האולימפיאדה הזאת הייתה צריכה להתקיים לפני 18 חודשים. יפאן רצתה – והגיע לה – להראות לעולם את המצויינות של האומה הזאת שתקעה לעצמה סכין בגב עם ההתקפה על פירל-הרבור, ואז שילמה על כך בפצצת אטום על הירושימה ואז נגסאקי, וכניעה ללא תנאי לאמריקאים, כתם שייקח עוד דורות להימחק.
אבל היפאנים שילמו את חובם לעולם במצויינות בשטחי חיים רבים, ולפני 8 שנים כשהם קיבלו את הזכות לארח את אולימפיאדת 2020 הם תכננו לעשות זאת שוב לעולם: להראות את הקדמה, הבינה, הנמרצות, התקומה, והתחייה המחודשת של העם החרוץ הזה.
במקום זאת, נגיף הקורונה, וההפגנות מחוץ לאיצטדיון של עשרות אלפי (אולי מאות אלפי) תושבים נגד קיום האולימפיאדה בשעה שווריאנטים חדשים של הנגיף ממשיכים לקטול אלפים בעקומה ששוב מעלה זוויתה כלפי הוורטיקל כשרק 5% מהאוכלוסייה היפאנית התחסן, הטקס העלה מין חיוך עצוב בפני כל הצופים בו בטיווי. בגלל סיבות רבות שאחת מהן הייתה שהאיצטדיון עצמו היה ריק מאדם מלבד ייצוג קטן של אתלטים, וראשי משלחות.
הריקודים היו נפלאים. המוסיקה קצת צרמה כי לרוב הגדול של הישראלים (ושאר תושבי העולם חוץ מהמזרח הרחוק) היא לא מוכרת ולא נשמעת כראוי. היו בטקס קידות ראויות למשחקי הוידיאו, ANIME, ו-MANGA שעבורם יפאן ידועה כאחת המוליכות בעולם.
הערב הסתיים במראה החדש של יפאן המודרנית, אומה שתמיד שמרה על טוהרה בסירובה לאשר כל הגירה, ואילו עתה היא מתחילה – מחוסר ברירה – להתמודד עם תושבים מגזעים אחרים וצורות עיניים אחרות, כי בעולם המודרני אינך יכול לשמר הומוגניות כמו פעם. מה שקרה לגרמניה הנאצית שרצתה ליצור אומת-על על טהרת הגזע הלבן העליון, וליפאן שניסתה לקיים אומה טהורה תחת קיסר כל-יכול שכל תושביה מלוכסני-עיניים המוכנים לכל חרקירי – העיקר לשמר גזע עליון תחת קיסר אלוהי – אנחנו יודעים.

אתלט שהוא חצי מלוכסן-עיניים וחצי שחור – רואי הצ'ימורה, שחקן הוושינגטון ויזרדס – נשא את הדגל היפאני.  הוא יהיה גם קפטן קבוצת הכדורסל היפאנית באולימפיאדה. ונעמי אוסקה – אף היא חצי שחורה, וילידת ארה"ב, הייתה נושאת הלפיד האחרונה.

נעמי אוסקה – הטניסאית המהוללת – לא תייצג את יפאן בטניס כי היא נמצאת עתה בתקופת החלמה מדכאון כרוני ממנו היא סובלת. רק לפני 80 שנה ביפאן, אסור היה להזכיר את המילה 'דכאון'. באומה היפאנית הטהורה 'דכאון' היה מחוץ לתחום. מוחבא תחת השולחן. היום, נושאת הלפיד האחרונה – אותו כבוד שהאומה האמריקאית BESTOWED ('העניקה') על מוחמד עלי חולה הפרקינסון באולימפיאדת אטלנטה ב-1996. האמריקאים העניקו את הכבוד למוחמד עלי, שחור, מורד באדמיניסטרציה בעת מלחמת וייטנאם ("I GOT NO "QUARREL WITH THEM VIETCONGS)
לקח ליפאן דורות על גבי דורות להודות שגם היא אינה אומה עליונה וטהורה.
מצעד האתלטים – תמיד ההיילייט של טקס הפתיחה, עם הפתעות על גבי הפתעות (זוכרים את מג'יק ג'קסון צועד מחובק עם לארי בירד בברצלונה 1992?) – היה משעמם, עצוב, ומין עלום-שם כזה. גם בגלל חובת מסיכות הפנים וגם בגלל איצטדיון ריק. עבורי הדבר המעניין ביותר היה לקרוא את מס' התושבים של כל אומה משתתפת (מדינות שלא שמעתי על קיומן עם 15 מיליון תושבים, פי שניים מישראל? מה הם תרמו למדע, לחקלאות, ולטכנולוגיה, לעומת ישראל הפצפונת?), ולראות ספוטראים בלונדינים וספורטאיות לבנות מייצגים ומייצגות אומות אפריקאיות שלא ידעתי אפילו על קיומן. ולמדתי שישנן בעולם איזה 6,7 מדינות עפ פחות תושבים מאשר בראשון לציון.
כשדברים כאלה מעסיקים אותך בשעת 'מצעד משלחות',זה מראה את רמת העניין במצעד המשלחות. בין כל האמריקאים שצעדו, למשל, הכרתי פחות מעשרה, בשעה שבמצעד משלחת אמריקאית אמיתי, ללא מסיכות, ובהשתתפות 450-500 ספורטאים, הייתי מכיר עשרות.

ובאוזני עדיין מהדהדות הצרחות של המפגינים – –

"Go to hell, IOC! Go to hell, Olympics!”