לקראת המשחק נגד מיאמי ב-8 בערב בר"ג: פלח שלא הכרתי! / מנחם לס

גרג פופוביץ' במסיבת העתונאים ביום ששי. אזכרת מיאמי שינתה הבעתו, ועיניו מלאו דמעות

 

מסיבת העתונאים אחרי המשחק ביום ששי בערב עסקה סך הכל כ-5 דקות במשחק חסר המשמעות בו ניצחה הספארס אטלנטה האוקס חסרה 5 שחקנים.

כשסנדי הורוביץ מה'אטלנטה קונסטיטושיון' שאלה אותו מהי ההרגשה לחזור ביום ראשון למיאמי, בפעם הראשונה לאחר ההפסד בפלייאוף בשנה שעברה, גרג פופוביץ' השתתק. עברה כחצי דקה, ושקט מוזר השתרר בחדר. מסכנה סנדי שהחלה לנוע באי נוחות כאילו לא היתה צריכה לשאול את השאלה.

פתאום הפלח הוריד ראשו לעוד איזה 10 שניות, וכשהוא הרים ראשו, הייתי בשוק: עיניו מלאו דמעות. הייתי בתדהמה ממש.

שמעתי אותו כמה וכמה פעמים במסיבות עתונאים וכמובן ראיתיו מתנהג כליצן עם ג'ף ואן גנדי בטיווי: תמיד הוא קומיקאי במסיבות עתונאים. מתלוצץ, מתבדח. פתאום עונה לשאלות רציניות במילה אחת "כן, או "לא" או "ייתתכן", או עושה טובה ועונה בשתי מילים – "לא יודע", או כשנחה עליו דעתו בארבע מילים, "WHAT DO YOU THINK?". כמעט אף פעם הוא לא עונה תשובה ארוכה, רצינית, לעניין, כאילו להראות את  הסלידה שלו ממסיבות העתונאים המטופשות הללו בו העתונאים שואלים שאלות שהם יודעים את התשובות עליהן, אבל חייבים ציטטות לעתונים, ואפילו טוב יותר – כותרת.

אבל אמש קרה לו משהו. עיניו התמלאו דמעות, והוא ענה: "זה יהיה HORRIBLE, ממש HORRIBLE, לצעוד אל תוך האולם. זאת תהיה החזרה הכי אמיתית והכי קרובה לדבר הגרוע ביותר שקרה לי בכל ימי חיי. אין חצי יום שעובר מבלי שאחשוב על סיום המשחק הששי. זאת התקדמות. עד שהתחילה העונה לא עברה שעה מבלי שאחשוב על השניות האחרונות. שיחקתי אותן בראשי מיליון פעם, וכל פעם עם סיום שונה. המחשבה לא עזבה אותי לשנייה משך כל הקיץ. מחשבה אובססיבית שלא נתנה לי, ולא איפשרה לי מנוחה. אובססיבה מחלטת שרק מחנה האימון התחיל לרפא במקצת."

קולו רעד ממש כשהוא דיבר בשקט, כמעט בלחש, ואני עם השמיעה הגרועה שלי הייתי חכם לתפוס מיד מקום בשורה הראשונה, ממש שלושה מטרים ממנו, ושמעתי הכל.

כמובן שהוא דיבר על 26 השניות האחרונות של המשחק הששי כשסן אנטוניו הובילה ב-5 נק', הגביע והאליפות, והטבעות כבר מדקדקות על קצות האצבעות, ואת הסוף כולנו יודעים: שלשה של ריי אלן עם הבאזר; הפסד בהארכה,ף ואז הפסד במשחק השביעי, שכבר היה פחות כואב.

 

בעונה שעברה, עם מצב רוח טוב…

 

כל האליפויות של הפלח; כל ההצלחות האדירות של קבוצותיו, וכל הדברים הנפלאים שהוא השיג עם הספארס נראו כאין וכאפס כנגד ההפסד הבלתי צפוי, והאיום – כן, הוא אמר את המילה TERRIBLE שוב ושוב. כתבתי כאן פעם שהצרה באימון היא שנצחונות אף פעם לא גורמים ל-HIGH של אושר, כמו שהפסדים גורמים ל-"LOW" של אכזבה ותיסכול. וכשההפסד מגיע אחרי שהנצחון כבר ביד – וכשהמחיר הוא האליפות היקרתית מכולן – מפח הנפש, עגמת הנפש, המרירות, והייאוש הם בלתי ניתנים לתאור.

