שני כריכים בסנדוויץ' אחד / דובי עופר

 שני כריכים בסנדוויץ' אחד / דובי עופר

לפני כמה חודשים נפתח בקול תרועה הפרויקט "שחקנים שאסור לשכוח", שעניינו שחקנים שנשכחו.

לפני כשבועיים עלה הפוסט שתפר באופן רופף אך קריא NBA ומוזיקה.

רוב הגולשים הגיבו בחיוב לשניהם, ואני נותרתי עם רגשי האשמה על חוסר הפניות (בשורוק, גל אל איי, בשורוק…). הקוצר נוצר עקב היותי חמור מתמסר עובד קשה, שראשו מלא בפרטי הפרטים הקטנים אך המשמעותיים של ריבוא מטופליו, כמעט עד אפס מקום.

והנה, בוקר אחד נאה בערד התפנו שעתיים מטרדות החיים של אחרים. החלטתי למלא את הזמן במנה אחת פלאפל, הרבה חריף, שפע סלט ושני כריכים בסנדוויץ'.

בכריך הראשון נמצאים מייקל קופר, דיינה בארוס וקני "סקיי" ווקר.

בכריך השני שלושה שירים שמתאימים להם ככפפה ליד במקרה אחד, ובשני האחרים ככפפה לרגל.

את הסנדוויץ' אתם קוראים עכשיו.

 

מייקל קופר

בעצם, לא כל כך רציתי לכתוב על מייקל קופר. אחרי הכל, גם השחקן השישי של הלייקרס הענקית של הניינטיז הוא זנב של חתיכת אריה. וזנב של אריה בסדר הגודל הזה זכור הרבה יותר מראש של שועל כמו דנבר, למשל. הכוונה, כמובן, לפאט ליבר, אבל את זה ניחשתם לבד.

מצד שני, את ההבטחה למומי כבר הפרתי כל כך הרבה פעמים שאפילו עבור בדאי כמוני העניין הפך למוגזם.

אז מומי, הנה כמה מילים על האיש הרזה עם הגרביים הארוכות.

כשמייקל קופר היה קטן הוא היה נורא רזה. כל כך רזה שסבתא שלו קראה beanpole. בעברית זה משהו בסגנון "סמוכת אפונה ", או במילים אחרות דחליל.

גם כשמייקל קופר גדל השומן לא כיסה יותר מדי ממנו, וכאילו כדי להדגיש את העניין החליט הדחליל דווקא על גרבי ברך לבנות. ראיתם פעם חסידה? ככה הוא נראה. חסידה כהה עם גרביים לבנות ארוכות ארוכות. גם קרי קיטלס אהב גרביים מהסוג הזה, אבל הוא שיחק בניו ג'רזי ואף נהג מונית לא דרש במפגיע שיקבל פוסט משלו, כך ששמו הוא החלק היחיד שיוזכר כאן.

מה עוד כדאי לדעת על מייקל קופר?

ובכן, קופר נולד ב1956 בלוס אנג'לס, בה גם עשה את הקריירה הלא רעה שלו במדים הסגולים  צהובים האהובים על כמה תמהונים ושנואים על השאר. את כל 12 שנותיו בליגה, בין 78/9 ל89/90, כולל הראשונה הקצרצרה עקב פציעה, עשה בלייקרס, מחליף משובח למג'יק וביירון סקוט. פועל חרוץ, איש של עבודה והגנה, נשמה ומסירות ונכונות לשים את גופו הדקיק לטובת הקבוצה לה היה נאמן. 11.9 נקודות היו ממוצע השיא עבורו, ובעונה אחרת מסר 5.9 למשחק. לא לגמרי איש של מספרים גדולים, במכנסיים ועל המגרש. חוץ מזה קופר גם חטף, שמר, לחץ, חסם, נשך, שרט, בעט ועשה כל מה שצריך היה לעשות בשביל חבריו ההוליוודיים. התמורה שלו הייתה חמש אליפויות, חמש בחירות לקבוצת ההגנה הראשונה, שלוש לשנייה, תואר שחקן ההגנה של הליגה ב86-87 וסיכוי של 0.036 להיבחר להיכל התהילה (נתון שbasketball-references טוען שהוא אמיתי…)

מהלייקרס עבר לרומא לעונה אחת, סוג של נופש בשכר, ומאוחר יותר אפילו אימן את דנבר כמה דקות. בשנת 2000 התחיל לאמן נשים. אימן כמה שנים את הספארקס מאל איי ואחריהן את מכללת סאות'רן קליפורניה… בואו נגיע כבר למוזיקה.

השיר של קופר הוא, כמובן, lovecats של The QURE. למרות שהקישור קופץ לעין מיד אני אבהיר במילה לטובת האיטיים. Lovecats, על שם הנשים החתוליות שמומי, שדרש את הפוסט הזה, אוהב. הQURE, הריפוי, משום שהפוסט נכתב סופסוף, והחיבור לקופר הוא שכבות הצבע העבות שנהגו חברי הלהקה להשתמש בהן. וקופר הוא, כידוע, כהה עור. כלומר בצבע כהה. מ.ש.ל.

https://www.youtube.com/watch?v=mcUza_wWCfA

 

קני "סקיי" ווקר

קני ווקר הוא בלי ספק אחד מגיבורי ילדותי.  הוא שיחק בניקס את החצי השני של שנות ה80. זו הייתה קבוצה שגם ככה הותירה טביעה קלושה על פני ההיסטוריה, וקני סקיי לא היה בדיוק עילוי בעניין של כדורסל. בניקס-סוף-האייטיז שיחקו שני מעמדות. יואינג, אוקלי ומארק ג'קסון נשארו במודעות עד היום. ג'ראלד ווילקינס, ג'וני ניומן, טרנט טאקר, קיקי וואנדווי ואדי לי ווילקינס החליקו מהזיכרון הקולקטיבי כמו סבון רטוב מידיים של גולנצ'יק בשטח.

גם קני ווקר נשכח. בעצם, אלמלא היה זוכה בתחרות ההטבעות של 1989 כנראה היה מצטרף לאחיו האלמוניים במקום אליו הולכים שחקנים שאפילו לפרויקט שלי לא נכנסו. אבל קני ווקר הצליח לגעת בלב של ילד בן 14. נער ארך גפיים, שיעברו עוד שנתיים עד שיצליח להטביע בעצמו ויחווה את ההתרגשות שאין כמוה שמתלווה לתחושת ההישג שבדאנק.

http://www.youtube.com/watch?v=c5pVmmjLPlg

כשאני צפיתי בתחרות של 89 לא ראיתי את חמש הנקודות שתרם סקייווקר לקבוצה מדי משחק. גם לא את הקריירה הקצרה והדפוקה שלו בניקס, בספרד, באיטליה, בוושינגטון וביפן. בעצם, לא היה הרבה מה לראות שם. אם להגיד בפשטות, קני ווקר היה כדורסלן מחורבן.

כל זה לא שינה כלום כשמספר 7 בכחול התייצב מול אושיות הדאנק קלייד דרקסלר, סופרסטאר, וספאד ווב, לא פחות מפורמר צ'מפיון ולא יותר מגמד בגובה 1.68.

המבט העז שתקע בהם סקיי ווקר יכולת היה להמיס אש ולהקפיא קרח.

שרשרת הזהב העבה שלו סימנה "לי יש שרשרת זהב עבה, ולכם אין".

המדים הכחולים אמרו אומץ יוצא דופן, לשאת את כותרת הנמושה על חזהו וגבו, ולייצג את העיר הנפלאה בעולם.

וככה, רועדים קלות בפני המבט, יצאו המטביעים לדרך.

עד הדאנק האחרון הדברים הלכו פחות או יותר כרגיל. פה ווינדמיל, שם 360, ההוא מוסר את הכדור בקשת לעצמו והזה מנסה ניתור מהעונשין.

קני עבר מתחת לטבעת, כינס את הראש כדי שייראה שכמעט והגיע אליה, עבר לצידה השני והטביע הצידה, פנים למצלמה. הלב ניתר לפנות בוקר בסלון בנהריה.

גם האחרים הטביעו.

ואז, קני נעמד על קשת השלוש והתרכז. הוא לקח שלושה צעדים גדולים, אוחז היטב את הכדור בכף ידו הגדולה, הניף יד לאחור וניתר.

הקהל רחש והתרגש במהלך הסיבוב כולו, מלוא שלוש מאות ושישים המעלות, כשקני חובק את הכדור, מסתובב, מניף יד שמאל בחיתוך אלגנטי אך בה בעת מאיים אל הטבעת, יד ימין מתיישרת לאחור, ואז טומהוק אדיר וחד משמעי שאומר רק "תנו לי את הגביע".

השרשרת המתנפנפת, תסרוקת מנחת המסוקים, המבט העז ותנוחת הגוף מעוררת ההערצה. אחחח… איזה איש. שתי העיניים כאבן תרשיש. הפוסטר האחד והיחיד שאין כמותו. זה שהציב את הדאנק ההיסטורי לנגד עיניי כל שעות הערות. כמה פעמים בהיתי בו ודמיינתי  את הרגע. מול סל תפוס בוואקום על ארון הייתי קני ווקר בעצמי, עם גופיית היואינג הלבנה, המנוחה. כדור הספוג הצהוב ספג את צלקותיו הקשות ביותר במהלך ניסיונות השחזור. בימים קרים במיוחד מציקה לי ברך ימין עד היום, 25 שנים אחר כך. אתם מבינים, היה חלק בסיבוב שבו באופן קבוע הופיע הארון במקום שעבור קני היה אוויר חופשי, זורם ופתוח.

חדי העין יבחינו בפרט שאותו לא קלטו עיני האוהד המסונוורות שלי. בתמונה קני אוחז את הכדור בשתי ידיים. הדאנק המפורסם היה טומהוק אחרי 360. בשום שלב במהלכו לא הוחזק הכדור בשתי ידיו החסונות של קני סקיי ווקר. נכון, האהבה עיוורת.

כל זה הוא זבל מרגש ומתקתק שהרעיד את ליבו עתיר ההורמונים של נער מתבגר. וכשמדברים על זבל מתקתק באייטיז אי אפשר שלא להיזכר במאווריק, טום קרוז בסרבל טייסים וטרום סיינתולוגיה משגר חיוך של מיליון דולר אל קלי מקגיליס. הסרט הוא טופ גאן, "אהבה בשחקים" בשבילכם, וברקע ברלין שרו "take my breath away", קח מכאן את ליבי לכל הרוחות ועשה בי כחפצך, גמדי. זה שיא השיאים של הזבל, והנושא לרוב בדיחות האייטיז מיוזיק מאז ועד היום, אבל אי אפשר להכחיש את הצמרמורת שהשיר הזה עושה.

אז לכבודו של קני סקיי ווקר, ולזכר ההתרגשות התמימה של נער אוהד, להקת ברלין שרה לטום, לקלי ולאוהבים באשר הם שם.

http://www.youtube.com/watch?v=fUis9yny_lI

דיינה בארוס

דיינה בארוס היה שחקן קטן, שבקושי דגדג את המטר שבעים. הוא שיחק 13 שנים בליגה, בחמש קבוצות, ובשיאו בפילדלפיה ב95 קלע 20.6 נקודות למשחק. הוא גם מסר באותה עונה 7.5 פעמים מוצלחות, חטף 1.8 כדורים וקלע כמעט 50% משלוש. כל זה הוא די וואו, אבל לא כמו ה"וואו כמה שהשיר של רנדי ניומן מתאים לו".

רנדי ניומן is a funny guy. הוא איש עם לשון חדה, כישרון לשיר ולפסנתר ושישה פיט גובה. זה יוצא בדיוק 1.83 ונותן לו את האפשרות להסתכל על לא מעט אחרים מלמעלה. לכן הוא כתב את "short people ", שהולך ככה:

Short people got no reason
Short people got no reason
Short people got no reason
To live

They got little hands
Little eyes
They walk around
Tellin' great big lies
They got little noses
And tiny little teeth
They wear platform shoes
On their nasty little feet

Well, I don't want no short people
Don't want no short people
Don't want no short people
`Round here

Short people are just the same
As you and I
(A fool such as I)
All men are brothers
Until the day they die
(It's a wonderful world)

Short people got nobody
Short people got nobody
Short people got nobody
To love

They got little baby legs
That stand so low
You got to pick em up
Just to say hello
They got little cars
That go beep, beep, beep
They got little voices
Goin' peep, peep, peep
They got grubby little fingers
And dirty little minds
They're gonna get you every time
Well, I don't want no short people
Don't want no short people
Don't want no short people
'Round here

אותי זה מצחיק…

אז דיינה בארוס… היית שחקן נחמד. לא טוב מדי, ולא גרוע. לא הכי קטן, אבל נמוך מספיק וחביב מספיק כדי להיות שווה שני כריכים ולהיכנס לכאן עם הקדשה של שיר.

Take it, randy…

 http://www.youtube.com/watch?v=uFmv22ghzQw

מילה לסיום

אי אפשר לסיים פוסט על שחקנים ומוזיקה בלי להביא שוב אחד שהוזכר כאן למעלה, ספאד ווב.

ספאד שיחק באטלנטה הוקס לצד דומיניק ווילקינס, לפני שעבר לסקרמנטו. ממרומי ה1.68 שלו הוא היה פוינט גארד סביר, שבשיאו הגיע למספרים של 16 ו7 בנקודות ומסירות. זה נחמד, אבל לא מספיק בשביל כרטיס כניסה למקום המכובד בו אנחנו נמצאים כרגע. את הכרטיס לכאן נתנו לו שני דברים – ניצחונו בתחרות ההטבעות של 86, והשיר של פול סיימון.

עזבו גם את התחרות. הוא היה נחמד, סביר ומגניב והצליח להטביע בסיבוב למרות שהוא ננס מרגיז. כפיים על זה.

מה שב א מ ת מעניין זה שבקליפ של me and Julio down by the school yard ספאד ווב עושה את הגרסה המקורית של uncle drew. עוד מופיעים – מיקי מנטל מצד הבייסבול וג'ון מאדן מהפוטבול בתור המאמן הנודניק בסוף הקליפ.

את הקליפ פותחים שניים שאלמלא אסור היה להשתמש בביטויים מעליבים הייתי קורא להם כושים מגניבים, כמו שהיינו עושים באייטיז.

אז בבקשה, דוד דרו ל'אוריג'ינל:

http://www.youtube.com/watch?v=Z6VrKro8djw

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 36 תגובות

  1. מנחם לס

    18 ינו 2014 21:30:35

    דובי!
    נאלצתי להעתיק את הכתבה ולשנות את התמונה הראשית כי קרה איזה שהוא CORRUPTION עם התמונה הראשית שלא הירשתה להעלות אותה בכותרת, וגם תמונה שהחלפתי לא ניכנסה. או שקרה משהו או שעשית משהו לא נכון. כל השאר נישאר בדיוק כפי שהיכנסת!

    1. דובי

      18 ינו 2014 22:43:47

      תודה רבה!
      בדרך כלל אין לי בעיה לגרום למלשבים לעשות מה שאני רוצה. אבל את היוטיוב לכתבות המחורבנות אני כנראה לא אצליח להעלות גם אםיתקעו אותי על אי וזה יהיה כרטיס היציאה.

  5. רועי ויינברג

    18 ינו 2014 21:49:08

    מאמר מצויין, כהרגלך, אני בעד להעלות את שיתוף הפעולה למוזיקאים שאסור לשכוח, ונתחיל עם מיק רונסון:

    מיק רונסון היה הסייד קיק של דיוויד בואי, מיד אחרי הפריצה שלו עם Space Oddity. הוא הוציא איתו את צמד האלבומים האיכותיים שלו בתחילת הסבנטיז, The Man Who Sold The World (הקאבר של נירוונה לשיר הנושא יותר מוכר מהשיר עצמו), ו-Hunky Dory המדהים (כולל את Changes+Life On Mars?), אבל השיא מבחינת שיתוף הפעולה בין רונסון ובואי היה בעלייתם ונפילתם של זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים. רונסון לקח חלק מרכזי יותר בתהליך כתיבת השירים, והיה מרכזי ביצירה של הגלאם רוק שהחל באותה תקופה. באחד השירים מהאלבום, Moonage Daydream, יש סולו גיטרה מדהים של רונסון, שהפך לאחד הדברים המזוהים יותר עם האלבום- https://www.youtube.com/watch?v=5g6–QoPsDM רונסון המשיך עם העכבישים ממאדים, אבל ב-1973 בואי החליט לעבור לשלב הבא בקריירה, ופיטר את רונסון.

    ב-1972, רונסון ובואי הפיקו את האלבום לחבר וולווט אנדרגראונד לשעבר, אחד בשם לו ריד ז"ל. רונסון היה הגיטרה המובילה באלבום, ויחד עם ההפקה המחוננת שלו ושל בואי החזיר את ריד בחזרה למיינסטרים.

    מאז, הוא היה הגיטריסט ב-Hard Rain של דילן, כמה אלבומים של איאן האנטר, והיה הגיטריסט המוביל בכמה אלבומי סולו כושלים. רונסון נפטר ב-1993, ונזכר כאחד מגדולי הסייד-קיקס בהיסטוריית הרוק.

  6. עזית האופנוענית

    18 ינו 2014 22:24:25

    מעולה.
    בעונת 1995 שיתף פעולה עם ספאד ווב בקו האחורי של ההוקס עוד פוינט גארד חביב בשם מוקי בליילוק .

    בליילוק הנ"ל היה שחקן חביב ושומר מעולה ואפילו הגיע לאולסטאר אבל פריט הטריוויה המעניין ביותר לגביו לא קשור לאיכות המשחק שלו אלא להשפעה שלו על דברי הימים של המוזיקה הפופולרית.

    "מוקי בליילוק" היה שמה המקורי של להקת "פרל ג'אם" מסיאטל.
    אדי וודר, סולן הלהקה היה מעריץ שרוף והתעקש לקרוא כך ללהקה שלו.
    רק כשהתחילו להקליט את אלבום הבכורה המיתולוגי שלהם הם נאלצו לשנות את השם תחת לחץ של חברת התקליטים שלהם שחששה מתביעה משפטית.
    אבל עדיין,וודר לא היה מוכן לוותר על איזו מחווה לגיבורו והחליט לקרוא לאלבום "ten", מספר הגופיה של מוקי.

    במאי 2013, רכבו של בליילוק היה מעורב בתאונת דרכים חמורה בג'ורג'יה,רכבו סטה מסיבה לא ברורה לנתיב הנגדי ופגע ברכב שבא ממול.
    הוא הובהל לבית החולים עם פגיעת ראש במצב קריטי.
    למרבה המזל מצבו השתפר והוא יצא מכלל סכנה,
    ולכן, ברשותו האדיבה של דובי, אני מבקשת לןהקדיש לו את השיר הבא מתוך האלבום שנושא את מספרה של הגופיה שלו:
    http://www.youtube.com/watch?v=qM0zINtulhM

    1. אפלטון

      18 ינו 2014 22:40:01

      האלבום הכי טוב שלהם (לטעמי היחיד שטוב)- לא ידעתי שוודר חובב nba. הוא נראה יותר כמו חובב הוקי. סחטיין עלייך עז עזי עזית האופנוענית.
      ודובי תשלח לי ספר חתום בבקשה

      1. דובי

        19 ינו 2014 15:58:36

        שמע אתה ורועי שני ילדים גאונים.

        איתך יש לי בעיה. איל זה סבבה . אילי זה בעייתי מבחינה תחבירית
        איילי זה אחלה, אבל אתה לא מרשה.
        אילי נשמע כמו אילי גורליצקי, שעם כל הכבוד לשניכם, אתם שונים

        אז איך נקרא לך?

        1. איל

          19 ינו 2014 18:44:16

          אני יודע… אולי ירחמיאל? סתם, אני אחליף לניק ניים קצת יותר קליט מהשם הפושר שלי כשתנוח עליי הרוח. אולי יולס שזה השם בו פונים אליי בערך כל האנשים שהם לא מורות למדעים

  10. Berch

    19 ינו 2014 08:25:21

    איזה כיף של פוסט. תודה גדולה.
    בקליפ של פול סיימון יש מתופף טרבוקה בחולצה לבנה שהייתי בטוח שזה מאראדונה

  14. איל

    19 ינו 2014 10:12:00

    סתם לידיעתך דובי.. שני המגניבים בפתיחת הקליפ הם BIG DADDY KANE ו BIZ MARKIE. שניהם אושיות היפ הופ. (הם גם אומרים את שמם)
    BIG DADDY KANE ידוע כאחד מהליריסיסט הגדולים במשחק, ו BIZ MARKIE אחד מהמצחיקים וגם מפתח את ה YO MAMA JOKES..

    חוץ מזה כאוהד דטרויט ששונא כל שחקן שלא משם פוסט כיפי 🙂

    1. דובי

      19 ינו 2014 10:23:12

      תוספת מצויינת. .. תודה רבה.
      היפ הופ הוא לא כוס התה הרגילה שלי, אבל בפעם הבאה אשתדל לחקור גם על המשתתפים מהתחום הזה.
      בכל מקרה, תודה על ההשלמה.

  18. אשך טמיר המקורי

    19 ינו 2014 12:34:45

    כל הכבוד על פוסט מושקע ומהנה, נהניתי לקרוא!

    קני ווקר – לגבי זה לא שחקן שאסור לשכוח, מהעובדה הפשוטה שמעולם לא זכרתי אותו!
    אני חושב שאם יתברר לו שיש לו מעריץ הוא יהיה בשוק מזה!
    למעשה, אני חושב שאם תשלח לו את הפוסט הזה מתורגם הוא יענה לך בחזרה – "קני מי?"

    1. דובי

      19 ינו 2014 13:04:23

      אתה לא מאמין, שנים האמנתי שהוא שיחק בפואנלברדה כמו נייט האפמן ורק עכשיו גיליתי שגם הטריוויה הזאת הלכה לי.

      היום ווקר הוא שדרן רדיו, לא זוכר איפה…

      חשבתי באמת להעביר תרגומים של הפוסטים לשחקנים הנשכחים. מעניין

  19. דדי

    19 ינו 2014 16:42:17

    תודה על המאמר, ואני מאד מסמפט את בארוס וגם את ווקר שלדעתי הוא אחד מאלופי ההטבעות הכי אנדררייטד, אבל עם כל הכבוד, לשים אותם ברשימה אחת עם מייקל קופר זה עלבון לקופ.

    אחד השחקנים הכי טובים שמעולם לא היה באולסטאר, ופשוט אחד השחקנים האהובים עלי בכל הזמנים.
    כשהוא התחיל, סקוט בכלל לא היה בלייקרס, והוא היה מחליף של מג'יק ונורם ניקסון.

    את הדבר הכי מעניין לגבי קופר לא כתבת וחבל, וזו העובדה שהוא נבחר 60 (!) בדראפט, במה שהיה אז סיבוב שלישי (היו יותר סיבובי דראפט ופחות קבוצות).

    גם חסר לי קצת על משחק ההתקפה שלו – למרות שההגנה והלחימה היו הסמל, קופר גם היה קלעי שלוש נהדר, ואתלט גדול שהאלי הופים שלו ממסירות של מג'יק גם קיבלו כינוי מיוחד – "קופ-א-לופ.

    אהבתי במיוחד לראות את הקרבות שלו מול לארי בירד, שלמרות הבדלי הגובה והמשקל בניהם, קופר היה שומר עליו הרבה מאד דקות בתור שחקן ההגנה הטוב של הלייקרס ואחד הטובים בליגה.

    מה שעוד מעניין לגביו זה שהוא היה המחליף הראשון של הלייקרס בשנים האלה לשלוש (!) עמדות – רכז, שוטינג גארד, וסמול פורווד.

    היו פעמים שפט ריילי היה מעמיד הרכב של ענקים בלייקרס, וחלק גדול מזה היה קופר (1.98) בעמדת הרכז (מג'יק ב 2, וורת'י ב 3, תומפסון וקארים ב 4-5).

    ודבר פיקנטי אחרון – קופר היה אהוב הקהל של הלייקרס – מה שקורה הרבה עם שחקני נשמה שכאלה, ובכל פעם שהוא היה נכנס למגרש או עושה פעולה חיובית יוצאת דופן – הקהל היה שואג קוווווווווווווווווופ, ולאוזן הלא מושכלת זה היה נשמע כמו בוווווווווווווווז…

    אחר כך ניסו לשחזר את זה עם לוק וולטון (לווווווווווווווק), אבל כמו שאפשר לנחש, מספר הפעולות החיוביות שדרש את הקריאה הזו היה קטן בהרבה….
    בכל אופן זה היה תמיד משעשע לשמוע מה שנשמע כבוז גדול כל פעם שקופ היה נכנס למגרש או עושה פעולה טובה.

    כמה אהבתי את השחקן הזה.

  20. דובי

    19 ינו 2014 17:38:39

    דדי, אתה צודק. קופר הוא אחד השחקנים השישיים הגדולים בהיסטוריה. לשים אותו בחבילה אחת עם סקיי ווקר ובארוס זה די עוול.

    מצד שני, כאמור, הוא זנב לאריות.
    זנב של אריה צמוד לתחת של אריה. וזה מעניין אינספור תמהונים אוהבי צהוב סגול.
    קיוויתי שיקום אחד מכם וישלים פרטים נחוצים…
    וגם הייתי תקוע עם הפוסט על קופ וכבר רציתי לשחרר אותו לאוויר…

  21. מנחם לס

    19 ינו 2014 18:08:03

    קני וולקר היה שחקן הרבה יותר טוב משנותנים לו קרדיט. הוא היה גם אחד החזקים. אפילו שלא היה מהכבדים. מי שהיה ניתקל בו – היה נופל שדוד. הוא גם היה מגן טוב כי הוא לא הבין מספיק את המשחק, ולכן לא הלך על ההטעיות…

  22. Reignman

    19 ינו 2014 21:23:40

    The Cure גבר, לא Qure. אחת מלהקות העל של האייטיז. דיסינטיגרייט אחד האלבומים הטובים ביותר אי פעם (יש פרק של סאות פארק על זה….)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט