בעיות נפשיות בספורט מקצועני / ניצן זיתון

בעיות נפשיות בספורט מקצועני / ניצן זיתון

"Everyone Is Going Through Something" – או בעברית – "כולם עוברים משהו".

בנובמבר 2017, אחד השחקנים הכי טובים דאז בליגת ה-NBA, קווין לאב, חווה התקף חרדה באמצע משחק ליגה.

לאב סיפר שהוא הרגיש כאילו הוא הולך למות. הוא ברח באמצע פסק זמן לחדר ההלבשה של הקבוצה, ולאחר כמה דקות נשכב על הרצפה ללא יכולת לעשות שום דבר חוץ מלנשום.

במאי 2017, שחקן אברטון ונבחרת אנגליה לשעבר, ארון לנון, יצא מהבית שלו ונמצא לאחר כמה שעות משוטט באחד מפרברי מנצ'סטר סמוך לכביש ראשי.

שוטרים ניהלו איתו משא ומתן במשך 20 דקות שבסופן נלקח לנון למוסד פסיכיאטרי. התקשורת האנגלית רמזה לכך שהתנהגותו של לנון היוותה סכנה לחייו.

אלברו מוראטה, חלוץ נבחרת ספרד אמר בריאיון – "כולם אומרים שבעיות רפואיות זה מה שמשנה, ומתייחסים רק למתיחה או קרע בשריר. מה שהם לא מבינים זה שאנחנו לא מכונות – לכל רצף משחקים יש סיבה – יש לנו רגשות".

ואלברו מוראטה יכול לספר לכם על רגשות. החלוץ הספרדי המוכשר הושמץ לא פעם על ידי התקשורת, הספרדית והעולמית, בגלל ההחמצות שלו.

הוא ספג איומים במהלך טורניר היורו האחרון, עליו ועל משפחתו.

אז מה בעצם קרה? למה אנחנו נחשפים יותר ויותר לספורטאי על שחווים הפרעות נפשיות?

הסיבה הראשונה היא המהירות. היום הכל יותר מהיר, יותר גדול, עשיר וחזק. עשית טעות? פישלת במשחק? תהיה מוכן למטר דעות, עלבונות וגם קללות תוך שניות בכל רשת חברתית, במיוחד בטוויטר שהיא נושאת הדגל של אינטראקציה מהירה והרבה פעמים חסרת גבולות. כל אחד היום נהיה פרופסור לכל דבר, ומרשה לעצמו לכתוב מה שהוא רוצה.

אפשר להגיד שספורטאים צריכים לדעת להתעלם, אך כשזה מסביבם ומסביבנו כל יום כל היום – בלתי אפשרי לשים את זה בצד.

בנוסף, הציפיות עלו.

על שחקנים היום, בעיקר בענפי הספורט הגדולים והפופולאריים, כלומר כדורגל וכדורסל, משלמים, בין אם זה במשכורות או בסכומי העברה, סכומי עתק. באוגוסט 2017 מועדון הכדורגל פריז סן ג'רמן שילם לברצלונה 222 מיליון יורו עבור שירותיו של השחקן הברזילאי ניימאר. בשכר של 45 מיליון יורו לעונה.

ומה קורה כששחקן כל כך יקר לא עומד בציפיות? לא מספק את הסחורה? עטים עליו מכל מקום שלל ביקורות.

אין לדעת אף פעם איך אדם, גם כשהוא ספורטאי ברמות הגבוהות בעולם שרגיל לאור הזרקורים, יתמודד עם מצב של Underachieving.

עוד סיבה למצב הזה, היא חוסר הבנה של המועדונים איפה להשקיע את משאביהם הרבים. פיתוח מחלקות נוער זה נהדר, ומתקני כושר זה מעולה, וכנראה שהכנה טקטית ברמה גבוהה למשחקים תעזור לך לנצח משחקים.

אבל המועדונים לא שמים מספיק דגש על ההכנה הנפשית של השחקנים. המועדונים שעושים זאת מעסיקים בעיקר פסיכולוג ספורט, שעוזר לשחקנים להתמודד עם בעיות של ביצוע לקוי על המגרש בלבד. האמת היא שכמו שמוראטה אמר, הביצוע של שחקנים על המגרש מושפע מאוד ממה שקורה מחוץ למגרש.

תשאלו אפילו את עידן ורד.

ורד, לשעבר הקפטן של אחת הקבוצות הלחוצות ביותר בארץ, בית"ר ירושלים, סיפר בפתיחות לב על מה שעבר עליו.

"מתישהו ב-2018, פתאום, התחיל אצלי סימפטום של הקאות. יום כן, יום לא. מקיא, אוכל, מקיא. מסיים אימון, מקיא. אחרי שבועיים פתאום זה הפך לשגרה. מקיא, מקיא, מקיא. הלכתי לבית חולים. הם ראו שכל דבר שאני מכניס לפה, אני מקיא, ממים ועד אוכל. אשפזו אותי".

לורד נאמר ללכת הביתה ולשנות תזונה. לאחר תקופה הוא באמת חל בשיפור וכמות ההקאות ירדה לאט לאט. אבל, שנה לאחר מכן עידן נפצע בכף הרגל, בפציעה לא קלה בכלל, כזאת שהסביבה שלו אמרה שקשה לחזור ממנה.

"אני כבר התחלתי להיות בלחץ ופתאום באמצע הלילה התחלתי לקום ולחשוב, ופעם אחת לפנות בוקר קמתי, זיעה קרה, התחלתי שוב להקיא. הקאתי שלושה-ארבעה ימים. ואז הבנתי שמה שקרה לי אז, שנה וחצי לפני כן, בעצם היה התקף חרדה."

עידן הבין שהוא בבעיה ופנה לגורמים הנכונים אשר עזרו לו להיחלץ מהמצב הזה.

לנו, האנשים "הפשוטים", קשה לראות לפעמים מעבר לתמונות באינסטגרם של הספורטאים המובילים בארץ או בעולם. הם אנשים בעלי רגשות ומורכבויות רציניות.

בספורט הישראלי נושא בעיות הנפש לוקה בחסר. המנטליות הישראליות והמאצ'ואיזם ששולט בענפי הספורט הישראלי גורם לספורטאים, משחקני ילדים ונוער ועד בוגרים, להיות פחות פתוחים לשיתוף הבעיות שלהם.

ומילה על הסאגה החמה בנושא הזה – סימון ביילס.

אחת הספורטאיות הטובות בהיסטוריה של ארה"ב, זוכת המדליות המעוטרת, הודתה בכך שהיא לא במיטבה, ויותר מכך, הודתה שמצבה הנפשי יותר חשוב לה מכל תחרות. גם מכזו שהיא התכוננה אליה 5 שנים ושהרבה מאוד מעיני העולם נשואות אליה.

זה חידוש מרענן. היא הבינה שהיא לא במצב האופטימלי כדי להתחרות והחליטה שהיא, כאדם ולאו דווקא כספורטאי, זה המרכז.

לבסוף, ביילס חזרה להתחרות וזכתה במדליית ארד, והוכיחה לכל המבקרים את האיכות הפיזית והמנטלית שלה.

איך אנחנו פותרים את זה?

נפש האדם (והספורטאי) היא דבר מורכב. רובנו הגדול איננו פסיכולוגים ומומחים בדבר, אז אין לנו מה לנסות לנבור בנפשות הללו. מה שכן אנחנו יכולים וצריכים הוא להציע עזרה, כתף, להיות האדם שאותם אנשים נחשפים אליו, ופותחים בפניו את הדבר אשר יושב עליהם. אנחנו צריכים לעודד תקשורת ולפתוח פתח יציב ואמין לאותם ספורטאים ואנשים שנתקלים בכאלו קשיים.

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. תודה ניצן. פוסט סופר חשוב על נושא שטוב שבשנים האחרונות נותנים לו במה ומתחילים יותר ויותר לדבר עליו בגלוי ולא להתבייש בו.

  2. תודה ניצן, מאד חשוב,
    לפני שנתיים אמביד מול טורונטו בפלייאוף סבל מכאבי ראש כאבי בטן /קשיי נשימה והתקשה לשחק. שיערתי שזה נפשי.
    לברון בגמר הראשון של מיאמי היה במצב לא רגיל גם כן. שנה שעברה בבועה, גם, כמה שחקנים עברו כמה דברים

  3. פוסט מעולה וחשוב, אי אפשר להפריד בין הגוף לנפש. אצל ספורטאים יש גם את המעבר החד הזה בין הקריירה לחיים שאחריה, שפתאום לא כל העיניים עלייך וצריך להתרגל למציאות אפרורית. והצעד הראשון והחשוב ביותר לטיפול בבעיה הזו- היא להכיר בה ולאוורר אותה, לא להתבייש בקשיים נפשיים ובקבלת עזרה נפשית

    1. זה הרבה מעבר ללא כל העינים עליך.
      זה מעבר ממצב שאתה עוסק במשהו שממלא את כל תשומת הלב שלך ונותן לך מטרה ברורה לחוסר כיוון ובעצם לגלות את עצמך מחדש.

      1. בוודאי, אתה בהחלט צודק. דין ווינדאס הכדורגלן הבריטי (שניסה להתאבד פעמיים, היום הוא מטופל ובסדר עד כמה שאני יודע), סיפר שעדיין כל שבת הגוף שלו נדרך ומתמלא באדרנלין גם אחרי הפרישה, והוא פשוט לא ידע מה לעשות עם זה.
        זה יושב על הרבה נקודות, אלו לא חיים רגילים ואלו לא לחצים רגילים

    2. ראיתי פעם את מארה ווילסון (שחקנית ילדה לשעבר. מטילדה. גברת דאוטפייר) מדברת בדיוק על זה. כשאתה על ההליכון ההדוניסטי של הערצה והערכה, ואז ביום אחד לוקחים ממך את כל תשומת הלב, את כל ההשקעה והעבודה הקשה שלך, את הכיוון בחיים, ורק אומרים לך – כן, אתה גרוע בדיוק כמו שאתה חושב – זה מעבר מאוד קשה. כל החיים שלהם קשורים לענף הזה, כל מי שהם מכירים שם, והם עכשיו צריכים למצוא דרך אחרת להעביר את החיים אחרי שמאז שהם ילדים קטנים זה כל מה שהם עשו.

  4. פוסט חשוב מאוד. בכלל, יש תהליך של הכרה ולגיטימציה לבעיות נפשיות שהוא חשוב ומבורך. כמי שעוסק בתחום בריאות הנפש, אני רואה שכשמדברים על הדברים בצורה גלויה ונכונים לעבודה הקשה שצריך גם בתחום הזה, אפשר לחיות יותר טוב ולגדול מזה כבני אדם. מידה מסוימת של הדחקה היא מנגנון הגנה בריא, אבל כמו כל מנגנון הגנה שימוש יתר בו גורם ליותר נזק מתועלת. בסוף הקושי יוצא באיזושהי צורה, אז עדיף כבר לדבר עליו, להכיר בו ולהבין ממה הוא נגרם ואיך צומחים ממנו.

  5. מדויק. חשוב. תודה.
    *
    אנחנו מבקשים מספורטאים שמקבלים ה-מ-ו-ן כסף להתגבר על הבעיות המנטליות שלהם אבל סכומים אדירים ומערכת תומכת זה לא תמיד פותר. רובנו מרוויחים סכומים שאנשים באינדונזיה למשל לא חולמים עליהם ואנחנו עדיין חווים חרדות ונזקקים לעזרה. הרבה כסף בבנק עוזר – אבל רק קצת. והוא לא פרופורציונאלי ללחץ שאדם יכול לחוות. בסופו של דבר אם אתה צריך לבצע תרגיל מסוכן בצורה מושלמת, לקלוע סל ניצחון או לתת ביצוע שלא יאכזב את חבריך לקבוצה ואת האוהדים, לעמוד ולספור את הכסף לא ממש עוזר להתרכז…
    *
    ועוד משהו לגבי הרשתות החברתיות:
    אנחנו חיים בדור שיש בו דרישה לשלמות מכל האנשים ושזה מעלה דרגות לחץ. אנשים נדרשים להיות מצליחים, מושלמים בביצועים וגם מושלמים אתית – אפילו לגבי דברים סופר קטנים, כי אז יבוא עליך גל שיימינג.
    הנה כתבה שאהבתי על הנושא:
    https://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.8894095
    *
    והביקורות שברשתות החברתיות הן באמת חסרות פרופורציה. לטוקבקיסט שקם על רגל שמאל אין שום בעיה לרדת לחייו של אדם שבא לו לא טוב. וגם לשחרר את עצמו בטיעון של "מה אני? אני לא חייב לו כלום". אנחנו לא משלמים שום מחיר על להיות מרושעים ונאלחים – ואם מישהו משלם את המחיר הנפשי בצד השני זה רק מגביר לנו את ההנאה.

  6. זה מעבר לספורטאים. כולנו חרדים על בסיס יום יומי. לא רק הספורטאים. המציאות העכשווית היא סיר לחץ אחד גדול.
    האם ידעת שבכל פעם שאתה שומע חיווי מהטלפון שלך משתחרר אצלך הורמון קורטיזול ? שזה הורמון חרדה מה שאומר שהגוף שלך מקבל הרבה יותר ממה שהוא זקוק לו. הבעיה הזאת כן להישאר ולצערי המציאות רק תלך ותהיה לחוצה יותר ויתכן שהחיסון הבא יהיה להרגעה. יש הרבה דרכים להתמודד עם המתח בספורט ובכלל רק תשאלו את פיל ג׳קסון שהקדיש זמן למדיטציה בכל אימון על חשבון ריצה או זריקות

    1. אחד הדברים הכי טובים שעשיתי בחיי הוא להעביר את כל ההודעות של הטלפון שלי לרטט או השתקה. בעיקר קבוצות ווטסאפ שכולן מושתקות.

    1. כמו כל דבר. שיעול הוא מנגנון הגנה של הגוף מפני חדירה של גוף זר לדרכי הנשימה, אבל שאתה סובל משיעול כרוני, זה עובר מהתחום הנורמטיבי לתחום הפתולוגי. חרדה אמורה לשרת אותך במצבי סיכון. ברגע שהגוף מגיב בחרדה לכל סיטואציה, זה עובר מהתחום התקין לתחום הבעייתי. לכן זה נקרא הפרעה.

  7. קודם כל פוסט חשוב, וחשוב להעלות את המודעות. לגבי הסיבות, חשיפה ולחץ תמיד היו. הסיבה שאנחנו נחשפים לדברים האלה היום היא המודעות והקבלה. שחקנים בעבר סבלו מבעיות דומות, אלא שלא היה מקובל ואפילו היתה סטיגמה שלילית לבעיות כמו חרדה ודיכאון, במיוחד אצל אתלטים שאמורים להיות חסונים מנטלית ו-ווינרים ולשחק עם רגל שבורה ושאר קלישאות. בנוסף ההנחה היתה שספורטאי לא יכול להגיע להישגים אם הוא סובל מבעיות מנטליות, כלומר אם יש לו התקפי חרדה, איך הגיע לשחק בNBA ולא קרס בשלב מוקדם יותר וכיוב. כל זה גרם לכך שעד לעשור-שניים הנוכחיים ספורטאים שסבלו מבעיות כמו דיכאון וחרדה או שנפלטו מהמערכת, או ש"התמודדו" עם הבעיות שלהם בעזרת סמים, אלכוהול, ושאר דרכים יצירתיות. התוצאה כמובן היתה הרסנית לכל הצדדים.
    בשנים האחרונות מתחילים יותר ויותר ספורטאים "לצאת מהארון". אחד האתלטים הראשונים שהצהיר על הבעיות שלו היה מרקוס טרסקותיק, שחקן נבחרת אנגליה בקריקט. הוא גילה שהשילוב בין הענף שגם ברגיל גובה מחיר מנטלי מאוד גבוה מהחובט שעומד שעות בנסיון לחבוט כדור אחרי כדור, לבין הבדידות של שחקן בי"ל שמוצא את עצמו חודשים מבלה במלונות בהודו, אוסטרליה וכן הלאה היתה כבדה מדי ואפילו מסוכנת לאדם שסובל מדיכאון קליני והוא יצא בהודעה מאוד אמיצה על הבעיות מהן הוא סובל ופרש מהנבחרת. זה היה ב2006, והוביל בקטנה להגברת המודעות לנושא בספורט האנגלי ובעיקר בקריקט.
    לגבי המועדונים, אני לא בטוח שאפשר להצביע עליהם ועל האופן שבו הם מאבחנים את השחקנים. זיהוי של דיכאון או חרדה הוא לא משהו שאפשר לעשות ברמה מניעתית. וכמובן שזה לא משהו שאפשר לפתח אימונים שימנעו. מה שכן צריך להעשות הוא ליצור אווירה שבה כל שחקן ירגיש בטוח לפנות לעזרה של הצוות המקצועי והיה והם חשים שמשהו לא בסדר אצלם.
    יש גם בעיה נוספת, והיא של אובר-אבחון. יש הבדל בין מישהו שסובל מדיכאון קליני למישהו שלא בא לו לקום ביום ראשון לעבוד. זה בערך כמו ההבדל בין מישהו שיש לו שפעת למישהו שחטף דלקת ריאות כרונית. הבעיה היא שמאחר ולחץ הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של כל ספורטאי, אתלטים רבים עלולים לחשוב אוטומטית שהם סובלים ממשהו בעוד שמדובר במשוכה רגעית. גם יש צורך להבדיל בין מקרים אמיתיים של דיכאון, חרדה וכיוב לבין כל מני יציאות סטייל נייאומי אוסאקה למשל. המקרה שלה צריך להיות אבן בוחן של כל הנושא.
    אני לא מתיימר לטעון שאני מסוגל לאבחן את מצבה הנפשי כמובן, אבל הטענה שלה שהיא סובלת מבעיות מנטליות ולכן לא יכולה אחרי משחקים לעמוד מול התקשורת, היא בעייתית. אם יש לה באמת הפרעה כלשהי, איך היא יכולה לשחק טניס מקצועי ברמה הגבוהה ביותר במשך שעות על שעות מול קהל? זה קצת לא מסתדר עם הפרעות של דיכאון, חרדה ודומותיהן ואני בספק אם רק אצלה התפתח וריאנט חדש של הנושא. זה יוצר זילות של הבעיה אצל שאר הספורטאים שבאמת סובלים ממשהו שפוגע בהם באמת ולא רק בקטע של ה"לא בא לי לדבר עם התקשורת" אלא גם ברמה שהם לא יכולים לתפקד על המגרש.

  8. אגב, עוד דבר, תהיה הסיבה הפיזית/מנטלית של סימון ביילס, לכתוב בסוף כל הפוסט הזה "הוכיחה את האיכות המנטלית שלה" זה כאילו קח את כל מה שכתבת עד עכשיו וזרוק לפח. מי שסובל מדיכאון, חרדה וכן הלאה לא סובל מחוסר איכות מנטלית. זה בדיוק הסטיגמה שמונעת מאנשים לטפל בעצמם. שחקן כדורסל ששבר רגל, האיכות הפיזית שלו עדיין שם ותחזור לבוא לידי ביטוי כשיתאחה השבר. הוא לא צריך להוכיח את היכולת שלו כשהוא סובל מבעיה רפואית. אותו דבר אתלט שסובל מבעיה מנטלית קלינית. הוא לא פגום ולא צריך להוכיח כלום. ויותר מזה, להתחרות בזמן שיש לך בעיה מנטלית לא מוכיח שום דבר. זה כמו שאותו שחקן יעלה לשחק עם הרגל השבורה.

    1. אני מבין אותך אבל אני לא חושב שזה זורק את כל מה שהוא כתב לפח. זה כאילו שאחרי הפלת סרט או איבוד כדור צריך לזרוק את כל הישגי האתלט לפח.

  9. תודה ניצן, פוסט חשוב.
    העלאת המודעות יכולה להוביל לשתי תוצאות אפשריות. הראשונה היא שאנחנו נלמד להכיל את המורכבות שמעבר ליכולות הפיזיות של הספורטאים, שזו תוצאה מאוד חיובית, והאפשרות השנייה, שאני מאוד חושש ממנה, היא שאנשים יתחילו לפרשן גם בתחום הזה ולהשליך על ספורטאים שלא הצליחו בעיות נפשיות.
    חשוב לי לאמר שהיחיד שמוסמך להצביע על בעיות נפשיות של ספורטאי הוא אותו הספורטאי עצמו או הגורמים המלווים הצמודים אליו, ולא הפרשנים או האוהדים.

    בקיצור – העלאת המודעות זו הזדמנות עבורנו הקהל להתמתן ולהכיל.

  10. היי, כאן ניצן,הכותב
    מצטער על האיחור אבל רוצה להגיד תודה לכל מי שקרא והגיב על הנושא! מעריך מאוד ומקווה שהמודעות תמשיך להתקבע אצל אנשים

כתיבת תגובה

סגירת תפריט