פניו העגומות של גרג פופוביץ' אחרי משחק ערב ששי היו כל מה שאדם צריך לראות כדי להבין.

כמובן שזה לא סוף העולם, וכמובן שההסטוריון פופוביץ' יודע שבסומליה ושאר חלקים באפריקה עשרות אלפי ילדים מתים מרעב. אבל בעולם הספורט מה שקרה לסן אנטוניו ספארס ולפלח הוא הדבר האיום והגרוע ביותר שיכול לקרות: אחרי מחנה אימונים ארוך; אחרי החלטות עם איזה שחקנים להישאר; אחרי מאות שעות של אימונים מפרכים, הרצאות, סרטי וידיאו; אחרי 82 משחקי עונה, ואחרי סדרות משחקי פלייאוף לנצח את 'המערב', ואחרי הובלה 3-2 במשחקים נגד מיאמי; ואחרי הובלה בחמש נקודות עם 26 שניות לסיום במשחק הששי, ולהפסיד אותו ואת הסידרה כפי שהספארס הפסידו?  זה איום. זה קטסטרופלי במונחי ספורט. זהו סיוט שלא תשתחרר ממנו לעולמים, או לפחות – במידה מסויימת – אם תנצח העונה.

גרג פופוביץ' החליט להסביר לנו כדי שנדע את גודל הזוועה. כדי שנבין את הסיוט שהוא ושחקניו חייבים לחיות איתו, ואין בריחה. זה שם במוח, ולא עוזב ולא מניח לרגע.

"לפעמים אני מרגיש שמח ומאושר, ודוקא אז המחשבה קופצת לראש, כאילו אומרת, 'אין לך רשות להיות שמח ומאושר! פישלת, ועליך לשלם את המחיר. אתה עדיין חייב לחלק העולם שהוא אפל ומזוויע עוד כאב,  דכאון, מועקה, וייסורים. אתה מרגיש שיממון כאילו אתה היחיד בעולם. למזלי, ולמזל השחקנים, הזמן עושה את שלו וככל שמתרחקים מהזמן שזה קרה, ומהמקום בו זה קרה, ככה ישנה הנחה בכאב ובאכזבה, אבל אנחנו חוזרים ביום ראשון לאותו מקום, ואני ממש לא מחכה לרגע לדרוך שוב על הפארקט היכן שה-NIGHTMARE קרה". ואז הוא אומר: "ללא התחשבות במה שיקרה העונה או בכל עונה אחרת, התקווה שלי היא שאני והשחקנים נתחיל להיזכר בזה רק כל יומיים במקום כל יום. אחרי זה רק כל שבוע. ואז רק כל חודש. עד שיום אחד זה יהיה זכרון עצוב ולא יותר; לא יותר אובססיה מחשבתית שהיא מאד לא נעימה".

המשחק הערב באמת לא קובע ולא משנה הרבה: הספארס ללא קאווי לנארד עם שבר באצבע (יחזור רק עוד 3 שבועות), ללא תיאגו ספליטר (כתף ימין פגועה) וללא דני גרין (אף הוא עם שבר באצבע). דוויין ווייד? אני לא יודע שעת כתיבת שורות אלה אם ישחק או לא. המשחק גם לא קובע הרבה לפלייאוף, לפחות לא למיאמי כי היא כנראה ויתרה על מקום ראשון במזרח, ומקום שני אין מי שייקח ממנה. לספארס המיקום הוא פחות חשוב מאשר למיאמי כי היא הראתה בעבר שהיא יודעת לנצח בחוץ.

הפלח התעורר מעט לחיים כשאמר שישנם לו "שחקנים כמרקו (בלינלי) ומאנו (ג'ינובלי) המסוגלים להחליף כל שחקן, והם כה אינטיליגנטים שתענוג ממש לאמן אותם. הם כאילו קוראים את מחשבותי מראש, וטוני פרקר כבר מזמן חושב כמוני".

