פרסום חוזר מ-2014: הופס, הופס והארץ, הופס ודה באזר, ועכשיו רק הופס עד יום מותי / מנחם לס

החלק הששי והאחרון של קריירת הכתיבה שלי, הוא אולי המשעמם ביותר (מלבד האמא של נתנאל קפקא!) , אבל, באותו זמן – עבורי – הסיום הוא הטוב ביותר. כאן – ורק כאן – אשאר עד הסוף, וכבר דאגתי ליורשים נאמנים ומוכשרים שימשיכו להריץ את האתר לגבהים גדולים וחדשים. כמה תמונות נעלמו, אז התמונות רק בסטוף המאמר!

!WE ARE HERE TO STAY BABY, BIGGER AND BETTER THAN EVER

 הימים האחרונים ב'מעריב'

עזבתי את 'מעריב' ב-1999. לא התפטרתי ולא פיטרו אותי – פשוט הפסקתי לכתוב להם. זה היה גם בערך בתקופה שעופר נמרודי – שקנה שלוש או ארבע שנים לפני כן את העתון מרוברט מקסוול הבריטי שנפטר פתאום מהתקף לב – נאשם בהאזות סתר לפגישות מערכת 'ידיעות'. אבל גם 'ידיעות' הואשמה בהאזנות סתר לישיבות 'מעריב'  (פעם ידעו בישראל כיצד העניינים צריכים לעבוד ומאיזה צד משתין הדג וגנגסטרים של ממש הריצו את עתוני ישראל), אבל 'ידיעות' היתה גדולה מדי מכדי להכניס את נוני מוזס למאסר ואיכשהו 'ידיעות' יצאה מהעניין רק בקנס כספי למיטב זיכרוני, ואז אחרי שנה-שנתיים די שקטות,  באה פרשה חדשה, חמורה יותר, וערערה את השקט: עופר נמרודי הואשם כי קשר קשר לרצח והושם במעצר.

העיתון, הלום מההסתבכויות של בעליו, דיווח על המתרחש באובייקטיביות מפתיעה ולא ניסה לטשטש את ההאשמות החמורות. בהמשך, נתווספה פרשה נוספת, בהובלתו ומעורבותו של האב יעקב נמרודי (משפחה על הכיפאק המשפחה הזאת!), שהסתיימה אף היא בהרשעות. בהדרגה התברר כי אין הוכחות העומדות מאחורי הפרסומים, ולמרות שנמרודי הורשע לבסוף, בפעם השנייה, היה זה על עבירות קלות יחסית. בעת הזו כבר שב "מעריב" לעמוד מאחורי המו"ל שלו. בין המגינים עליו בלט העיתונאי אמנון דנקנר.

כשנמרודי שב לניהול העיתון, הוא מינה את דנקנר לעורך. "מעריב" המשיך לנסות ולהשיג את מתחרהו ואף על פי שחלה עלייה בתפוצתו לעומת המצב בסוף שנות ה-80, עדיין הפער בינו לבין "ידיעות אחרונות" היה גדול מאד. עריכתו של דנקנר התאפיינה בניסיון להפוך את "מעריב" לעממי יותר. הוא שאף לעשות מהעתון פחות עיתון של 'רמת אפעל' וסביון, ויותר עיתון של שכונת התקווה  וחולון – עם ידיעות חדשותיות שהיו קצרות, תמונות ותצלומים צבעוניים שתפסו מקום רב, וכותרות ראשיות בומבסטיות על שוד, רצח, ואונס, שבעבר נשמרו אך ורק לאירועים מדיניים-פוליטיים-כלכליים מרכזיים. 

דנקנר הבין גם שמוסף הספורט חייב להיות מרתק וסקסי , והוא הבין את חשיבות אירועי הספורט הגדולים – האייטמס החשובים ביותר בהעלאת התעניינותו של הציבור – כמו בעיתון המתחרה. לכן אני מאד מתפלא שהוא לא התערב בקצר שנוצר בין עורכי הספורט ועבדכם.

מה שדנקנר כנראה לא הבין, לא ידע, או לא הכיר – אף פעם לא פגשתי או דיברתי איתו – זה שיש לו אחד שקוראים לו מנחם לס והוא תפור עשר לכותרות, מאמרים, ושריפות שיכולים ליצור ולקיים בדיוק – אבל בדיוק – את השינוי שהוא רצה. זה הרי הלחם והחמאה שלי.

אצל דנקנר היו חילופים תכופים של כתבים ועורכים, פיטורים שרירותיים והוא יצר אווירה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות, בכל מערכות העיתון, ואני זוכר שהיתה קנאה, הסטה, ותחרות כזאת פרועה בין מערכת למערכת שכניסה ממערכת אחת לשנייה היתה צורכת מפתח מיוחד וקוד מיוחד, שלי אף פעם לא ניתנו. הייתי מחכה עד שמישהו יפתח דלת, והייתי מתגנב בריצה דרך הדלת הפתוחה. פעם הגעתי לאיזה חדר בודד, והכל מסביבי היה סגור, והתחלתי לחשוב מה הסיכוי שאמות שם מרעב.

אז בתוך הבלגן של אשמת נסיון לרצח של בעל העיתון, חזרתו לראשות העיתון, ומינויו של דנקנר ששכר ופיטר כתבים ועורכים כמו במשחק דמקה עד שלא ידעת מי עורך ומי לא (ולכן אני לא ידעתי מי העורך שלי, השרצקי הזה או ההברון ההוא, אבל מאחר ששניהם התעלמו מקיומי, לא היה לי חשוב – או מעניין – מי העורך. שניהם היו CLUELESS) הפסקתי לכתוב שם בדיוק בזמן שהיורם הזה דנקנר היה צריך אחד בדיוק כמוני.

איך אומרים החברים שלי באור יהודה? חלב שנשפך.

איש לא טרח לזרוק מבט או לבזבז שליש מחשבה אפילו על אחד 'מנחם לס'.  פשוט הפסקתי לכתוב, ולמיטב ידיעתי איש לא הרגיש או ידע זאת – וכמובן איש לא התאבל על כך (ושני עורכי הספורט, להיפך, רקדו 'מים מים, היי מים בששון' ב"לאונג' העתונאים" – לאונג' יעני עם שולחן ארוך כמו בקיבוץ וכמה כסאות – כל בוקר עם הקפה המגעיל שהיה שם) משך כמה וכמה שבועות.

החלטה גורלית

באותה תקופה החלטתי עוד החלטה גורלית שהושפעה מהיותי בת גלימי בנשמה, ביץ'-באם, שייט בינוני, ודייג בינוני/טוב (אבל חולה דייג): מה הטעם להמשיך ללמד אם אני יכול להתפטר מהאוניברסיטה (שם הייתי פרופסור 'מלא' עם TENURE – קביעות – גרתי שני בלוקים מהמחלקה, ורק אונס סטודנטית היה זורק אותי משם או מפסיק את עבודתי) , לעבור עם גייל לפלורידה, ולהתחיל ליהנות גם מה-SOCIAL SECURITY שלי ומביטוח המנהלים (K-401) שהצלחתי להעצים ב-33 שנות הוראה (אני תרמתי את המקסימום שהיה מותר לי – 12% ממשכורתי כל חודש – והאוניברסיטה השוותה את תרומתי – ובכך לחיות על הכנסה חודשית כפולה משהייתה לי כפרופסור באוניברסיטה.

וכמובן גם להרביץ SHOT של וודקה או סקוטש מתי שבא לי מבלי לחשוש שאריח מאלכוהול לסטודנטים שלי.

היכן וכיצד להשקיע את הכספים היתה החלטה שלי עם  מגבלות שהאוניברסיטה הטילה כדי שפרופסורים נאיביים – כמוני – לא ישקיעו ב-HEDGE FUNDS שהבטיחו תשואות לא נורמליות.

ה-NBA והכתיבה – עם כל הכבוד, והיה הרבה כבוד – יכולים לחכות שנה. שום נזק לא יקרה.

ב-1999, כשאנחנו כבר גרים להנאתנו בפלורידה, מגיע טלפון מאחד הכתבים מעיתון 'הארץ' ושואל אם בא לי להתחיל לכתוב טור שבועי ב'הארץ'. אני גדלתי על 'הארץ' כשהיה העתון של הציונים הכלליים וה'בורגנים' מגיל אפס; תמיד תמיד אהבתי את העיתון (עד שהפך לשמאלני ולעתים אפילו אנטי-ישראלי בשנים האחרונות), ולהחזיקו ביד תמיד נתן לי בשנים עברו את אותה ההרגשה שהיתה לי (ועדיין יש אם כי פחות)  כשהייתי מחזיק את הניו יורק טיימס (ולאלה המתפלאים מה קרה עם הניו יורק טיימס אז לצערי גם הוא הפך להיות שמאלני ואנטי-ישראלי).

בקיצור, הרגשתי שזה כבוד גדול לכתוב שם.

כמובן שזה היה לפני שידעתי שאבי רצון הוא העורך, ורון קופמן סגנו.

שוב תחת אבי רצון – אבל הפעם ב'הארץ'

היתה לי שם תקופה נחמדה עם משכורת של $600 לחודש,ושלחתי לעיתון מאמרים ארוכים משך כמה חודשים. אבי רצון חזר להיות העורך שלי, אבל לא היה לי כל קשר איתו אלא עם העיתונאי הראשי שלהם בספורט ששכחתי את שמו, ושהיה כותב בעצמו פוסטים מצויינים ארוכים של איזה 1,500 עד 2,000 מילה. הוא רק ביקש ממני להתעדן בסגנון, להימנע מאנגלית, ולכתוב יותר "שמרני ורגוע ופחות בומבסטי". היי, אני יכול לכתוב כמו דיימון רניון, אבל גם כמו מנדלי מוכר ספרים. JUST ASK.

כתבתי שם כמה מאמרים טובים מאד, אך ברוב קמצנותם ב'הארץ' הם לא שלחו לי את מאמרי, ורק כמה בודדים מאד מהם הצלחתי לקרוא כשחברים שלחו לי אותם. הכל נמצא שם בארכיון, ואולי ב'בית אריאלה'. המוטיבציה היתה בירידה כי לא היה לי כל קשר עם הכתבים האחרים בעתון או עם הקוראים, והטאקלים היחידים היו לי עם סגן העורך, שמן אחד קרח ומכוער ושמו רון קופמן.

אני לא סבלתי את רון קופמן מהרגע הראשון שפגשתי אותו באולימפיאדת אטלנטה (AND VICE VERSA על בטוח!). כל מה שהשמן עשה שם היה לצחוק וללעוג על 'האמריקאים המטומטמים'. האולימפיאדה כולה קויימה בקיץ טיפוסי של אטלנטה כשהטמפרטורות מגיעות ל-35 מעלות, והרטיבות ל-100%. ל'רון השמנמון' היה חם מדי וקשה מדי ללכת לתחרויות באיצטדיונים הפתוחים, והוא כנראה כיסה את רוב האולימפיאדה ממרכז העיתונאות המאוורר. אני, בכל אופן, לא זוכר אותו באף תחרות, לא בחוץ ולא בפנים. לא זכור לי שראיתיו אפילו פעם אחת בבריכה או במגרש הכדורסל. הוא כמובן יכול לטעון בדיוק הפוך – שהוא גם לא ראה אותי. נשאיר זאת לאחרים שאני כן זוכר אותם – יעקב זיו למשל שהיה שליח 'מעריב' כמוני, ושראיתיו בכל מקום – שינסו להיזכר מי רץ עם הלפטופ שלו לכל תחרות והיה רטוב מזיעה מכף רגל ועד ראש – רון קופמן או דוקטור לס.

בקיצור, היו לנו כמה תאקלים מילוליים, וכשהתחלתי לכתוב 'בהארץ' הוא התעלם ממני לחלוטין.

עד שיום אחד – נדמה שאז הוא כבר היה העורך – הוא אומר לי (אני כבר לא זוכר אם פנים אל פנים, בטלפון, או באימייל) "בעל העיתון לא יכול לשלם לך יותר אז זהו, זה הסוף שלך כאן".

תמה התקופה ב'הארץ'.

ארבע שנות סרפינג, שייט, דייג, טניס, וגולף בדרום פלורידה

(וקשר ראשון עם הופס)

התחילה תקופה של 4-5 שנים בפלורידה שכל מה שעשיתי בה היה לשחות, לתפוס גלים, לעשות SURFING (כל עוד יכולתי שהיה בערך עד שנת 2006-7), לשחק המון טניס בקלוב טניס יקרתי ביותר (הצלחתי אפילו לייצג את מחוז פאלם ביץ' כזוג מס' 5 בשתי אליפויות – לגילאי 70+ ) וקצת גולף, ולשוט לאורכה של פלורידה בסירת המפרש שלי באינטרקוסטל, עם 'יציאות' לאוקיאנוס פה ושם.

למזלי גם הפכתי ל-SOBER מחלט ולא נגעתי יותר באלכוהול, וזה משנת 2002 ואילך.

אין לי מושג כיצד נוצר הקשר עם הופס.קו.איל. כשאתה בן 75 אתה זוכר טוב מאד דברים שקרו לפני 70 שנה, פחות טוב דברים שקרו לפני 40 שנה, כמעט לא זוכר דברים שקרו לפני 10 שנים, ולא זוכר בכלל דברים שקרו אתמול.

אז אני לא זוכר כיצד הכרתי את שרון סולומון ושגיא כהן בעלי ועורכי הופס הישן, אבל התפעלתי ממש מפועלם של שני הצעירים האלה שהצליחו להקים בכוחות עצמם, ובכספם  – וללא כל ניסיון עתונאי או כתיבתי אחר – אתר שהיה כה מוצלח ומעניין. באתר של אז הופיעו אולי 3-4 מאמרים חדשים לשבוע, והייתי אומר שהיה ממוצע של אולי 100-150 תגובות לשבוע. האתר היה אז מין סוד כמוס, אבל ממש יהלום מוסתר שרק מעטים שמעו עליו. סלומון ושגיא כהן היו טובים. יותר מזה – הם היו טובים מאד, והרבה לפני תקופתם וכל מה שהיה בעיתונים ובאינטרנט בעברית של אז על ה-NBA!

הופס הישן של שרון סולומון ושגיא כהן

התחלתי לכתוב בכיף. הם נתנו לי 'שם כתב' ו-'סיסמא' ויד חופשית לכתוב כמה ועל מה שאני רוצה.

אם זכרוני אינו מטעה אותי זה היה ב-2005.

לא לקח יותר משבועיים-שלושה להבין שאני מחזיק להם את האתר. בארכיון של האתר ראיתי שמות של כמה צעירים שכתבו טוב מאד, אבל שמות שנעלמו, ודי מהר רוב המאמרים היו שלי, ואחרי היה שרון סולומון שכתב אולי פעם בשבוע, ומדי פעם מאמר מכותב זה או אחר.

ניסיתי לעזור בכל מה שיכולתי לשרון, כולל חידונים (אמנם האינטרנט כבר פעל, אבל מנועי החיפוש היו הרבה פחות משוכללים מהיום והצעירים לא יכולים היו סתם להיכנס למנוע חיפוש ולמצוא תשובה; גם שאלתי שאלות די מסובכות וקשות) שדי הצליחו (לפעמים יותר מ-100 תגובות), התחלתי עם סידרת "50 האגדות" בה כתבתי פעם בשבוע משך 50 שבועות על כל 50 נבחרי ה-NBA ל-"50 LEGENDS"  (סידרה שבה אני משתמש לעתים עד היום), פתחתי 'קורס למאמנים בכתב' (שהצליח ביותר והעלה את מספר הגולשים), וכתבתי שם הרבה על אליפות מיאמי של 2006 שדוויין ווייד כיכב בה, שהייתי בכל משחקיה הביתיים, כולל ראיונות עם שקיל או'ניל ומה לא.

אולי שנה או שנתיים אחרי זה התחלתי לכתוב גם בדה-באזר.

הופס ודה באזר בעת ובעונה אחת

כמו ההתחלה עם הופס שאיני זוכר אותה, כך אני גם לא זוכר כיצד התחלתי לכתוב לדהבאזר. אבל התחלתי, והמשכתי איזה שנה וחצי-שנתיים.

עתה אני יכול לנסות להשוות את כתיבתי להופס של אז לכתיבתי בדה-באזר של אז: זה הרגיש כמו לכתוב ל'ידיעות' (הופס) נגד לכתוב ל'הארץי (דהבאזר). בהופס הרגשתי בבית, הרגשתי שאני כותב לקהל כלבבי, וחיבבתי מאד את שרון סולומון ושגיא כהן. היתה זו חיבה גדולה שנשארה עד היום, אם-כי מפליא אותי ביותר כיצד שני עכברי כדורסל שהיו חולים כרוניים ביותר כמוהם – חולדות ממש – נעלמו ואינם כאילו בלעה אותם האדמה. תמיד השתאיתי כיצד אוהד מטורף של NBA מסוגל לסובב את הסוויץ', להיעלם, ולאבד עניין ל-ח-ל-ו-ט-י-ן בליגה ומה קורה בה! סולומון – ישראלי שנולד וגדל בהודו ומאמין שהמשחק הרציני היחיד בעולם הוא קריקט – מתעסק היום בתקשורת מבחינה עסקית, ושגיא כהן – בחור לא מאה, אלא אלף – הפך לבעל משפחה, ואיש היי-טק.

אני ניסיתי כמה שנים לשמור על קשר איתם. כל שנה הזמנתי אותם למפגשי 'הופס', ושרון אפילו הבטיח לכתוב משהו, אבל אף פעם לא יצא מזה כלום, לא השתתפות במפגשים שלנו כדי שאוכל להציג לכתבים החדשים ולגולשים את דור המייסדים, ושום-כלום. אז זהו. מצדי הניסיונות נגמרו. אם אי פעם יעניין אותם מה קורה, אולי הם עדיין זוכרים את כתובת הדומיין (אגב, בקשר לכתובת הדומיין, שוחחתי במקרה עם מומחה ישראלי לשמות 'DOMAINS' והוא התפלא מאד שהם הצליחו להשיג שם פופולרי כ-"HOOPS.CO.IL" כשאתר "HOOPS" בארה"ב הוא MAJOR WEBSITE!) והם יוכלו להיכנס ולראות מה קרה עם האתר הקטן שהם בראו.

נחזור לדה-באזר. לא היתה לי כל אחריות להופס או לדה-באזר. את רונן דורפן הכרתי בניו יורק כשעוד כתבתי 'למעריב' – ג'ינג'י כזה, גאונצ'יק קטן, שדיבר אלף מייל לשעה, קפץ מנושא ספורט אחד לשני, ובעשר דקות עבר על כל מה שקורה בספורט האמריקאי, הישראלי, והבינלאומי (כולל תימן ובנגלדש, ועוד איזה עשר שאלות על בייסבול, פוטבול, וחתירת קיאקים). חיבבתי את הג'ינג'י, ומאז היה בינינו קשר מסויים כמה פעמים.

אני לא זוכר כיצד התחלתי לכתוב בדה-באזר. לא לקח לי הרבה זמן להבין שרוב הגולשים שם הם אשכנזים צעירים בגילאי 25-40 בעלי השכלה גבוהה רובם, שאוהבים לשמוע את עצמם. הרגשתי בהרבה מהדיונים שם שלעתים הייתי נכנס אליהם – שה'דיונים' עוברים כל גבול וטעם טוב עם טונות של גיבובים ובילבולי הביצים, כמו ה-450 תגובות (איזה 125 תגובות מאחד בשם איציק, ועוד איזה 125 תגובות מאיזה אחר בשם צביקה – אני מקווה רק שהוא לא אותו 'צביקה' שלנו…), על אחד הפוסטים שם על האישה המוסלמית באולימפיאדה, ועתיד האישה המוסלמית במאה הזאת).

לי יש רושם לפי הסטייל והתוכן של המתדיינים שם שגולשי דה-באזר מאמינים באמונה שלמה שהם מבינים גדולים בספורט, ושהדיונים שלהם הם בדרגה אחת מעל ומעבר השאר. (מאז, אגב, חל שיפור – לדעתי – בשנתיים האחרונות בסוג ורמת הדיונים, אבל אני לא אוהב את הפורמט החדש שלהם שאני מאמין שהבריח די הרבה גולשים, מ.ל 19/8/18)

אין לי ספק שרוב הגולשים שם הם אינטליגנטים מעל הרמה הממוצעת, אבל, בגדול, 'אינטליגנטים-יורמ'ים' שמוכנים לדסקס משחק מכאן ועד להודעה חדשה מבלי שרובם אי-פעם השתתפו, או היו באחד. קהל גולשים שרובו כנראה לא יעיז לקנות כרטיס למשחק כדורגל בבלומפילד או ב-טדי', מפחד מה-"וילדה חייס" באצטדיון, מ'החיות ביציע', מהחנייה המסוכנת למכונית, ומפיצוח הגרעינים מלמעלה ולמטה. ז"א הבנתם היא תיאורטית-מתוחכמת-מלומדת-מתנצחת-אקדמאית-מגרה דיונים, מאיזה שהוא מקום שהם רוצים שתחשוב שהוא 'גבוה' , והיא באה מפיות של כאלה שרובם לא שיחקו ולא התלכלכו הרבה, לעומת ה-"STREET SMARTS" – האוהדים הפשוטים שהם המבינים האמיתיים ביציעים 2 ו-4 בבלומפילד כי הם שיחקו, התלכלכו בשכונה, והם מבינים את ה-NITTY -GRITTY של המשחק. כמובן שישנם יוצאים מין הכלל, אבל אני מדבר על גולשי דה-באזר כקבוצה.

התגובות למאמרי בדה באזר היו כמעט תמיד מתנצחות, תוקפניות, מאתגרות, מתוחכמות, וערמומיות. כל מאמר כמעט נתקל בהתקפה רבתי מכל צד עם בקשות לרפרנסים, הוכחה, והצדקה. במקום שארגיש שאני כותב לחברים, לרוב הרגשתי שאני נמצא במין 'מאבק' או 'תחרות' נגד גולשים סופיסטיקנים שתמיד רצו להראות לי כמה חכמים הם, וכמה הם יודעים. לפעמים זה ממש הצחיק אותי. לא אדגיש שמות, אבל היו כאלה שעשו מזה מנהג להתקיף כל מאמר שלי אחרי שדשו בו וחיפשו קצוות של יוד למתקפה רבתי.

פה ושם היו כמובן מחמאות, BUT FAR AND FEW BETWEEN.

זה אף פעם לא הפריע לי (חוסר הפירגון) , אבל חשבתי שבמאמר על הסטוריית הכתיבה שלי, חשוב להזכיר זאת.

בדה באזר לא 'הגיבו' על מאמרי אלא 'התדיינו' עליהם ו'התווכחו' עליהם. כשכתבתי להופס הרגשתי שאני כותב לתיכוניסטים בחיפה מבסמ"ת, וכשכתבתי לדה-באזר הרגשתי שאני כותב לתיכוניסטים בחיפה ב'ריאלי'. כשכתבתי להופס הרגשתי שאני כותב למבוגרים המשחקים טניס בכפר המכביה, היושבים בבתי קפה בבן-יהודה, או עובדים במוסך ברח' המסגר, וכשכתבתי לדה-באזר הרגשתי שאני כותב לחבורת פרופסורים חיוורים במכון וייצמן.

עם שרון סולומון ושגיא כהן מהופס מיד יצרתי יחסי חברות כולל טלפונים ואימיילים. בדה באזר לא היה לי אף חבר, אפילו שהייתי ביחסים טובים עם גיל שלי (שהזמין אותי לארוחת דגים טובה, ושלדעתי הוא מצויין, והכוח מס' 1 של דה-באזר), בני תבורי (אחלה גבר – כנראה המבוגר ביותר בדה-באזר – שהזמין את גייל ואותי לארוחת ערב בקיבוצו שם הכרנו גם את אשתו החמודה), ורונן דורפן (ששתיתי איתו קפה בוקר אחד בהוד השרון ב'ארומה' וסתם WE SHUT THE BREEZE – במילים אחרות – קישקשנו). היה עוד אחד בדהבאזר שמאד חיבבתי – עמית לוינטל (שאת שמו אני לא רואה שם יותר). הוא-הוא שמאד עזר לי בתחילה עם התכנה של דהבאזר ועם הניטי-גריטי של הבעיות הטכניות. הוא הזמין אותי לדירתו בצפון ת"א (שנראתה כמו דירה בהמבורג, אחרי ההפצצות של בנות הברית במלחמת העולם השנייה) ועינג אותי בלימונדה מרעננת בזמן שישב איתי בסבלנות עד שקלטתי את הדברים.

לדה-באזר כתבתי כמה מאמרים ארוכים וטובים מאד שהייתי גאה בהם, כגון המיוחדות בבייסבול שאין כמוה בשום משחק אחר; מדוע מייקל ג'ורדן היה עליון על כל האחרים (עם ההשוואה הספציפית ביותר שאי פעם נעשתה עליו נגד קובי בעברית, וגם באנגלית לא ראיתי דבר דומה, עם המסקנה שמייקל היה בקלאסה שונה לגמרי); כמה מאמרי איגרוף מקוריים, ועוד כמה עשרות מאמרים ארוכים שעבדתי עליהם רבות.

משך כל השנה הראשונה דורפן כנראה הורה שמאמרי ייכנסו כמו שהם ואני מעריך זאת מאד. לצערי "כולם הלכו לאיבוד" לפי רונן דורפן, כשהאתר שלו עבר לפורמט החדש ואין דרך לשחזרם. חבל מאד. אני חושב שכתבתי שם בערך שנה עד שאחד בשם איתן בקרמן (גם את שמו אני כבר לא רואה בדהבאזר) שהיה מין מנהל אדמיניסטרטיבי/עורך שהחל ל'טפל' במאמרי. הדבר הברור ביותר שעשה היה להוריד את מאמרי – אפילו הטריים ביותר שרק נכנסו – לשורה השנייה או השלישית של המאמרים – ז"א כאלה שכבר נקראו, ומאמרי הלכו שם לאיבוד כי רוב הקוראים הולכים רק למאמרים החדשים בשורה הראשונה, ורובם לא טורחים להסתכל באזור 'המאמרים הישנים'. אני לא יודע אם זאת היתה דרכו להראות לי שמאמרי "פחות חשובים" או מה, אבל זאת עובדה שכל מאמר חדש שכתבתי מיד הורד ע"י מישהו למטה.

הסכמתי שישים אותי קבוע בשורה השנייה או אפילו השלישית (פעם הפורמט שלהם היה אחר מזה של היום כשהמאמרים הופיעו ארבעה בשורה הראשונה, ארבעה בשנייה, וכן הלאה), ואפילו התחייבתי למאמר אחד ליום, עם תנאי שתמיד ישים אותי באותו מקום – לא חשוב היכן, אבל באותו מקום, באותה משבצת – ואז הגולשים היו מתרגלים ויודעים היכן למצוא אותי. לא רק שהוא לא נענה לבקשותי, הוא אפילו לא ענה עליהן.

כתבתי על כך לרונן דורפן, ולהפתעתי הוא לא התערב. זאת היתה תחילת הסוף.

לך תדע. אולי שניהם הגיעו למסקנה שאני לא טוב לדה-באזר. מה שעוד גרם לטאקלים היתה מעורבותי בתגובות על מאמרי פוטבול שכתב איזה בעל מסעדה בברלין ששמו ברח לי מהראש, ושהיה אחד מהאבות המייסדים של האתר (הוא השלישי, עם בקרמן ולוינטל שאת שמו אני לא רואה יותר, והם היו ממייסדי האתר!). הוא כתב טור קבוע שבועי על פוטבול, ומדי כמה שבועות או חודשים כתב על טיול משפחתי תיירותי עם אשתו וילדיו, וגולשי דהבאזר רבים השתינו מרוב הנאה מקריאת התאורים המשפחתיים האלה על גדות איזה נהר או בשיפולי איזה הר).

הוא כתב פריוויו שפורסם לעתים אחרי שחצי מהמשחקים כבר שוחקו ביום ראשון, ולפעמים כתב דברים כל כך מקוממים, ולעתים לא נכונים, שהייתי חייב להגיב על כך. הרבה מתגובותי החלו להימחק. עם "מסעדן-החומוס- הברליני- שהיה-פעם-עתונאי-די-מפורסם-בישראל" הזה היו לי כמה טאקלים קשים מאד, וכאחד מהאבות המייסדים של האתר אני בטוח שהוא דרש שיעיפו אותי. פעם הוא אפילו כינה אותי "שטן" באחד האימיילים שלו.

חזרה לבקרמן. הוא היה טיפוס שמעולם לא פגשתי אישית אבל נשמע לי מטורלל-מוזר-אסטרונאוט כזה שגר בשכונה ערבית ביפו, ולפי מה ששמעתי מלבד דהבאזר לא היה לו מקור פרנסה אחר. הבנאדם בילבל לי ת'מוח ואת הביצים כמעט מהרגע הראשון. הוא גם היה זה שכתב לי ש-"אתה מפוטר" מדה-באזר, למרות שאף פעם לא הייתי מועסק על ידם.

אני לא יודע אם היה דבר ספציפי שגרם לבקרמן להודיע לי לא לכתוב יותר, או ששם הגיעו מים עד נפש איתי והביקורות שלי (שתמיד היו על טהרת הספורט בלבד ולא שום דבר אחר), וזה גם לא מעניין אותי – – – עד כדי כך לא היה איכפת לי להפסיק לכתוב להם, עם ההחלטה להשקיע את האנרגיה שלי בהופס.

אני בטוח שגם רונן דורפן – שאיתו נשארתי ביחסים נורמליים-נוחים עד לפני איזה שלוש שנים כשכנראה העלבתי אותו עם איזה מסר שכתבתי לו על פוסט שהוא כתב על כדורגל אנגלי – העדיף שלא אהיה בדהבאזר. אולי זה לא נכון, אבל זוהי הרגשה אישית. גם לפני זה – עוד כשכתבתי לדהבאזר – כתבתי כמה מסרים שכנראה הוא קרא כ"לא מחמיאים" לכתבותיו שהיו טלגרפיות וקצרות, ולא היה לי מושג מה הוא מנסה לומר, או מה הפואנטה שלהן למרות בירבורי המילים הגבוהות.

אני כנראה אחד היחידים שלא אוהב לקרוא את דורפן בגלל סגנון כתיבתו. לא ביג דיל. פשוט עניין של טעם וריח.

דורפן הוא צעיר (כבר לא כל כך צעיר!) מוכשר ביותר, אינטליגנטי מאד,  עם זיכרון נפלא לפרטים, וידע רב. הזכיר לי מאד את אמיר אפרת, הרופא-עיתונאי-גאון של 'ידיעות'. קצת כמו עידו גילרי שלנו.  כשעברתי לגור בגרינוויל הוא הראשון שכתב לי שזאת העיר של SHOELESS JOE. לך תדע מהיכן הוא ידע חתיכת אינפורמציה זו! ישנה לו יכולת עליונה לכתוב במין עברית גבוהה-גבוהה במילים ספורות, ועם תובנה כזאת שכאילו מזמינה סיומים של "ושהמבין – יבין" (או לעשות מדבר פעוט עניין שכאילו הוא ברומו של עולם עם השלכות פוליטיות-כלכליות-דתיות-חברתיות כמו למשל המאמר על הנקבה ההודית באולימפיאדה בבדמינגטון שבמקרה קראתי, והוא עשה מההופעה שלה חדשה עולמית בעלת משמעויות גלובליות לכל שארית המאה הזאת, כשכל מה שהיא עשתה היה לחבוט טוב מאד בכדור נוצה!). ישנה לו גם יכולת להסיק מסקנות ולקבוע דברים בסגנון כתיבתו כאילו אין טעם לדון בהן כי הן ככה, בדיוק כמו שדורפן קבע, כאילו הוא קיבל אותן – את המסקנות – מלמעלה, כמו עשרת הדברות שקיבל משה רבינו יום אחד במדבר.

כל הכבוד. הוא נחשב ע"י כמעט כל גולשי דהבאזר כמתנת אלוהים לאתר. כמעט כולם אוכלים ובולעים את מאמריו הסופר-קצרים וסגנונו המיוחד. לבריאות. אותי סגנונו ומאמריו לא מושכים במיוחד, ותאמינו לי שזאת לא קינאת סופרים. בגילי אני מקנא רק בכם, גולשי הצעירים. על טעם וריח אין להתווכח, וברור לי לחלוטין שהוא-הוא בדיוק המפתח להצלחת דהבאזר.

אבל מה? משהו כנראה כבר לא עובד שם כמו בעבר (או שאצלנו משהו עובד מעל ומעבר!) וההוכחה היא מספר הנכנסים לדה-באזר ליום (שלפי תומר שנאן  שלנו, אחרי שפיגרנו אחריהם בשנים הראשונות, השתווינו אליהם, והיום אנחנו עולים עליהם בהרבה במספר הכניסות ליום). אבל זה לא משנה. אני לא מרגיש שישנה בינינו תחרות, והם טוביםלקהל הגולשים שלהם ואנחנו טובים לקהל הגולשים שלנו.

אמי מרגיש  צורך לחזור על עצמי כדי שלא אובן שלא כהלכה: רונן דורפן הוא אחד הטובים שיש לנו בעברית. אני פשוט לא סובל את צורת כתיבתו הכאילו מגלה טפח ומכסה טפחיים, ולעתים בכמה מילים ספורות בהן הוא נותן לקורא "לסיים את הסיפור לעצמו"  סגנון זה כנראה אהוב ומקובל על שפוטיו בדהבאזר, וכל הכבוד לו על כך, ושהוא וגולשיו ימשיכו ליהנות ולהיות בריאים ומאושרים. בכיף. שיהיה לבריאות. אני, אישית, לא אוהב את סגנון דה-באזר ואני שמח שאני כבר לא שם כי הייתי שם נזם זר.

ברוך השם שיש מקום לכולנו, וברור לי שישנם הרבה ששונאים אותי ואת סגנון כתיבתי. היי, זה עולם חופשי.

אתר הופס 'החדש'

אחרי שעזבתי/פוטרתי/ נשבר-לי מדהבאזר, ולהם נשבר ממני (בחר את מה שבא לך) החלטתי להקדיש את זמני והאנגריות שלי להופס, ורק להופס. אבל הופס לא היה שייך לי. באותם שבועות שרון סלומון ושגיא כהן סגרו את האתר פעמיים מפאת חוסר כתבות וחוסר תגובות. צלצלתי לשרון ושאלתי אותו מה קורה. הוא אמר שהאתר גוסס, ושהוא ושגיא לא יכולים להרשות לעצמם לשאת בהוצאות האתר יותר, והם עומדים לסגור אותו אלא אם-כן יימצא קונה לאתר.

כבר כמה חודשים הם מחפשים קונה אבל 'נאדה'.

שאלתי 'HOW MUCH' והוא ענה "$1,000, ומה שאנחנו חייבים ל-HOST של האתר" (שלמיטב זכרוני היה עוד איזה $600). עניתי שאני קונה.

וקניתי.

זה היה, נדמה לי, ב- 2006 או 2007.

החלטתי שאני הופך את האתר להובי ולעיסוק בגימלאות שלי – כל זמן שאהנה מזה – ויצאתי לעבודה.

אנא תתקנו אותי כי איני זוכר הרבה מההתחלה כי כל האנרגיה היתה בכתיבת 3-4 מאמרים ליום, כל יום, עם נסיונות למדורים חדשים, חידונים, ומה לא.

אחרי מספר שבועות מספר הגולשים החל לגדול בהדרגה. אינני זוכר כבר מי היו הכתבים הראשונים שהחלו לכתוב לי אז בקביעות, אבל נדמה לי שרועי ויינברג, אלעד אייל, אהרון שדה, וינון יבור היו בין הראשונים. היו עוד אבל אני כבר לא זוכר מי.

החלטתי החלטה לעשות שינוי מהותי ולהקים "צוות כותבים". במקום שיכתבו לי וייעלמו, החלטתי להציע לכמה להפוך ל'אנשי צוות' כדי שירגישו מין חובה להמשיך לכתוב.  במשך הזמן צירפתי לצוות גם את גיל ברקאי, יואל שרוין, שמואל מוניץ, שרון סולומון, שגיא כהן, מרק בלינדר, איציק אלעמרי, ארז רווח, תום שלומוביץ', ונתנאל קפקא. איש מהם לא נשאר, כפי שאתם יודעים, כי הם אינם. היחידי שניפרדתי ממנו בריב היה מארק בלינדר, למרות שהבנאדם חייב לי המון בזאת ששכנעתי אותו ללמוד באדלפי עזרה סוציאלית עם התמחות ב-PSYCHOTHERAPY ולא מנהל ספורט, דבר שעשה והיום – עד כמה שידוע לי – הוא PSYCHOTHERAPIST באיזה שהוא חור בניו-ג'רסי. נדמה לי שלעתים הוא מצייץ במאמר או תגובה לדהבאזר. אולי הוא עדיין עושה זאת אבל אני ניכנס לדהבאזר לעתים רחוקות ולפחות בפעמים שנכנסתי הוא לא היה.

שרון סולומון ושגיא כהן – שני הבעלים הקודמים – היו 'אנשי צוות' כי כך הצעתי להם, עד שהעפתי את שניהם כמו טילים כשישבו על ישבניהם הגדולים ולא תרמו מאומה.

רועי הזכיר לי שמכל הגולשים של אז נשארו רק ישראל קרמר, שי אוהד הקאבס ו-K-700, ואולי עוד אחד או שניים. ככה זה – דור הולך ודור בא, אבל אני חי היום עם הרושם שהפעם כמה גולשים יישארו איתנו עד שיחטפו אולצהיימר. ההבדל הוא שהופס הישן פשוט לא הקים קהילה אמיתית, והכל היה מין יריות מהמותן, עם חוסר התמדה וחוסר CONSISTENCY. לנו, היום, נוצרה קהילה אמיתית בגלל צורת האתר, ההמשכיות שלו, והעזרה של רון טחן עם הפייסבוק שלו.

לאט לאט – ובקביעות – הצטרפו אנשי הצוות הנוכחיים, מי שיותר מוקדם ומי שיותר מאוחר. החלטתי שהאתר חייב לקבל מין צורה מסודרת, קביעות והתמדה בצורה ובתוכן, והמשכיות. הצוות המונה כיום מעל 50 איש מתפקד מצויין – כל אחד לפי יכולתו וזמנו כי כולנו מתנדבים. לאחרונה הוצאתי 5 אנשים מהצוות שנעלמו לחלוטין – ומלבדם  האשך, עגל, ואסי שביקשו לצאת מהצוות בגלל הרגשה שניגמר להם הזמן, ונעלמה המוטיבציה, להמשיך לכתוב, אבל שלושתם ממשיכים לתרום  ב-ג-ד-ו-ל  בתגובות. מצד שני נוספו אנשי צוות מצויינים חדשים כשהחלטנו להוסיף פוטבול, בייסבול, וא"ק כמדורים נוספים לכדורסל, והאתר פורח (כל הכתוב באדום ניכתב היום, ה-20/8/18 ולא לפני שנתיים כמו שאר המאמר).

את רועי מיניתי לסגן עורך כשהיה בן עשר. כבר אז גיליתי בו יכולות כתיבה מצויינות, ידע במחשב, ויכולת ארגונית. אז גיליתי כוכב נוסף – מידן בורוכוב. מידן היה תוספת אדירה, והוא הביא איתו פנינה: את מומי, נהג המונית הנערץ. מספר הגולשים זינק מיד למעלה בגלל מידן ומומי.לא עבר זמן רב ועשיתי גם ממנו סגן עורך. במשך הזמן נוספו סגני עורכים רון טחן, עו"ד שמחזיק לנו את פייסבוק, גיא רוזן – האיש שיודע הכל שהריץ את מדור הפוטבול בצורה מעולה ביותר, ויאיר זעפרני, העיתונאי התרבותי והרהוט מכולנו. אלה הם האנשים שיירשו את האתר אחרי, והכל חתום וסגור.

אולי הגיע הזמן לספר איזה ספור או שניים מ'תולדות האתר' מאז שהפך להיות בבעלותי:

מספורי האתר הישן: האלוהית (1)

אני לא זוכר אם מידן היה כבר אתנו או לא – נדמה לי שכן – כשערכנו את הכנס השנתי של הופס בפ"ת, הכנס עם האמא של נתנאל קפקא. "הכנס" החל, ולפתע אני רואה איזו פצצה – חתיכה שאתה רואה רק כשאתה בר מזל פעם בחצי שנה – מסתובבת ליד הגדר בה שיחקו גולשים ואנשי צוות כדורסל. אני חטפתי התכווצות שרירי צוואר תוך חמש דקות.

הכדורסל נגמר ואנחנו הולכים ברגל איזה חצי קילומטר לאיזו שהיא פיציירה, ומה רואות עיני אם לא את הדבר היפה והסקסי ביותר שברא הקדוש ברוך הוא בחצי המאה האחרונה שהיה – אני נשבע בגליון האתמול של 'מעריב' – אותו דבר שהסתובב לאורך ורוחב הגדר בשעה ששיחקנו.  אילו האשך היה שם הוא היה תוקע בה מבט אחד ונמס כמו 'ארטיק' שמישהו השאיר בשמש החמה של אותו יום, תוך חמש דקות.

בזמן שכל הצעירים תקועים עם ראשם בפיצה ובקוקה-קולה, אני אוזר עוז וניגש ליצור הסקסי ביותר הזה שישב (ישבה) לבדו עם כוס סודה.

-"מי הגברת אם מותר לשאול?"

-"או, סליחה שלא הצגתי את עצמי. אני אמא של נתנאל".

נתנאל היה אז מטורף מיאמי היט, הכתב הבלעדי שלנו עליה, הקבוצה שהוא אכל ושתה יום-יום משל שלוש שנים איתנו.

מאז איבדנו אותו. הוא פשוט נעלם.

מה שאולי הייתי חייב להוסיף מאותה שיחה קצרה עם 'האלוהית' (ולא עשיתי זאת מרוב בושה כי לא רציתי שתחשבו שאני מין דמיון רניון רודף שמלות קשיש), היא העובדה שמנחם – קשיש-קשיש – יודע לפעמים מה לעשות כשהאופורטוניטי נמצא בהישג ידו, וכדרך אגב בקשתי את מספר הטלפון שלה,"כדי שאוכל לעזור לנתנאל (שהיה אז בן 16) בעתיד אם יצטרך עזרה".

יצרתי קשר עם האלוהית, אבל הייתי באמריקה, והיא גרה באיזו עיירה קטנה ליד עתלית.

שנה אחרי, כשהגעתי ארצה, צילצלתי לאלוהית ושאלתי לאן נעלם בנה.

"או, הוא עסוק במחשבות לקראת הצבא והוא החל להתעניין בדברים אחרים. אשמח אם תוכל לקפוץ אלינו לבקר ולשוחח עם נתנאל".

זה כמו להזמין ילד בן 8 לחנות ממתקים שבה הכל חופשי.

(-ברצון רב אלוהית. WHATEVER YOU SAY!, אני לוחש לעצמי)

בביקור הבא בישראל בקרתי את האלוהית. את הדלת פותחת אשה זקנה, לבושה במסורת החסידית שראיתי בברוקלין משך שנים. היא הכניסה אותי לבית. כעבור כמה דקות מופיעה מי שהיתה פעם אלוהית אבל לפתע נראתה כמו אשה מסורתית אדוקה ביותר. חזרה בתשובה. הפנים כמובן הראו את תווי פניה היפים, אך ללא איפור היא נראתה הרבה פחות אלוהית. צמד שדיה המדהימות שהתנוססו לפני שנה בראש חוצות כשרק הפיטמות חצי מוחבאות, פתאום נילחצו ע"י לך-תדע-מה והיא נראתה חלקה כמו משטח הקרח במשחק הוקי-קרח. כעבור כמה דקות נוספות הופיעו נתנאל עם אביו – ה-X של זאת שהיתה פעם אלוהית – שהסתבר שפעם למד באונ' מיאמי, והפך לאוהד הקבוצה, ומכאן בוודאי אהדת הבן. ה-X אמר לי שהוא פרופסור בטכניון. נתנאל אמר לי שהקסם נעלם.

דברתי עם נתנאל על לימודים אקדמאים, וזהו.

שלום-שלום, ועוברים הלאה.

מספורי האתר הישן: יואב אביטן – הפיטר מרביץ' הישראלי שאבד (2)

יום אחד מופיע לאחד מפגישות הופס השנתיות המסורתיות ילד צנום שהגיע אול דה וויי מבאר שבע.

להגיע מבאר שבע? ילד בן 13 או 14? לא האמנתי למראה עיני. ראיתי פיטר מרביץ' קטן. I"M NOT KIDDING!

ואז החל המשחק המסורתי שלנו, ופתאום המרוקאי הקטן הזה (אני חושב שממוצא מרוקאי, אבל אולי אני טועה) עושה קרקס משי-אוהד-הקאבס (שחקן ליגה א' או משהו כזה), אסי שלנו שהוא שחקן טוב, האבא של רועי ויינברג שיש לו מושג, וכמה צעירים בני 20-25 שהיה ברור ששיחקו קצת בתיכון או בצבא.

היואב הזה הפליא אותי בשליטתו בכדור, בכניסותיו, באינסטינקטים שלו, בכושר הציפייה, בקליעת הג'אמפ המצויינת. הוא נראה לי גם מין אלביס פרסלי קטן. לא יודע למה.

מיד אחרי המשחק בקשתי את האימייל שלו.

צלצלתי למחלקת הנוער/נערים של מכבי ת"א ובקשתי שיתנו בו מבט.

הוא הוזמן 'למבחן' וכולם התפעלו ממנו. כמובן שטענו שצריכים לעבוד איתו חזק על יסודות וכו', אבל היו מאד מעוניינים בצעיר.

נדמה לי שהוא הופיע לכמה אימונים עם קבוצת הנערים העיליתית שלהם, אבל כנראה שהנסיעות מבאר שבע לת"א היו מסובכות מדי, וכל העסק התדרדר עד שנעלם.

יואב היה משתתף בתגובות לפעמים, ואז גם זה נעלם.

מה אני מקבל היום פתאום בפייסבוק?

הנה, תנו מבט!

(כנראה שהיום ישנם דברים חדשים שמעניינים את "פיטר מרביץ' הישראלי" שהלך לאיבוד לפני שהוא היה)

מספורי האתר החדש: הבאר ברמת החייל (3)

הקהילה שנוצרה החלה לפעול גם חברתית, וכשהייתי בישראל בתקופות שהיו משחקי NBA, כולנו היינו ניפגשים בבאר נחמד ברמת החייל, ושם הצלחתי להכיר לראשונה את אחד הגולשים החשובים ביותר (ובעלי הידע הרב ביותר) הרי הוא דדי.

