכתפיים של כולם, איזו תחושה עילאית זו היתה. זו גם תהייה האליפות האחרונה של בוסטון עד 2004….

זיכרון מהאליפות של 1918 (צילום: lelands.com)

New York, New York

כריסטמס 1919 היה השמח ביותר שאני זוכר. ג'ורג'י היה בבית הוריו, על המרפסת, כשפתאום הגיעו שני ג'נטלמנים, בחליפות. אני במקרה עברתי עם האנק באיזור, וקלטתי אותם מוציאים ניירות, ועטים. "אני יאנקי!!!!" הוא צעק, וואו, ג'ורג' עובר לניו יורק! אז היאנקיז עוד לא היו הקבוצה הכי טובה בליגה, עדיין בלי אליפויות. אבל ניו יורק סיטי, איזה כיף!

באותה הפגרה נסענו כולנו לחופשה בטקסס. "אני אמציא את המשחק מחדש", סיפר לנו ג'ורג', כשישבנו לשתות בירה בבר מקומי. "זה לא כזה קשה לחבוט הום ראנס, ואף אחד לא עושה את זה. למה לי לרוץ מהר? נעיף הום ראנס ונרוץ לאט", הוא התלוצץ…

התרגל מהר למדים החדשים (צילום: blogspot.com)

סטפון קרי של הבייסבול

עונה לאחר מכן, הראשונה במדי היאנקיז, הוא העיף לא פחות מ-54, מי היה מאמין???? אלו היו מספרים חסרי תקדים. שתבינו, אחרי הבייב ברשימה של 1920 היה ג'ורג' סיסלר, עם 19 בלבד… זה כאילו… שמישהו יזרוק בכדורסל 800 שלשות בעונה… (אה, גם זה כבר קורה???).

בינתיים, הבייב והלן החליטו למסד את הקשר שלהם קצת מעבר, ולמרות שלא הצליחו להביא ילדים לעולם, לא ויתרו על החלום, ואימצו את דורותי. איזו אצילות! היא היתה תינוקת מהממת, הילדה הראשונה מבין החברים… אנג'לה שלי תהייה הבאה…

הבייב ודורותי. מעשה אצילי (צילום: espn.go.com)

לאט לאט כל הליגה החלה להבין ולהכיר את הבייסבול החדש, והבייב הפך סוג של ממציא. יום אחד קראנו בעיתון ציטוט שלו אומר: "אם הייתי מנסה לחבוט רק סינגלים, הייתי מגיע לממוצע 600…". תכלס? צדק.

מעריצות צמודות

מיום ליום רות' הפך להיות הכוכב של המדינה. בכל חור הכירו אותו, והאמת? הוא ממש נהנה מזה. בפגרה שלפני עונת 1923 נסענו לקליפורניה לשבוע, אי אפשר היה לזוז בלי מעריצה פה או אוהד בייסבול שם.

כשחזרנו, ג'ורג' הפתיע אותנו: "תרשמו ביומן: יום רביעי, ה-18 באפריל. היאנקי סטדיום נפתח. מאחורי ה-Home Plate, שלושתכם רואים אותי. אתם יודעים? הם קוראים לאצטדיון הזה 'הבית שרות' בנה', חחח, לא הגזימו???".

יום הפתיחה לש היאנקי סטדיום החדש, 1923 (צילום: Digital Collegian)

וואו, איזו הפתעה זו היתה. כולנו לקחנו שוב חופש, אבל כשאתה אומר בעבודה שזה בשביל הבייב, מי יגיד לך לא??? אינינג שלישי תחתון, 0:1 ליאנקיז, שניים על הבסיסים, ג'ורג'י עולה ומטיס כדור ל-Right Field, בום! 0:4, ההום ראן הראשון במגרש החדש. ואז הבנתי מדוע קראו ליאנקי סטדיום הבית שרות' בנה… ה-Right Field ממש קצר, הוא, כחובט שמאלי, יעיף לשם המון כדורים….

מי מספר 1?

העונה הזו הסתיימה עם אליפות היסטורית של היאנקיז, הראשונה. ג'ורג'י? 41 הום ראנס, שכבר הפכו להרגל, וממוצע חבטות? 393. מטורף! בנובמבר הוא הזמין את כל המשפחה לטקס קבל ה-MVP, הראשון שלו בקריירה (והיחיד), היה סופר מרגש!

היה שובב לא קטן (צילום: Neatorama)

את הסודות שלו, שמרתי עמוק עמוק אצלי. גם האנק ולו לא ידעו, על הרומן עם מרלין ב-1922 (כבר אפשר לספר?), ועל הבילויים עם ג'ייני, בכל פעם שהיה מגיע לבוסטון… והיו עוד לא מעט נשים בחייו, פה ושם. מתישהו, כנראה שאפילו הלן הרגישה, בכל זאת, היה קשה לפספס הכל… ב-1925 היא החליטה שדי, והבייב נשאר לבדו עם כל החברות שמסביבו.

אושר לא קונים בכסף

אבל זו לא היתה הבעיה היחידה שלו. האהבה לאלכוהול שיגעה אותו. לא היה ערב אחרי משחק שלא היה נגמר איזה בקבוק פה, או כמה כוסיות שם… ועדיין, עם האלכוהול הוא היה מסתדר, עם נשים? תראו מה הוא פעם לחש לי: "אני מבטיח להירגע בשתיה, וללכת לישון מוקדם. אבל גם לא תמורת 50,000 דולר, או אפילו 250,000 דולר, על אישה לא אוותר בחיים. זה יותר מדי כיף".

אם יש לכם שעה פנויה…

ומצב רוח ההום ראנס שלו? לא ירד לרגע. 46 ב-1924, 47 ב-1926, ואחר כך: 60, 54, 46, 49 ו-46 ו-41. אבל כן, עונת ה-60 היתה הקסומה ביותר. זו היתה שנת 1927, היינו בני 32. אני בדיוק התגרשתי (כן כן, גם אני), והחלטתי להצטרף לג'ורג'י לכל מקום שהוא נוסע.

The Best Days Of My Life

ומי עוד היה מסביבו? וואו, לו גריג, ארל קומבס, טוני לאזרי, ווייטי הוייט ובוב מיוסאל, איזו קבוצה! בכל מקום קראו להם Murderer's Row, שורת הרוצחים, היה ממש מפחיד לזרוק נגדם. ה-0:4 בוורלד סירייס מול פיטסבורג היה קונצרט של בייסבול, בניצוחו של הבייב כמובן, שחבט 400. עם שני ההום ראנס היחידים בסדרה.

החלק העיקרי בשורת הרוצחים של 1927 (צילום: baseballismy.life)

בסך הכל רות' זכה בשבע אליפויות. זאת שליוויתי אותו ב-1927, עוד שלוש עם בוסטון ב-1915, 1916 ו-1918, ועוד שלוש בניו יורק: 1923, 1928 ו-1932. באחרונה, היה רגע בלתי נשכח. כן כן, גם אז הייתי במרש. את שני המשחקים הראשונים מול הקאבס רות' והיאנקיז ניצחו די בקלות, 6:12 ו-2:5, ואז הם נסעו לשיקגו, למשחק השלישי. ה-1 באוקטובר 1932. ריגלי פילד.

אצבע אלוהים

לאורך כל המשחק, הספסל של הקאבס הציק לרות', וצחק על המשקל שלו. זה הטריף אותו, ראיתי בעיניים שלו. גם הקהל נכנס קצת לעניינים, עד שבמצב של 4:4, באינינג החמישי, נשבר לו. זה התחיל עם סטרייק 1, שרק הגביר את ההצקות מהספסל והיציע. הבייב הצביע לכיוון הסנטר-לפט-פילד, כאילו מנסה להגיד – לשם אני אעיף את הכדור. סטרייק 2. אז מה? הוא שוב הצביע לאותו המקום.

הצביע או לא? (צילום: Weebly)

את הכדור הבא ג'ורג'י הטיס, וואו לאן הוא הטיס אותו. יש כאלה שטוענים שהכדור עבר מרחק של 490 פיט (כמעט 150 מטרים)! אי שם לסנטר-לפט פילד, כן כן, בדיוק לאן שהוא סימן. בספירה של אפס בולס, שני סטרייקס. וואו. הקהל שתק, הספסל של הקאבס שתק, והיאנקיז? זכו באליפות עם 0:4 מתוק. איזה רגע בלתי נשכח. וכל מי שמבלבל לכם במח שהוא הצביע על הפיצ'ר או על הספסל – תשלחו אותו אלי…

אז את ההתערבות של תחילת הקריירה, כזכור, הוא ניצח כבר ב-1931, ומשם רק נסק הלאה והלאה לגבהים שקשה לתאר. אני נשארתי לצידו לאורך כל 714 ההום ראנס שלו, או שבע האליפויות. חגגנו ביחד, שתינו ביחד, בילינו ביחד, וביחד גם גילינו על המחלה הארורה שתפסה אותו. ב-1946, עשור אחרי שהוא פרש ממשחק פעיל, החלו לג'ורג'י כאבים בעין ובעיות בליעה. גזר הדין היה כמו סכין בלב – סרטן בגרון.

פרידה כואבת

נשבר הלב

העובדה שהיה מפורסם בהחלט עזרה, והבייב קיבל טיפולים יוצאי דופן יחסית לימים ההם. הייתי איתו בבית החולים, ולאחר מכן לצידו בבית, ביחד עם דורותי, מחזיקים לו את היד. ב-27 באפריל 1947, "יום בייב רות'" הראשון בליגה, הוא בקושי הצליח להגיע ליאנקי סטדיום. מספר חברים שחקני עבר היו שם, דיברו, ריגשו. ג'ורג'י ניסה לדבר, אבל מיתרי הקול שלו כבר היו גמורים. אני לא חושב שאפשר היה למצוא עין יבשה אחת ביציעים…

ב-16 באוגוסט 1948, ב-20:02, הטלפון צלצל בבית שלי. זו היתה דורותי. "מקס?", לפי הקול שלה הבנתי הכל. החבר הטוב ביותר שלי הלך לעולמו, מתוך שינה, בגיל 53 הכל כך צעיר. הייתי שבור. לא הייתי מסוגל לדמיין את החיים בלעדיו. נוח על משכבך בשלום, בייב, היית הגדול מכולם.

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. תודה יוני, מעולה. הבייב לא רק שינה את המשחק ב1920, אלא גם היום בעצם כולם משחקים את המשחק שלו. כל הזמן אומרים שאם זה או ההוא היה משחק היום, הם היו צריכים להתאים את עצמם למשחק, הבייב? כמו שהיה לפני 100 שנה יכל לשחק היום בלי בעיות. כל נתון שמוצאים או ממציאים שוב ושוב שם אותו בראש הרשימה, OPS, WAR, יו ניים איט. הבייב ראשון. ואפילו הכוכב של ימינו, אוטאני, בסך הכל עושה מה שהבייב עשה לפני 100 שנה…
    אפשר להגיד שאני אישית אוהב את הבייסבול של שחקנים אחרים, אבל אי אפשר להתווכח עם הצלחה ונתונים, ולבייב היו נתונים שהביאו להצלחות. אגב, מעניין לקרוא על חוקי ההומראנס דאז ולהבין שבפועל היו לו כנראה עוד 100-200 הומראנס שלא נספרו והיום כן היו נספרים…

    1. אנקדוטה קטנה על זה – השבוע ראיתי Get Up של ESPN שנוטה למשוך לכיוון הצהוב והכותרות המפוצצות. אחת השאלות היתה האם השנה של אוטאני היא הגדולה בהיסטוריה (לפחות אם ימשיך בקצב הזה), אבל אף אחד לא הסכים להגיד את זה ותמיד אמר: "yes but the Babe had some pretty good seasons…"

  2. מרתק.תודה רבה
    שאלה קטנה.אני רואה שיש המון דיבור על ההשוואה של אוטאני לרות' עכשיו זה ברור שהוא לא יקטוף אליפויות כמוהו
    אבל האם כשחקן נטו יש לו סיכוי להתקרב אליו או שהבלוף (אם יש כזה.כי אני ממש לא חושב שזוהי הוא בלוף) יתגלה עוד עונה שניים?

  3. מרתק.תודה רבה
    שאלה קטנה.אני רואה שיש המון דיבור על ההשוואה בין אוטאני לרות' עכשיו זה ברור שהוא לא יקטוף אליפויות כמוהו
    אבל האם כשחקן נטו יש לו סיכוי להתקרב אליו או שהבלוף (אם יש כזה.כי אני ממש לא חושב ששוהי הוא בלוף) יתגלה עוד עונה שניים?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט