יש משהו מוזר, שונה, בלכתוב סיכום אחרי המשחק האחרון. אחרי שהכל כבר נגמר. כאילו כבר אין טעם לנקודות הקטנות והטקטיות שמשנים ומשפרים ממשחק למשחק לאורך הסידרה. כי למי אכפת כבר מהטיפול של הסאנס בפיק אנד רול? הם כבר לא יטפלו בו יותר השנה. ולמי אכפת מהסכמה (scheme) ההתקפית הבאקס כשיאניס נח על הספסל, ומהדגשים ההגנתיים מול כריס פול ובוקר? יכול להיות שזו הסדרה האחרונה שהם ייפגשו.

בקיצור – תחושה של קתרזיס (אם אתה בצד המנצח), עצב וחוסר אונים (אם אתה בצד המפסיד), או סתם אווירת אס"ק (אם אתה אוהד כדורסל נייטרלי). אולי זה מה שגורם לטור הזה לעלות קצת מאוחר יותר (טוב – גם לעובדה שחייבים לבדוק 90 מבחנים בערך יש קשר לעניין…).

אז אם נסכם רק את המשחק האחרון, זה בעצם המשחק שהראה לי, לפחות בתחילתו, עד כמה פיניקס צעירה וחסרת  ניסיון. ויפה לראות שזה מגיע רק במשחק השישי של הגמר. כלומר – היו להם טעויות ונפילות כבר קודם, אבל בדרך כלל נקודתיות ולא מערכתיות ולאורך זמן. אנחנו התרגלנו לראות אותם קולעים את הזריקות החופשיות (רק לא תמיד מגיעים אליהן…); מנצלים התקפות מתפרצות לנקודות (שוב, רק לא תמיד מגיעים אליהן…). הפעם, יש שיגידו גם בגלל מזל, הרבה מהכדורים שלהם פשוט נכנסו ויצאו. הרבה מההתקפות נגמרו בחסימה או החטאת לייאפ. חלק גדול מהשריקות הלך לכיוון השני. וכשאתה נלחם על החיים שלך מול קבוצה ביתית ואיכותית כזו, אתה חייב שכל הדברים הקטנים יילכו לצד שלך. אחוז מטורף של יאניס מהקו, למשל, בנוסף למשחק מפלצתי שלו באופן כללי, הוא בטח לא דבר כזה…

בראי הזמן, מילווקי תיזכר לדעתי כאלופה ראויה. גם בגלל יאניס וגם בגלל הדרך הארוכה שעברו, שלא התחילה השנה. איך פיניקס תיזכר כבר תלוי במה שהיא ושחקניה ישיגו בהמשך הקריירה. זה לא סוד שאני חשבתי שהם אלופת המערב החלשה ביותר מזה זמן רב, תחושה שקצת התעמעמה ונשחקה לאורך סידרת הגמר. אורלנדו מג'יק, למשל, היתה קבוצה טובה מאוד בזמן שהגיעה לגמר מול הלייקרס ב-2009. הם יצאו מהמזרח של לברון ושלישיית הסלטיקס, אבל ההיסטוריה כנראה לא תזכור אותם כיריבים חזקים וראויים, וזה גם בגלל מה שהסגל הזה השיג בהמשך הקריירה. דוגמה נגדית היא OKC, שבזמן אמת דווקא היה נראה שאינם בשלים וחזקים מספיק לאחר הפסדם בגמר למיאמי, אבל גביעי ה-MVP של חברי הקבוצה לאורך השנים, מאירים אותם באור חיובי ועוצמתי יותר. פיניקס, לדעתי, סחטה את הלימון שלה עד תום והוציאה את המקסימום מהסגל שלה. למזלה זה הספיק להופעה בגמר. לצערה – לא מעבר לכך. מיקסום היכולת הוא אלמנט אופייני לקבוצות אותן מוביל כריס פול, ולכן הייתי שמח לראות אותו ממשיך שם ותורם לגדילתו והתבגרותו של דיאנדרה אייטון, שאצלו למעשה מוחזקים המפתחות לעתיד המקצועי של הסאנס. אם הוא יגדל לתוך הפוטנציאל המדובר שלו, אז יש כאן קונטנדרית לגיטימית לזמן רב, בה מרכז הכובד slowly shifts  מפול המבוגר אליו, ביחד עם בוקר כמובן. אם הוא יישאר במצבו הנוכחי, אזי ראינו הבלחה חד פעמית שרבים יזכרו אותה ככזאת שנבעה מ"פלייאוף הפציעות".

הבאקס, מצד שני, עם קוף גדול שירד מהגב, ובמקום מסוים בצדק. דווקא קואץ' באד שזכה בצדק לכל הביקורות על היותו מקובע, מתגלה בפלייאוף הזה כאחד שיודע לשנות ולאלתר, להגיב וליזום, לייצר בעיות ליריב במקום לשקוע בבעיות שלו. קשה לומר אם יהיה לזה המשך בדמות אליפויות נוספות, בעיקר כי השדה במזרח התחזק מאוד, אבל אין ספק שכרגע, בעזרת השילוב של ה-two-way game שלהם (הגנה+התקפה), מילווקי הופכים למועמדים מובילים לטבעת בכל עונה מהעונות הקרובות.

בקטנה: שימו לב לא רק הפועל חולון שרשמה אליפות ע"ש פי ג'יי טאקר, אלא גם למכבי תל אביב שזכתה בצלחת בארץ ושחקנה עד לא מזמן אלייז'ה בראיינט זוכה באליפות שניה תוך חודשיים בערך. חתיכת הספק לבחור המורמוני החביב!