דדי הוא חולה לייקרס דפוק, ובתגובות נשמע לפעמים כמו השטן בכבודו ובעצמו. אבל הוא הצעיר הנחמד והעדין ביותר שפגשתי, וכיף לדבר ולבלות איתו. הנה כמה תמונות:

m1

(דדי הוא הענק שבאמצע – טוב, 'ענק' בגובה 1.90 מקס, וכולנו האחרונים שנשארו בבאר ברמת החייל)

 

m2

(נהנים לדסקס הופס AND SHOOT THE BREEZE)

m3

(באחד הכנסים שלנו לפני שנתיים. הבלונדינית המאירה את כל התמונה היא הזקנה שלי, אוהדת לייקרס דפוקה בת 80 ושמה גייל)

בתמונה חברי צוות וכמה גולשים

האתר עם הפורמט החדש

לפני כמה שנים הייתי חייב לעבור מהאתר הישן לאתר חדש הבנוי על תכנת וורדפרס. לצערי כל מאמרי העבר – לפחות 7,000 פוסטים הלכו לאיבוד. אבידה גדולה (3 פוסטים ליום בממוצע – לדעתי יותר – משך 7 שנים, עשו חשבון).

הצוות גדל ורמת הכותבים עלתה משמעותית ביותר. מספר הגולשים גדל. הייתי חייב להגדיל את צוות העורכים והוספתי למידן ורועי את יאיר, רון טחן, וגיא. האתר פורח. אני גאה בו. אני אוהב לכתוב בו. אני מרגיש שצמחה לנו קהילה נפלאה. אני בטוח שהעתיד וורוד. כל העורכים עושים עבודת קודש: רועי שבלעדיו הייתי אבוד, פשוט אבוד. מגיל 10 הוא יד ימיני…מידן הדואג ללחם והחמאה של האתר – הפריוויואים וסקירות העונה, כולל הפלייאוף. זה החלק החשוב ביותר של האתר…רון שעושה עבודה שקטה, אבל עבודת קודש עם פייסבוק, וספורי ה-NBA המדהימים שלו…יאיר עם החידונים, המאמרים הנפלאים, ואחריות על מה שקורה בכדורסל הישראלי…וגיא – שכגולש היה המגיב מס' באתר, ועתה הוא הכניס את הפוטבול לאתר, נישה שלא היתה לנו, והיא משדרגת את האתר בצורה בלתי רגילה.

מבין אנשי הצוות כל אחד תורם כמה ומתי שהוא יכול. רוב אנשי הצוות (מלבד ארבעת התיכוניסטים שלנו) הם בעלי משפחות, ותורמים ככל יכולתם. מתן התחיל עם 'אירועי דיומא' שתופס יותר ויותר תאוצה, ופאקו – אחד מחברי הצוות ההצטרפו רק לפני כמה חודשים – מוסיף עוד ספורט שלפתע תפס תאוצה – אופניים. ופאקו הוא גם אחד המגיבים הנאמנים ביותר.

אין בידי אפשרות לציין את תרומתו של כל איש צוות, אבל אתם קוראים ומכירים אותם. אני מודה לכולם על העבודה הנפלאה שכולם עושים בהתנדבות מלאה.

כל אחד תורם בדרכו-הוא. כל אחד הוא מין 'מומחה' בתחומו ובשטח עניינו. אני מאמין שאם הצוות יישאר ברובו עוד כמה שנים, הרמה שלנו תעלה בצורה כזאת שלא יהיו לנו מתחרים. יש לנו צוות עשיר ביותר מתחומי חיים שונים, מפרופסורים ודוקטורנטים (5) עד מנהלי חברות היי-טק, פסיכולוגים, עורך דין, קפטנים של יאכטות, מנהלים למיניהם, 'שליחים', סטודנטים באוניברסיטאות, ותלמידי תיכון. ויש לנו את מולי ששומר על לשוננו, ובלי שאיש יודע הוא נכנס למאמרים ועובר על הלשון, האיות, טעויות הקלדה, ומה לא. מולי הוא גם מדריך הכתבים הצעירים, והוא עוזר מאד לדור החדש ברעיונות, ובכתיבה.

 הצוות במלואו – 2014

(לא ברור לי עניין מס' הפוסטים. יש לי רושם שכמה מספרים התחברו)

AHARON

 

 
    186186 פוסטים מאת מחבר זה
Amit Lahav

 

 
עמית טבול   3030 פוסטים מאת מחבר זה
apelton

 

 
ניב שכטר

 

(אפלטון)

  5656 פוסטים מאת מחבר זה
asi shalem

 

 
אסי שלם   5959 פוסטים מאת מחבר זה
 
 
     
David Faco

 

 
דוד סעדה

 

(פאקו)

  2727 פוסטים מאת מחבר זה
dor bloch

 

 
דור בלוך   144144 פוסטים מאת מחבר זה
dubiofer

 

 
דובי עופר   4040 פוסטים מאת מחבר זה
eyal sapir

 

 
איל ספיר   6969 פוסטים מאת מחבר זה
ezra

 

 
עזרא אליהו   0
Gilad Sofer

 

 
גלעד סופר   5454 פוסטים מאת מחבר זה
Gur Golan

 

 
גור גולן   4949 פוסטים מאת מחבר זה
Guy Rosen

 

 
גיא רוזן   100100 פוסטים מאת מחבר זה
idan ofer

 

 
עידן עופר   77 פוסטים מאת מחבר זה
ido gilary

 

 
עידו גילרי   1616 פוסטים מאת מחבר זה
ido moria

 

 
Ido Moria   0
Itay Kedem

 

 
איתי קדם   2727 פוסטים מאת מחבר זה
less

 

 
מנחם לס   32443,244 פוסטים מאת מחבר זה
matan gilor

 

מתן גילור   203203 פוסטים מאת מחבר זה
mazig omer

 

 
omer mazig   0
           
           
meidanb1

 

 
מידן בורוכוב   161161 פוסטים מאת מחבר זה
moomi

 

 
מומי חציל בטחינה   159159 פוסטים מאת מחבר זה
muli

 

 
מולי   138138 פוסטים מאת מחבר זה
Nadav Halperin

 

 
נדב הלפרין   1פוסט 1 מאת מחבר זה
Omer Mazig

 

 
עומר מזיג   3232 פוסטים מאת מחבר זה
RAFI11

 

 
רפי יצחק   2323 פוסטים מאת מחבר זה
ROII

 

 
רועי ויינברג   10201,020 פוסטים מאת מחבר זה
ron tahan

 

 
רון טחן   165165 פוסטים מאת מחבר זה
sagi naor

 

 
שגיא נאור   2727 פוסטים מאת מחבר זה
Shai Goldenberg

 

 
שי גולדנברג   0
shay

 

 
שי אבן צור   100100 פוסטים מאת מחבר זה
ShayMayo

 

 
שי מאיו

 

(האשך)

  1212 פוסטים מאת מחבר זה
vladi kogen

 

 
ולדי קוגן   5858 פוסטים מאת מחבר זה
yair zaafrani

 

 
יאיר זעפרני   344344 פוסטים מאת מחבר זה
yoav tsori

 

 
יואב צורי

 

(עגל)

  1515 פוסטים מאת מחבר זה
yonatan segev

 

 
יונתן שגב   108108 פוסטים מאת מחבר זה
yuval shaham

 

 
יובל שחם   0
           
 
 

האתר היום

מנחם לס

בעל האתר, ומנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 35 תגובות

  1. מקרגור בלוף, ארגטינה אלופה למרות שליטה מוחלטת של ברזיל (משחק משעמם), סך הכל אחלה ערב.
    .
    יש לבת שלי חברה ארגטינאית לפני המשחק אמרתי לה שאנחנו תומכים בהם היום ו שאלתי אותה אם היא רוצה שאני אקנה לה חולצה של האחד והיחיד… ניימאר, חבל שלא ראיתם את התגובה שלה. מסי היה די מאכזב היום אבל מגיע לו תואר

  2. מעולה מנחם אחלה סיפורים.
    חח דה באזר היה הכי מצחיק תיארת אותם במדוייק 😂😂😂
    הם היו קפוצים ברמות על.
    הם הזדעזעו שם מהמילה ניגוב אפילו 😂😂😂
    היו שם 3 נורמלים טראסט ושאדו מיודענו ומלדיני אוהד מילאן וניקס שהיו גם מנגבים את הקפוצים.
    אוי כמה הייתי צוחק שם מהליקוק העצמי שלהם
    הזכרת נשכחות

    1. אכן
      וחלק מהם עברו להקפיץ פה.
      יעני, ירדו אל העמך
      שימון, צחקנו מאותן המצחקות….
      דורפן לבש פעם את חליפת האיומים וקיבלתי מייל שאני מקבל הזדמנות אחרונה בגין היותי גזען פר אקסלמנקנס.
      מאז לא נכנסתי לחור הזה, החור רדף אחרי לפה.
      🙂

      1. אני כל שבוע קיבלתי מייל כזה 🙂

        עכשיו תיארתי לי סיטואציה בראש של מנחם מול קופמן ביציע העיתונות יכל להיות קטע לפנתיאון, הצחקתי את עצמי 🙂
        הדיונים בדה באזר היו כמו דיונים על זכויות האישה בשנת 1700 עם פפיון ומקטרת 🙂
        הם לא הבינו שספורט זה בידור להמונים רפי הבנה כמונו 🙂

  3. תודה מנחם. בנית פה קהילה נפלאה. עבורי לפחות האתר הישראלי מספר 1 לצרוך ולדסקס בו כדורסל ושאר ירקות ספורט.

  4. ורק אני לא הייתי שם בחיים ולא יודע מה זה de buzzer.
    נו מיילא
    בשישי בלילה פגשתי מישהו שלא הכיר את השיר המשובח lets get down to business ואני גם זוכר שלא לפני הרבה שנים הבנתי שלא כולם יודעים שג'וני וויסמילר היה טרזן 🤷🏼‍♂️
    כנראה שלא כולם מכירים הכל. שיעור בחיים.
    אחלה טור מנחם, שועשעתי קשות
    🤣

    1. לא הפסדת Berch כמו שהזכירו מעלי אתר שהמגיבים בו בטוחים שהשמש זורחת להם מהתחת ולוקחים ספורט יותר מדי בפלצנות ורצינות

  5. כתבה אדירה כרגיל מנחם.
    בסופו של דבר הכל לטובה בחיים, אז גם אחרי טלטלות באתרים כמו הארץ ודה באזר אני שמח שבחרת בהופס כבית למילים שלך, ובלעדיהן האתר הזה לא היה שורד ומגיע לרמה שהוא נמצא בה היום- אתר הספורט מספר 1 בארץ

  6. צהריים טובים לכולם
    מנחם,הרבה תודה על פוסט נפלא ( כמו תמיד )
    אתר הופס הוא פנינה שאתה יצרת , ושוב אני מסיר בפניך את הכובע
    אני דילגתי על דיבאזר , חברתי ישר לאתר הופס
    כשהגעתי לדיבאזר , כמובן ששמעון היה הכוכב הראשי,והפליא אותי שהוא לא מגיב באתרנו.

    למתענינים:
    צפיתי הלילה ב-ניגריה ארהב וזה לא נראה טוב.
    ניתן להם להנות מהספק שהתאמנו ביחד 4 ימים , אולי זה ישתפר בהמשך.
    דוראנט דפק אנטי הופעה , אם הוא ישחק ככה בטורניר הנבחרת הזו תתרסק כמו הנבחרת הקודמת.

    1. זה היה רע מאד בהגנה וגם בהתקפה.
      בראדלי ביל היה על הפנים.
      חשבתי שהדואו טייטום ביל יתנו את הטון אבל קיבלתי טנטון.

  7. תודה מנחם. כבר קראתי בעבר אך תמיד כיף שוב.
    .
    בנוגע ל"דה באזר" – בעבר הייתה שם קהילה נחמדה ומגוונת, עם פוסטים על כדורגל וכדורסל לצד כאלו על פוטבול, בייסבול, קריקט, שח ועוד. מאז שהם עברו לפייסבוק הארור, 95% מהפוסטים על כדורגל; דה באזר הפך לעוד אתר על הספורט הכי פופולארי, ונהיה משעמם ביותר. טעות פטאלית של דורפן וחבריו.

  8. מרתק מנחם תודה על הפתיחות והקול הצלול! ביולי 2010 רכשת תאתר אני זוכר את ה"טראומה"של סגירת האתר הישן וכמה שמחתי שרכשת אותו ושדרגת אותו. התחלתי לקרוא באתר הישן במקרה ב2008 לדעתי ומאז יצא מתוק.

  9. תודה מנחם, מעניין מאוד.
    אני מעולם לא דרכתי בדה באזר, אין לי מושג מה קרה או קורה שם,
    נכנסתי לעולם התגובות די מאוחר, אחרי הדיסיז'ן – הייתי בוואלה ומשם הגעתי הנה.
    לפני עשר שנים בערך היה בוואלה פורום ממש מעולה על אנ בי איי – דיברו שם רק על אנ בי איי וברמה מאוד גבוהה.
    כעבור כמה שנים נכנסו טרולים לפורום ופירקו אותו. אני מניח שחלק מהמגיבים שם הגיעו גם לכאן – אציין שמות שלהם, אולי מישהו יזהה. מדהים שאני זוכר את השמות של רבים מהם – ואני מניח ששכחתי לא מעט. אני מתנצל מראש בפני כל מי ששכחתי את שמו.
    המגיבים:
    אפלטון, סוקרטס, טיריבוקי, מאיר אריאל, דה פיינט, הצל, צ'פאצ'ולה, עופר ס"א, כדור הרעם, עומרOKC, יוסי, שי.ע, סעדיה, Axe, STAT, השרוף, sena, הורנט, פיני, מאמן כדורסל מתחיל, paco, האציל…
    אחלה מגיבים.
    מזכירים את החבר'ה מהופס…
    🙂

    1. חלק נכבד מוואלה עבר להופס
      נחסמתי בוואלה אחריי שהייתי מגיב בעיקר לטעויות בכתבות
      בדה באזר מעולם לא גלשתי או הגבתי
      חלק מהשמות פה נוסטלגיים
      הייתי מוסיף אליהם את K700, שעייה
      תכלס זה קשה לשמור על התמדה רבת שנים
      כל הכבוד לכל מי שממשיך
      צריך לזה זמן וסבלנות

      1. + 11
        באמת שמות נוסטלגיים, מעניין אם חלקם עוד איתנו (מאיר אריאל נראה לי שכן, אולי אפלטון זה ניב שעבר לפוסט אפ).
        לגבי סומסום – אני זוכר אותו מהשנה הראשונה שלי כאן – לא זכור לי מוואלה

        1. ניב בסדר גמור
          הוא חזר להגיב מאז שעזב(כמו כולם)
          הוא קצת פחות אין טו איט בכדורסל השנה לאור המצב של יוסטון ולאור זה שנולדה לו בת 😀

  10. מנחם התמונה אגב צולמה בגן הפעמון בירושלים
    זה היה יום לוהט, אספתי אותך ואת גייל
    היה לי בזמנו ג׳יפ עם מושבי עור שפשוט בערו
    מה שהכי יפה שבמפגש האחרון היו ה-מון פרצופים חדשים כולל כמה ממש ותיקים שאפילו זכרו את כתביו של מומי
    מי שהיה במפגש ההוא בירושלים וגם הפעם – רועי,רון,נדב ש, מומי, אלעד אייל ואייל ספיר

כתיבת תגובה

סגירת תפריט