לספארס מחכה לוח משחקים ברוטאלי במתחיל היום: 12 מ-14 משחקיהם הבאים הם משחקי חוץ, כולל מרתון של 9 משחקי חוץ צמודים שהפלח נתן להם שם, "RODEO TRIP MARATHON" כי הוא כולל משחקים נגד קבוצות מערי רודיאו באוקלהומה, טכסס, מינסוטה, ואורגון. זה ה-HIGH POINT כל עונה לספארס, והסידרה המראה להם היכן באמת הם עומדים כי עד עתה הם ניצחו רק 1 מ-13 נגד קבוצות העילית של הליגה.

"אבל קודם תנו לי לעבור את המשחק במיאמי", הוא אומר, מתרומם מכסאו עם 'תודה', ומתחיל בצעדו לעבר היציאה.

אבל אתם יודעים מה? מראה פניו חזר פתאום להיות הפנים של הפלח: פנים של לוחם קוזאקי המוכן לצאת למלחמה!

 

עוד תמונה מהראיון ביום ששי, לפני שהתעורר בסוף וחזר עם אימאג' של לוחם!

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 23 תגובות

  1. כתבה מעולה, אני מת שמיאמי יקחו פעם שלישית.

    אבל אי אפשר שלא לרחם על הספרס.

    רק שאלה קטנה, למה פלח ???

    מה זה בכלל פלח ??

      1. בניגוד לשאר ה"חכמים" שצחקו לך על העברית
        ברור לי שהשאלה היא לא מה משמעות המילה פלאח
        אלא למה הדוקטור משתמש בה.

        אז כבר מאז שהוא התחיל לאבד את התאים במוח שלו,
        והחליט שסן אנטוניו ופופוביץ' הם לא טובים ולא כלום והוא
        רק מחפש איפה לרדת עליהם ובעיקר עליו.
        הוא קורא לגרג פופוביץ'- הפלאח.

        פתטי? כן. אבל זה מה יש.

  2. מנחם, הרודיאו הוא בסן אנטוניו לא בערים האחרות. זו הסיבה שהם משחקים כל כך הרבה משחקי חוץ כי האולם תפוס על ידי רודיאו. זה קורה כל שנה.

    1. פופ לא מספק הצגה תקשורתית לאף אחד!
      מאמנים אחרים כן, הפלח לא. אחד הדברים שאני הכי אוהב בו מין נון קונפורמיסט אולד סקול.

  3. גוגו – עלי אי אפשר לעבוד כל כך מהר. אני אומר לך שהוא היה ממש מוכנע, מדוכדך, וכבוי עם השאלה. תנסה אתה לשחק אותה עם דמעות בעיניים ובודי אימאג' של אנון, ושבור-לב כמה שניות אחרי ששואלים אותך שאלה כואבת..

  4. מנחם כונלו בוכים יחד איתו על הבוקר המוחורבן הזה אני לא אשכח את זה היינו איזה 100 חברה באיזה בר קודר ביפו כשחצי מאיתנו שונאי מיאמי וזה היה פשוט מרתיח אבל לפחות הוא מודה שהוא טעה

  5. 400 שח הלכו לי על השלשה הזו.
    מנחם, דווקא הזקנים- דאנקן ומאנו- עושים העונה עבודה טובה. הצעירים הם הבעיה- לנארד וגרין, שלא מתרוממים.

  6. בעיני דווקא פלאח הוא כינוי של כבוד
    עובד קשה, משקיע, עקשן, מחוספס.
    עבדתי בחקלאות. זו עבוד מאד מאד קשה, אבל לפחות אתה זוכה לקטוף את הפירות.
    או את הירקות (לי זה היה תפ"א וגזר גמדי. מרתק)

  7. ממש כאב לי לראות אותו ולהבין את הכאב שהוא נושא, אבל זה משנה את העובדה שאני רוצה שמיאמי ישפילו אותו שוב היום. להוסיף על הכאב.

  8. שום הפסד או ניצחון במשחק ליגה לא ירפה את הפצעים ממשחק מס' 6 ההוא, זה לכל החיים. גם הטימטום של האוהדים של מיאמי שנטשו את הארנה זה ילווה כל החיים – אין מה לעשות ספורט זה עסק אכזרי וראינו את זה היום גם בגמר של אוסטרליה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט