הזקן שכנראה רצה לנצח כמו כולנו

(חוות דעת אחרי קריאת הספר 'וודן') – מנחם לס

ספר חדש – חובת קריאה לחובבי כדורסל מכללות ובעצם לכל המעוניין בסיקטיס ובסבנטיז – "WOODEN- A COACHE'S LIFE"  ע"י הסופר ועתונאי הספורט סת' דייויס, הוא הראשון  לפי מיטב ידיעתי, שמצייר את תמונתו של מי שנחשב לגדול מאמני המכללות מאז ומעולם ללא כחל וסרק: גאוניותו כמאמן. גדולתו כמורה. הווינר הגדול מכולם עם שיאי אליפות NCAA  שלעולם לא יישברו (10 אליפויות ב-12 שנים; 7 מהן רצופות). אבל לראשונה מתואר ג'ון גם כפריק עקשן ונוקשה, אגוז קשה שיכול להיות מאד קפריזי,  אורתודוקסי דתי מהמערב התיכון שהוא אדוק רליגיוזי, שומר טינה, ודי דיקטטורי.

הנה כמה מאימרותיו האלמוותיות של וודן (אין חובה לקרוא את כולן, אבל כמה מהן מאד רלוונטיות לפוסט הזה כי הן מראות שלעתים לדבר זה קל; לעשות זה יותר קשה!):

The life lessons taught by John Wooden have become legend. Here's a collection of some of the greatest "Woodenisms."

"Things turn out best for the people who make the best of the way things turn out."

"Never mistake activity for achievement."

"Adversity is the state in which man mostly easily becomes acquainted with himself, being especially free of admirers then."

"Be more concerned with your character than your reputation, because your character is what you really are, while your reputation is merely what others think you are."

"Be prepared and be honest."

"Be quick, but don't hurry."

"You can't let praise or criticism get to you. It's a weakness to get caught up in either one."

"You can't live a perfect day without doing something for someone who will never be able to repay you."

"What you are as a person is far more important than what you are as a basketball player."

"Winning takes talent; to repeat takes character."

"A coach is someone who can give correction without causing resentment."

"I'd rather have a lot of talent and a little experience than a lot of experience and a little talent."

"If you don't have time to do it right, when will you have time to do it over?"

"If you're not making mistakes, then you're not doing anything. I'm positive that a doer makes mistakes."

"It isn't what you do, but how you do it."

"Ability is a poor man's wealth."

"Failure is not fatal, but failure to change might be."

"Consider the rights of others before your own feelings and the feelings of others before your own rights."

"Do not let what you cannot do interfere with what you can do."

"Don't measure yourself by what you have accomplished, but by what you should have accomplished with your ability."

"It's not so important who starts the game but who finishes it."

"It's what you learn after you know it all that counts."

"It's the little details that are vital. Little things make big things happen."

"Talent is God-given. Be humble. Fame is man-given. Be grateful. Conceit is self-given. Be careful."

"The main ingredient of stardom is the rest of the team."

"Success comes from knowing that you did your best to become the best that you are capable of becoming."

"Success is never final; failure is never fatal. It's courage that counts."

אבל יחד עם הנוקשות, החדגוניות, והמאובנות זבאופיו, לזכותו ניזקפת היכולת להתגמש עם צו הזמן והשעה. יכול מאד להיות שלא היה מאמן בכל הדיביזיה הראשונה שהיה קשה לו כמו לג'ון וודן הדתי ממדינת אינדיאנה להסתדר עם עגילים, מרחואנה בקמפוס ובחדר ההלבשה (כן, גם לו אלסינדור – אח"כ קרים עבדול ג'אבר, וכמובן ביל וולטון), ילדי הפרחים, והעובדה שהכוכב הגדול ביותר ששיחק אי פעם קולג' בסקטבול – לו אלסינדור – הפך למוסלמי תוך כדי שהוא מנצח לוודן אליפויות NCAA. לוודן, יישו הוא בן אלוהים. הקדוש שניצלב כדי לכפר על חטאינו. פרוטסטנט שמתפלל ליישו יותר מאשר לאלוהים. ופתאום השחקן מס' 1 שלו אומר לו שבן אלוהים האמיתי איננו יישו כלל וכלל אלא מוחמד.

תארו לעצמכם מה מתחולל בנפשו של ג'ון וודן – שנחשב לקדוש ממש בעצמו אבל למעשה היה גבר בן 60 מה-MIDWEST עם דעות קונסרבטיסיות שמרניות לחלוטין – כשפתאום סביבו מתחוללת מהפכה ליברלית עם סטודנטים הכובשים את בנייני האדמיניסטרציה, שחקניו עם זרי פרחים על ראשם, עגילים באוזניהם, ועליו לנצח את 'פורדו', או יוסטון ולשמר את רצף המשחקים הארוך בהסטוריה.

דייויס חקר את הנושא עד תום. ראיין את כל שחקני העבר, מאמנים יריבים, והתוצאה היא מנוסקריפט הסטורי ממש המגלה חריצים בשריון של וודן. מגלה לראשונה עובדות וספורים שהם לא תמיד חיוביים בקשר לאדם. וזו למעשה המסקנה: ג'ון וודן היה בן אנוש כמו כולנו עם כבוד עצמי, איגו, וגאווה, שלעתים חייב היה להילחם ולהגן על עצמו, אפילו עם תכונות של "שמור לי ואשמור לך"; רבנג'  לשחקנים שפגעו בדיקטטורה שלו; העדפת שחקנים מסויימים והעלמת עין כשצריך כשהשחקן חשוב לו, וענישתו כשהשחקן לא כל כך חשוב לו. במילים אחרות: הוא היה המאמן הגדול מכולם, אבל היו לו את השטיקים שלו, כמו שיש לכולם.

אבל לזכותו – וזאת סת' מזכיר שוב ושוב – אחרי זמן מה של 'חושבים', וודן תמיד הצליח להסתגל לשינויים טוטאליים בכל מה שקרה אז, להודות בשגיאותיו, ולהתנצל במעשים, אם לא במילים.

וודן היה בן 57 כשלו אלסינדור הגיע לקמפוס. הוא היה ESTABLISHMENT עם VALUES של המדווסט. עכשיו הוא מאמן בקמפוס של UCLA, שיחד עם בארקלי היה אחד ממוקדי המרד הגדולים ביותר של אז. הוא היה 'הזקן' שאיש לא יכול היה לרצות. לקבל COMPLIMENT ממנו היה קשה יותר מלשבור את סלע הגיברלטר, וגם חיוך ממנו היה דבר בלתי מושג. לוודן לא היה קל בכלל: כולם הרי ידעו את חוקיו הנוקשים. עכשיו, אם הוא מוותר – סת' כותב "IF HE BENTS" – אז הוא היפוקריט. אם הוא לא מוותר – הוא 'OUT OF TOUCH', עקשן כפרד שחי בעולם בלתי מציאותי. היה עליו לשייט בין שני הדברים הבלתי אפשריים האלה, ולפי סת' הוא עשה זאת בגאוניות ממש.

כשלו אלסינדור הגיע, גובהו בלבד (2'7, או 2.18 מ') דרש טיפול מיוחד ותנאים מיוחדים. כגון חדר בודד ללא ROOMMATE. כששחקנים התלוננו שאלסינדור מקבל 'טיפול מיוחד' , הוא ענה להם שבאף חדר אין שתי מיטות "קינג סייז", ואלסינדור חייב שתי מיטות כאלה. אבל האמת היא שאלסינדור דרש חדר בודד. נכון, הוא היה 2.18 מ', אבל סת' שואל את עצמו אם הוא לא היה גם  ט-ו-ב   מ-א-ד, סליחה,  מ-צ-ו-י-י-ן   והשחקן הטוב במכללות, אם הוא יה זוכה באמת לחדר ניפרד.

היה לוודן עוד חוק: אם מישהו מאחר בשנייה לאוטובוס הלוקח את השחקנים לשדה התעופה, הוא לא טס.  כשהגארד (היהודי) דון ספר – שחקן חמישייה – הגיע פעם אחרי שדלת האוטובוס ניסגרה, וודן ציווה על הנהג לא לפתוח את הדלת. ספר החמיץ את הטיסה. אבל כשהאוטובוס היה מוכן לנסיעה לשדה התעופה לטיסה לצפון קרולינה ולו אלסינדור לא הגיע, וודן – בכל מיני תרוצים – עיקב את היציאה. כשעברו 20 דקות ואלסינדור לא הופיע, האוטובוס זז. בשדה התעופה וודן צילצל לדירקטור אוף אתלטיקס ג'יי די מורגן לשאול מה קרה עם אלסינדור. מורגן הגיב: "HE OVERSLEPT".

סוף הסיפור: בהמלצת (ובקשת)  וודן, מורגן עצמו הסיע את אלסינדור לשדה התעופה, וסידר לו טיסה יותר מאוחרת ב-FIRST CLASS "בגלל רגליו הארוכות".

וודן הקפיד מאד על ענייני לבוש. הקוד היה שלטיסות, וכן לארוחות לפני משחקים, כולם באים עם מכנסיים אפורים עם חולצה לבנה, עניבה, וג'קט כהה. לפני משחק חשוב במיוחד נגד אורגון, לושיוס אלן (כמו קרים, כוכב NBA לעתיד) אמר לאלסינדור, "אני בא לארוחה עם ג'ינס". אלסינדור ענה: "גם אני". כשניכנסו לחדר האוכל כולם הסתכלו עליהם בשוק. וודן עשה את עצמו כלא רואה. הוא לא הזכיר זאת במילה לפני המשחק או אחרי המשחק. כשהמגזין 'ספורטינג ניוז שאל את הפורוורד לין שקלפורד בקשר ללבוש, ומה הקוד, הוא ענה: "תלוי מי אתה, ותלוי לפני איזה משחק!".

וודדן אסר על שחקניו לשתות קוקה קולה בארוחה לפני המשחק. רק חלב ומים. לפני המשחק הגדול ביוסטון (עוד אכתוב עליו), לו אלסינדור מבקש מהמלצרית חלב ושלוש כוסות קוקה קולה. וודן ראה ולא הוציא מילה. גם לושיוס הזמין קוקה קולה. דון ספר הגיב: "כולנו רצינו קוקה קולה, BUT THAT WAS THE WAY IT WAS. טיפולים שונים לשחקנים שונים".

האם וודן היה INTIMIDATED ע"י שחקניו השחורים? סת' לא חושב ככה, כי גם ביל וולטון עשה דברים – AND GOT AWAY WITH THEM – שלשחקנים שחורים אסור היה לעשות.

לפני תחילת העונה וודן קרא לאלסינדור ואמר לו שהשיער שלו ושל שאר השחקנים השחורים גדל 'ארוך מדי' וביקש ממנו לומר לשאר השחקנים להסתפר. איש לא הסתפר. וודן לא הוציא מילה נוספת בנידון עד סיום העונה.

כולם עישנו מרחואונה בתקופה ההיא. לו אלסינדור כבר עישן בתיכון פאור ממוריאל, אבל העשב אף פעם לא השפיע עליו במיוחד. ב-UCLA הוא גם ניסה LSD, ואחרי כמה פעמים שהוא לא אהב את ההשפעה, פעם אחת הוא כן נידלק על הסם. אבל הוא הצליח להשתלט על השימוש בסמים בדרגה נמוכה וזה אף פעם לא השפיע עליו או על משחקו, עד כמה שידוע. אבל לושיוס אלן ניתפס בנסיעה מהירה ועם מרחואנה ונאסר.  וודן התעלם לחלוטין מכל המקרה.  הוא אמר לשחקנים חד וחלק: "תדאגו אף פעם לא לעשות דבר לנגד עיני, ותדאגו שלעולם שום סם לא ישפיע על משחקכם כי אני אגלה זאת מיד".

ב-1968 UCLA סבלה את ההפסד המעליב ביותר בהסטוריה שלה, קריעה טוטאלית של 101-69. UCLA עשתה את הרבנג' בטורניר ה-NCAA, ואחרי הנצחון בגמר על צפון קרולינה 55-78 (לו אלסינדור 34 נק' ). היתה זו האליפות השנייה ברציפות. לו אלסינדור החליט ללבוש את החצאית האפריקאית שלו (כבר אז הוא החל ללמוד על האיסלאם והחל להביע את המיליטריזם האפריקאי א-לה מלקולם-X). כשהוא יצא איתה מחדר ההלבשה (כל האחרים עם ז'אקים ועניבות, ואלסינדור עם חצאית אפריקנית) וודן תקע מבט, חייך, ולא הוציא מילה.

לו אלסינדור הפך למוסלמי. שמו קרים עבדול ג'אבר, אבל עדיין לא רשמי. לקח לו זמן עד שגילה זאת לוודן, הנוצרי האדוק שהאמין שכל בן אנוש שלא מאמין ביישו – סופר בגיהנום.  וודן לא גילה אף פעם את ההשפעה של המוסלמויות של אלסינדור עליו, רק אמר שלכל אדם זכות לאמונתו שלו, ואף ביקש מקרים שיסביר לו על האיסלם. כשפעם היה ויכוח עם חבר קבוצה אחר, פטרסון שהיה BORN AGAIN CHRISTIAN בקשר להליכה לגיהנום, וקרים שאל אותו מה בקשר לכל האפריקאים שמעולם לא שמעו על יישו, פטרסון הגיב: "הם כולם הולכים לגיהנום".

כשדון ספר היה סניור, וודן מילא את הקבוצה בצעירים שחורים ובלי לומר לשחקנו ספר מילה – או הסבר לאיש החמישייה שלו משך שנתיים ימים – הוא הוציאו מהחמישייה ושכח אותו בסוף הספסל. עוד לפני סיום העונה (לפני משחק חשוב נגד אוהיו סטייט) דון ספר החליט שמספיק ודי לו, והוא עזב את הקבוצה מבלי לומר שלום לאיש, ובמיוחד לוודן. כשוודן שאל היכן ספר, והוא נענה "HE QUIT", הוא עבר לסדר היום כאילו מאומה לא קרה.

מה הרגיש לו אלסינדור, ואחרי זה קרים, לגבי וודן?

הוא אף פעם לא אהב אותו, ולא הרגיש קרוב אליו, זה בטוח. הוא העריך את וודן מאד וכיבד אותו, אך לא 'אהב' אותו כפי שביל וולטון אהב אותו, כאב ממש. רק בשנים האחרונות – ובעיקר אחרי מותו של ג'ון וודן, קרים החל לדבר יותר ויותר על ג'ון וודן, "המאמן הגדול והאישיות הגדולה".

הנה ספור נוסף ובו אסיים את הסקירה על הספר. את השאר תקראו לבד בהזדמנות:

ב-1969 UCLA הגיעה ללואיוויל ל-FINAL FOUR. היא היתה כזאת פייבוריטית ששחקניה רצו יותר שהכל כבר ייגמר מאשר לנצח. אחד משחקני החמישייה היה סוויק, הפורוורד. בחצי הגמר נגד דרייק  UCLA הובילה 2-11, והקבוצה חשבה שהנצחון בכיס וכולם טיפונת נרגעו. סוויק החמיץ משהו בהגנה וג'ון ווד מיד לקח טיים-אאוט והחל לצעוק על השחקנים כיצד כל מה שהוא מלמדם, נישכח ברגע שהם 'מרגישים נוח'. "FOR A WHOLE MINUTE HE LECTURES ME", אמר סוויק אח"כ. "כאילו שאחרי ארבע שנים תחתיו אני לא יודע מה הוא רוצה". בסיום הטיים-אאוט הוא אומר לסוויק שהוא על הספסל עד סוף המשחק.

סוויק אומר לעצמו "SCREW IT", ועוזב את הספסל והולך לחדר ההלבשה. הוא אמר אח"כ: "אני סניור. מה? הוא רוצה ללמד אותי שעור אחרי 4 שנים תחתיו?".

אחרי המשחק (ש-UCLA ניצחה בקושי 82-86, הקבוצה עם וודן ניכנסת לחדר ההלבשה ווודן רואה את סוויק הענק ערום, מתקלח.  וודן איבד את זה. המתח מהמשחק, 6 הנקודות האחרונות שדרייק קלעה, וכל הפרשר סוף-סוף חיסלו אותו. הוא רואה את סוויק ומתנפל עליו. המאמן בן ה-60 כמעט, 1.72 מ', רוצה ללכת מכות נגד ענק בגובה 2.05 מ' ששוקל 50 קילוגרם יותר ממנו. כל השחקנים בקושי עצרו בצחוקם כי "המראה היה כה טראגי, ו-HILARIOUS באותו זמן", כפי שאמר אחד השחקנים, הייץ, לסת'. סוויק צוחק לעברו של וודן: "DO YOU REALLY WANT TO FIGHT, OLD MAN?", ואז כולם לא יכלו לעצור בצחוקם יותר. סוויק אומר לעבר וודן: "אתה צודק. אתה תמיד צודק. אתה צודק ואני לא צודק. היית צודק לגבי דון ספר. היית צודק עם אדגר לייסי. כל הבעיות שיש לנו, ואתה תמיד הצודק. אתה תמיד הגדול מעל כולם. אתה לעולם לא טועה!"

עוזרי המאמן הפרידו בין הניצים, ווודן עזב את חדר ההלבשה בריצה כמעט.

סוויק חשב שזהו, הוא סיים את הכדורסל שלו ב-UCLA, משחק אחרון לפני סיום העונה, משחק האליפות. אבל בבוקר הוא ראה את שמו ברשימת ה-12. בארוחת הבוקר וודן מופיע ואומר לקבוצה שיש אסיפה מיד אחרי הארוחה. כשהוא ניכנס היה שקט מחלט. יכולת  לשמוע סיכה נופלת.  וודן אומר: "עשיתי חושבים כל הלילה. חשבתי על המקרה עם סוויק, והגעתי למסקנה שהיה צדק בכעסו. הוא אמר לקבוצה כמה הוא גאה בה, וכמה הוא אוהב לאמן אותה, ולפני שיצא הוא לחץ יד עם סוויק.

הוא לא התנצל, לא ביקש סליחה על התפרצותו במקלחת. אבל היה ברור שהוא סלח לסוויק, ושהוא רוצה נצחון הערב בגמר עם התחלה חדשה בעונה הבאה.

סוויק עולה בחמישייה. היינץ – המגן הטוב בקבוצה – שומר אישית על כוכב המכללות אז ריק מאונט, וצימצם אותו ל-16 נקודות. לו אלסינדור – שכבר היו לו 37 נק' ו-20 ריב', וזה יהיה משחקו האחרון ב-UCLA בקבוצה שהיא 2-88, החליט לסיים את המשחק בדאנק, וזה אחרי שבגללו ה-NCAA אסרה על דינקוקים!! היה זה מין "מסר" ל-ESTABLISHMENT, כאין "FUCK YOU!". וודן – השועל הזקן – כאילו הרגיש שזה מה שאלסינדור עומד לעשות, ואישיותו השמרנית כנראה ניצחה לרגע שוב, וכמה שניות אחרי 'ההחלטה' של אלסינדור (כפי שאלסינדור סיפר שנים אחרי על מה שהוא החליט לעשות כמה שניות לפני הטיים-אאוט של הזקן), וודן קרא לטיים-אאוט, והוציא את אלסינדור מהמשחק, כש-UCLA מובילה 60-80 (הסתיים 62-82). וודן לא רצה להיות המאמן שהשחקן שלו עושה 'דווקא' ל-NCAA.  ככה זה. אפשר להוציא את הזקן מהמשחק, אבל אי אפשר להוציא את המשחק מהזקן.

מסקנתי אחרי קריאת הספר? הוא היה מאמן גדול, אבל לא מושלם, והוא היה בנזונה עם רגשות לטוב או לרע שרצה לנצח כמו כולנו.